מה קרה כאשר העמונים הציעו לנו שלום?

בזכות תקנת חז"ל לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום ובזכות התקנה לקרוא בתורה בציבור, זכינו לכך שעל-אף הזנחת לימוד התנ"ך בעולם הישיבות, איכשהו ניתן לומר שהיהודי הממוצע ששומר מצוות יודע פחות או יותר מה כתוב בתורה, ולו ברובד השטחי. אולם חלקם של הנביאים והכתובים לא שפר עליהם כל-כך, ורוב רובם של אותם ספרים קדושים נותר כספר החתום והסתום בפני החלק הארי של הציבור. מורי ורבי הרב כהנא זצוק"ל הי"ד היה נוהג להליץ במרירות, כי הסיבה לכך שלא לומדים תנ"ך בישיבות הינה שזה הספר היחיד שאין לו הסכמות.

כך נוצר מצב, בו מושגי היהדות הבסיסיים ביותר, אותם הנחילו לנו נביאינו וחכמינו המובהקים שכתבו ברוח הקודש, אינם ידועים לרבים מיושבי בית המדרש. כך הלכו והתמסמסו להם במרוצת הדורות ערכי יסוד בסיסיים כגון מלחמת דת, נקמה, כיבוש, קידוש ה' בזירה המדינית ועוד. עם הזמן הלכה והתבססה לה השקפה מעוותת, ולפיה העולם מתחלק לשני חלקים - "נושאים דתיים" כמו שבת, כשרות, טהרת המשפחה וחגים, ו"נושאים חילוניים" כמו צבא ומלחמה, מדיניות חוץ ו"פוליטיקה". אדם שבקיא בספרי הנביאים, לעומת זאת, לעולם לא יעלה על דעתו שישנו דבר בעולם אשר אינו עומד תחת שלטון התורה.

משום כך עלינו להודות לחסד שעשו עמנו חז"ל כאשר תקנו את קריאת ההפטרה בכל שבוע אחר קריאת התורה. נכון, אין בכך תחליף ללימוד מסודר בספרי הנביאים, ואין בכך כל פיצוי על הזנחת הכתובים, אבל טעם כלשהו ניתן לקבל מדברי נביאינו, ואף מאותה כמות מועטת, אולי ניתן לומר סמלית, ניתן לשאוב השקפה יהודית צרופה, הנקיה מתרבות הגויים המזהמת כל חלקה טובה. (בבואם לקבוע את סדר ההפטרות ניסו חכמינו להתאים לכל פרשה הפטרה שקשורה אליה עניינית, ובפרשה שלנו זכינו לכך שההפטרה אכן מאירה את הנושא באור בהיר, עד שדברי התורה והנביאים יחדיו משלימים אלו את אלו ומורים בפנינו את הדרך בה נלך.)

בפרשת חוקת מתחיל למעשה כיבוש ארץ-ישראל. אמנם אנחנו עדיין נמצאים בעבר הירדן המזרחי, אך סיחון מלך האמורי יוצא למלחמה בישראל, וההוראה ניתנת להחרימו ולכבוש את ארצו. כך גם לגבי עוג מלך הבשן. בני ישראל מתחילים במסע הכיבוש בלא רחמים מיותרים ומשמידים את כל הנקרים בדרכם (לתשומת לבך, מזכ"ל האו"ם). בעקבות אותו כיבוש עתידים להתישב בעבר הירדן שנים וחצי שבטים, אחר שאלו מבטיחים למשה שיעלו חלוצים לפני כולם לכבוש את ארץ כנען.

התורה מסיימת בכך את תאור כיבוש עבר הירדן, אולם בספר שופטים אנחנו מוצאים המשך לסיפור, המובא בהפטרה של פרשתנו. ישראל הרי כבשו את עבר הירדן מידי מלך האמורי סיחון. אולם סיחון עצמו כבש את אותה ארץ קודם לכן מידי בני עמון. כעבור 300 שנה מתעוררים בני עמון וטוענים שבעצם הם ישבו באותה ארץ לפני כולם, וישראל צריכה להשיב להם את אותם "שטחים כבושים".

בתמורה להשבתם, הם מציעים "שלום". נשמע מוכר, לא? ניתן כעת לעצום את העיניים ולדמיין. מה היו מציעים אנשי השמאל לעשות? יש כאן איום של מלחמה מסוכנת מאוד של אויב חזק ומסוכן לעומת אפשרות להשיב שטחים תמורת שלום. לא מדובר בארץ כנען, כי אם בעבר הירדן המזרחי. ישנו חלון הזדמנויות מדיני, אשר אם לא ננצל אותו כעת, מי יודע איזו מלחמה עלולה להתרחש. "תנו סיכוי לשלום" הם בוודאי היו קוראים בגרון ניחר. שיקח לו את עבר הירדן, מי צריך את המדבר הזה? חיי אדם יותר חשובים מפיסת אדמה!

אולם יפתח הגלעדי קורץ מחומר אחר. הוא אינו דוגל ב"מדינה עמונית מפורזת". הוא אינו מוכן ל"פשרה היסטורית". והוא גם לא תומך ב"ניהול הסכסוך" על-מנת להרוויח זמן. אלו הן תגובות של אנשים המסופקים בצדקת דרכם, של אנשים הרועדים כמו עלה נידף בפני דעת הקהל הבינלאומית. יפתח הגלעדי מאמין בה' אלוקי ישראל, שהוא אלוקי ההיסטוריה. הוא אינו מחלק בין "נושאי דת" ל"ענייני פוליטיקה". בתגובה להצעת השלום העמונית, עונה יפתח – "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל־אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו אותו נירש" (שופטים י"א, כ"ד). ה' קיים אצל יפתח גם במדיניות החוץ, גם במלחמות ישראל. אם אינו קיים שם, אזי אינו קיים כלל! על-כן הוא מסיים את דבריו במילים – "ישפט ה' השפט היום בין בני ישראל ובין בני עמון" (שם כ"ז). בנימין נתניהו לא אומר כאלו משפטים כשהוא נואם באו"ם. יועציו המדיניים טוענים שאין זו שפה דיפלומטית. אולם יפתח הגלעדי לא למד דיפלומטיה, הוא למד את תורת ה' האמיתית. לכן מובא בהמשך שהייתה עליו "רוח ה'" (פסוק כ"ט) ומכוחה של אותה רוח הוא היכה את עמון "מכה גדולה מאד" והכניע אותם (פסוק ל"ג).

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!