הכי מפחיד אותי שהוא ייגע בילד שלי

העיר שעליה אני מדברת נחשבת מוגנת ושמורה, וכמו שהרבה אוהבים לכנות אותה - חממה לגידול ילדים.

אני מודה שאני מסכימה עם העובדה שזו חממה מסוימת ומקום אידיאלי לגדל ילדים בשלווה, אך דא עקא, לפעמים שמורת הטבע הזו יכולה להפוך למסוכנת. מקרי פדופיליה שנתגלו בחודשים האחרונים בעיר הלכאורה מוגנת הזו - מדירים שינה מעיניי.

עצם המחשבה על כך שילדי בדרכם למוסד הלימודים או במשחק כדורסל אקראי יכולים להיתקל במי שיוכל להרוס להם את תמימותם הילדותית, גורמת לי לסיוטים, ומבחינתי זה כמו לשלוח ילד לכביש סואן לחצות אותו בלי עזרת מבוגר. בשעה שהם מחבקים אותי, כמו גברים אמתיים, אני חשה כמה הם עדיין ילדים של אמא, כמה הם חסרי ישע והגנה. ועם כל המעטה של הגבריות שלהם הם יאנוקות.

לפני מספר חודשים הורשע אדם ממשפחה חשובה בפדופיליה עם מעל 30 תיקים מיוחסים אליו, דפוס ההתנהגות שלו בציד הילדים והטיפול בם היה תמים כל כך, ובלתי נתפס בעליל. בהתחלה זה הגיע בשבבי ידיעות וחלקי דברים, ואט אט התמונה מתבהרת, אמנם תחת חיסיון והאפלה משטרתית, אבל חלקי הפאזל מקבלים תמונה: פדופיל סדרתי שהסתובב בשכונה באופן חופשי, בא במגע ישיר עם מספר לא מבוטל של ילדים, תיעד את מעשיו במצלמה נסתרת, והכי חשוב היה אהוב על המון ילדים, הילדים נתנו בו אימון מלא והיוו בשבילו טרף קל. הרבה תזות קיימות על האנשים הנוראיים הללו שמדירים שינה מעיניהם של הורים רבים וגורמים לתופעות פסיכולוגיות שונות אצל ילדים שנפגעו. לצערי אנשים כאלה קיימים בכל שכבות העם ומגוון האוכלוסייה. פדופיל יכול להיות זקן או מבוגר, דתי או חילוני, אריתראי או אוקראיני, עדיין הם סובלים כולם ממחלת נפש ברמות שונות, וברובם אפילו לא מודעים למעשיהם.

יש מגמה תקשורתית בעיקר, ולא הגיונית, להיתפס על דברים כאלו שקורים במגזר החרדי, כאל "שערוריה במגזר החרדי" ו"איך קורים דברים כאלה בקרב ציבור שומרי תורה", אך כשמכירים את דפוס ההתנהגות הפדופילית זה פתטי וקטנוני, ובעיקר לא נכון בעליל לשייך את זה למגזר. אלו אנשים שחולים במחלה המסוכנת הזו, מצדם הטרף לא משנה, והפוך - הילדים שלנו חשופים לכל פדופיל מכל מגזר שהוא. כהורים אנו חסרי אונים , והדבר היחיד שיש ביכולתנו לעשות זה לדאוג, ללוות אותם בבוקר בתפילה ודמעות שיחזרו לקן בשלום, ללא מגע יד אדם...

בשעת הכושר הראשונה גלגלתי שיחה עם בני בנחת כשאני מסבירה לו כי אותו אדם אותו הכרנו כולנו מהשכונה נעצר. לשאלתו מה קרה ועל מה, ישבתי והסברתי לו את מה ששנים אני מחדירה לו ולאחיו לראש, את האיסור והבעייתיות בשהייה בחברת זרים, ועד כמה חשוב לתת תשומת לב לדברים שלא מתנהלים בשגרה. הגבר הקטן שלי עשה מיד שרירים וטען כי באותו רגע שאי מי יתקרב אליו הוא יפרק אותו בלי להשאיר הוראות הרכבה. התמימות שלהם מתוקה כ"כ ומסוכנת בו זמנית. והיא זו שמשאירה אותנו כהורים, אבודים למול תופעה שמתרחשת בכל רגע נתון בעולם, ואין לנו אפשרות לחזות או למנוע אותה. אין ביטוח לאף ילד או ילדה, זה יכול להגיע באקראי, וממקום הכי לא צפוי. ברור לי כי חלק מגידול הצאצאים מלווה בדאגות ובחוסר שקט, אך כשדברים קורים מתחת האף בתוככי השכונה , הלחץ מקבל משנה תוקף. והוא אמיתי ומוחשי. הדבר היחיד שיש ביכולתנו לעשות זה לדבר, לשוחח ולהסביר לנשמות הקטנות הללו, לשנן כללים כמו כללי נסיעה בטוחה על אופניים או חציית כביש.

זו סכנה שאורבת בכל פינה, ומסוכנת יותר מהכל - מכיוון שהנזק הוא לטווח ארוך, ולא ניתן לאמוד את עוצמתו כשזה קורה. פשוט מפחיד. האמת שהרגע המדאיג ביותר שלי זה כשהילד יוצא ואומר בחיוך כובש - אמא אני בסדר, רק אל תדאגי!



אתי קצבורג

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!