"הייתי שוטר יס"מ, וסירבתי פקודה" • ראיון מרתק

טורים טורים, מאות לובשי שחורים ועל דש הסרבל סמלי מדינת ישראל. זהו אחד הזיכרונות המרכזיים שנחרטו מגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון לפני עשור.

עשרות אלפי שוטרים נטלו חלק במשימת הגירוש, שהפכה למשימה לאומית. מי בלוגיסטיקה, מי במעטפת ומי בהוצאת יהודים בפועל מבתיהם. על פי נתוני המשטרה, שישה שוטרים בלבד סירבו להשתתף במבצע הגירוש שבוצע "ברגישות ובנחישות". אחד מאותם שישה, וודאי שהדומיננטי ביניהם הוא אבידן ויצמן, מפקד צוות ביס"מ ירושלים אשר סירב לתגבר את כוחות המשטרה בכפר מימון ופוטר מהמשטרה.

עשר שנים אחרי, בשיחה מרתקת הנערכת בסלון ביתו בבית שמש עבור פרוייקט "עשור לגירוש", הוא חוזר אחורה. אל הילדות במוסררה, הגיוס למשטרה, הר הבית ששינה את חייו, והקונפליקטים הרבים שבשירות של יהודי שומר תורה ומצוות במשטרה, אשר הוכרעו לבסוף עם התקדמות תכנית הגירוש.

"ברוך פודה ומציל"
על קירות ביתה של משפחת ויצמן תלויות עדיין חלק מתעודות ההערכה הרבות שקיבל אבידן על שירותו המסור במשטרה ועל חושיו החדים שהביאו לא פעם לתפיסת סוחרי סמים, פורצים ושאר עבריינים. עשר שנים חלפו, אך למרות הקשיים והגלגולים השונים שעבר, ועל אף שבכל מהלך השיחה ניכרים געגועיו לשירות במשטרה, הוא לרגע לא מתחרט על סירובו לסייע לגירוש. להיפך, בפיו רק שבח לבורא עולם על הכח שנתן לו לעשות את הצעד הלא פשוט. "ברוך פודה ומציל", הוא אומר.

"בתאריך 17.7.05 בשעה 21:00 לערך קיבלת הוראה ממפקדך להתייצב למחרת באצטדיון טדי עם ציוד לפיזור הפגנות וציוד אישי לשלושה ימים לצורך תגבור המחוז הדרומי לקראת מצעד מועצת ישע מנתיבות לכיוון גוש קטיף", נכתב בכתב השימוע של של אבידן. "הודעת למפקדך כי אתה מסרב לצאת למשימה מאחר והדבר נוגד את צו מצפונך ועמדת בסירובך על אף התבקשת ע"י מפקדך לשוב ולשקול את עמדתך".

"סירובך למלא את הפקודות שניתנו לך כדין ע"י מפקדך יש בו כדי להעיד על אי התאמתך לשירות, שכן הוא עלול לפגוע בהצלחת המשימה שהוטלה על המשטרה, משימה שלה השפעה מכרעת על חוסנה של החברה והדמוקרטיה בישראל, ואשר הובילה את פיקוד המשטרה להכריז מבעוד מועד כי שוטרים שיסרבו לבצע משימות הקשורות בהתנתקות יפוטרו מהשירות".

בכך תמו להן שמונה שנות שירותו של אבידן ויצמן במשטרת ישראל. הוא נקנס בארבעה ימי משכורת, פוטר, וכך בגיל 30, אב לשלושה ילדים, מצא עצמו מובטל.

להפוך לרובוט
בכדי להבין היטב את האירועים שהובילו את אבידן לסרב פקודה, יש לחזור עוד אחורה.

אבידן, בן 40, נשוי לסלעית ואב לחמישה ילדים, גדל במשפחה בת 9 נפשות בשכונת מוסררה בירושלים. "גדלנו בשיכון בשכונת עולים שכללה בעיקר עוני ופשע", הוא מתאר. "רוב בני גילי מהשכונה נמצאים בבתי הכלא או שמתו מסמים". משפחת ויצמן היתה חריגה בנוף השכונתי. "ההורים שלי השקיעו בנו בצורה יוצאת דופן וברוך ה' הצליח להם. אנחנו שבעה אחים שכולם הולכים בדרך ישרה ובעלי משפחות לתפארת".

אבידן למד בבית הספר נעם בגבעת שאול ולאחר מכן בישיבה התיכונית קול מבשר במבשרת ציון. בניגוד לרוב חבריו שהלכו למכינות או ישיבות הסדר, החליט להתגייס לשירות צבאי מלא של שלוש שנים. לאחר השירות הצבאי הגיע הגיוס למשטרה. תחילה גויס כשוטר תנועה, אך עד מהרה עבר לשרת ביס"מ ירושלים, מה שבעיניו נראה הסיירת של המשטרה. "לא ידעתי למה אני נכנס", הוא אומר על היס"מ, אך הקשיים החלו כבר עם הגיוס למשטרה.

עוד בהיותו בקורס ההכשרה בבית הספר לשוטרים הוזעק להפגנת חרדים בכביש בר אילן בירושלים בעיצומה של השבת. "המחשבה על כך שאני מחלל שבת תורצה בכך שאם המשטרה לא תהיה כאן עלולה להתרחש שפיכות דמים, ובכלל משטרה זה פיקוח נפש", הוא אומר. "לא באמת היו לי צידוקים והיתרים הלכתיים, לא מרבנים ובטח לא מרבני המשטרה שלא קיבלתי מצדם שום מענה מה מותר ומה אסור, וחוץ מלקדש או לקבור שוטרים לא עלינו לא שמעו מהם יותר מדי".

"לאט לאט אתה הופך לרובוט שממלא פקודות, והערכים והמוסרת שלך נרמסים ומודחקים", הוא אומר.

"השוטר הכי מוזר שנראה אי פעם במדי יס"מ"
לאחר שפרצה האינתיפאדה השניה, הוחלט על הצבת שלושה שוטרי יס"מ בהר הבית באופן קבוע, וזאת כתגבור לשוטרים הערבים המוצבים בנקודת המשטרה שבהר. החלטה זו עתידה לשנות את חייו של אבידן לבלי הכר.

"מעולם לא הייתי בהר הבית לפני כן, ובפעם הראשונה עמדתי בכניסה לשער השלשלת, הבטתי בכיפת הזהב ונכנסתי פנימה להר הבית. למרות שהייתי דתי לא היתה לי שום התרגשות דתית מהר הבית, אלא רק יחס כמו למקום חדש ומעניין. מבחינתי זה היה כמו לבקר פעם ראשונה במגדל אייפל".

"באחת המשמרות ראיתי ליד שער השלשלת קומץ יהודים עם כיפות גדולות ופאות מפגינים עם שלטים וקוראים לסלק את הוואקף. סביבם היו אולי 30 שוטרים. המחשבה שלי כשוטר הייתה שאלה החברה המטורפים מהגבעות, ומה הם באים לפה לעשות בלגאן, זו בעצם המחשבה של כל שוטר רובוט במפעל של המשטרה.

"אבל כשנכנסתי להר הבית במשמרת הבאה ראיתי בדלפק של נקודת המשטרה חוברת בשם "חצרות בית ה'" של הרב זלמן קורן. פתחתי את החוברת ואורו עיני. הוא חקר את הר הבית והביא הלכות והיסטוריה. הספר מאוד מאוד עניין אותי. חשבתי לעצמי איך הספר הזה הגיע לתחנה ורציתי לקחת אותו, אבל אחד השוטרים הערבים אמר לי שאי אפשר לקחת אותו כי זה מוצג משפטי. הבנתי שכנראה תפסו איזה יהודי שנכנס להר הבית או הפגין עם הספר וטוענים שזה תעמולה והולכים להעמיד אותו לדין ולהרשיע אותו בגלל הספר. פתאום פעפע בי הרגש היהודי והחלטתי להציל את אותו יהודי, שעד היום אני לא יודע מי זה, ממשפט.

"כשלמדתי בספר בבית הבנתי שאני לא במגדל אייפל אלא בהר הבית. הרי בבית הספר ובישיבה התיכונית מעולם לא למדנו בצורה רצינית על הר הבית ובית המקדש. היו לי מחברות על פסח ועל סוכות אבל אף פעם לא היתה לי מחברת 'בית המקדש'. תשעה באב יוצא בחופש הגדול כך שכנער דתי ממש לא היה לי כמעט שום מושג על הר הבית. בעקבות הקריאה בספר התחלתי להתחזק מאוד ואשתי עשתה מנוי לביטאון ענייני המקדש. קניתי עוד ספרים שעוסקים במקדש כמו "בית ה' נלך", "אל הר המור" ו"אל גבעת הלבונה", והפכתי להיות השוטר הכי מוזר שנראה אי פעם במדי יס"מ.

"הייתי מגיע למשמרת בהר הבית עם נעלי גומי, פונה ימינה ולא שמאלה, לפני כל עליה להר הייתי טובל במעלה חלדיה במקווה של ישיבת "שובו בנים", וביציאה מההר הייתי הולך אחורנית. בנוסף אמרתי לצוות החילוני שלי, שלמרות שהם לא דתיים אם הם יגיעו לאזכרה של סבא באיזה בית כנסת הם ישימו כיפה, והסברתי להם שהר הבית קדוש יותר מבית כנסת. החבר'ה הסכימו איתי והיו לוקחים להר כיפות קרטון מהכותל וחובשים אותן".

היס"מניק החריג סומן עד מהרה בידי אנשי הוואקף הרואים עצמם כבעלי הבית בהר. גם השוטרים הערבים שהיו בקשרים מצוינים עם הוואקף, לא ממש אהבו את היס"מניק החצוף המעז לבטא סממנים יהודיים בהר. "במקביל לכל תהליך ההתחזקות והלימוד גם גידלתי זקן ופיאות וכיפת צמר גדולה היתה על ראשי, כך שאנשי הוואקף היו מתפוצצים מזעם כשהיו רואים בהר הבית צוות שוטרים עם כיפות, ובמיוחד אותי עם זקן ופיאות", הוא מתאר.

"יום אחד כשירדתי מההר קרא לי מפקד הימ"ק (יחידת מקומות קדושים א"ג) לשיחה, ושאל אותי למה אני יוצא מהר הבית כשאני הולך אחורנית. לא היתה לי עדיין מספיק עזות דקדושה ועל המקום המצאתי תשובה ועניתי שאני מאבטח את הצוות שלי כדי שלא יגיע ערבי שידקור אותנו מהגב". הקצין הבין ככל הנראה כי התשובה הומצאה באותו הרגע אך אהב את הגישה ואישר לאבידן להמשיך לצאת כך מההר.

במשטרה לא ידעו איך לאכול את התהליך שעבר אבידן. מצד אחד הוא היה שוטר מוערך מאוד וזכה לתעודות הוקרה השכם והערב על פעולותיו. מצד שני החל להתחבר לפעילי הר הבית והתחזק מבחינה דתית. עד מהרה הגיעו החקירות.

"נחקרתי שלוש פעמים חקירות של ביטחון פנים", הוא נזכר. "ניסו לברר אם אני מוציא מידע ומי האנשים שאני נמצא איתם בקשר, בגלל שיש לי חברים שגרים בחברון וכד'". עד מהרה גם במחלקה היהודית בשב"כ קלטו את הפוטנציאל וניסו מספר פעמים לשכנע את אבידן לעזוב את המשטרה ולהפוך לסוכן בקרב המתיישבים ופעילי הימין. "אחרי שדחיתי את הצעות שלהם בתוקף, ניגש אלי אחד מאנשי השב"כ ברחוב ובניסיון נוסף לשכנע אותי התחיל להסביר לי שמדובר בחבר'ה מסוכנים שיכולים להרוג אותי רק בגלל שאני שוטר ולכן אני חייב לעזור לשב"כ, אבל אני פשוט לעגתי להם".

מהחברים ליחידה דווקא קיבל אבידן חיזוקים כל העת. "כל הזמן אמרו לי שוטרים הלוואי והיה לנו כח להיות כמוך", ביטוי שחזר על עצמו מפי חבריו גם כאשר סירב פקודה בזמן הגירוש מגוש קטיף.

בינתיים המשיכו עלילות הוואקף, ולאחר שלמד בספר קודש באחת המשמרות בהר הבית, נקרא אבידן לשיחת עם קצין האג"מ של מחוז ירושלים שמעון קורן אשר ביקש לדעת מדוע התפלל בהר, וכן טען כי הוואקף מתלונן שאבידן התפלל בלילה עם תפילין על הר הבית. "הסברתי לו שלא התפללתי אלא למדתי, ואם לחברים שלי מותר לקרוא עיתון ספורט במהלך המנוחה במשמרת, לי מותר ללמוד". על נושא הנחת התפילין בלילה התייעץ הקצין עם רב המשטרה ולבסוף הבין כי מדובר בעלילה מאחר ולא מניחים תפילין בלילה...

"הבנתי שמתקרב הסוף שלי עם הר הבית, וניצלתי את שלושת השבועות שהיו באותה תקופה להתחבר חזק להר הבית. המחשבות על החורבן ממש הוציאו אותי מדעתי. הכי כאב לי לראות איך הערבים משחקים כדורגל על ההר ועושים על ההר את הצרכים שלהם".

בט' באב ביקש אבידן שלא לעבוד, ולאחר ששוחרר ממשמרת לילה הגיע בלבוש אזרחי לאמירת קינות בכותל הקטן. "חשבתי לעצמי שבגלל שאני כל יום בירושלים לא אוכל להגיע למצב של צורך בקריעה כדין מי שלא ראה 30 יום את ירושלים בחורבנה, והחלטתי שתשעה באב זה זמן שמתאים בשבילי לבצע קריעה. אחי קרע לי את החולצה בצד, אבל כשיצאתי מהכותל הקטן ראו אותי כמה קצינים על החולצה הקרועה וכנראה החליטו שהשתגעתי. למחרת קיבלתי צו הרחקה פנים משטרתי מהר הבית".

אבידן, שצפה את המהלך, מילא בקבוק בעפר מאזור אורוות שלמה, והבקבוק מאוכסן עד היום בוויטרינה בסלון ביתו.

"קונפליקט אין סופי"
"התחילו דיבורים על תכנית הגירוש, כשהיה לי ברור שאני לא הולך להשתתף בזה בשום אופן, אבל בהתחלה אף אחד לא האמין שזה באמת יקרה", נזכר אבידן.

"בכל הפגנה שהייתי מגיע הייתי מנסה להישאר מגמה אחורה כי לא נעים לעמוד מול אנשים שאתה מכיר. ככל שהתקרב המועד הרגשתי שהחגורה מתהדקת סביבי, ואני זוכר את השרשרת האנושית שם ממש התביישתי לצאת מהניידת. כל המשפחה שלי שם, אחים שלי והנשים שלהם ואשתי והבן שלי, וכל האנשים מבית הכנסת ואתה לא יודע איפה אתה".

"בהפגנות צעקו לי תמיד תוריד את הכיפה ותתבייש ובלעתי את זה. אני זוכר במיוחד הפגנה שעצרו בה אח של חבר שלי מחברון. משפחה שאני הייתי מעריץ שלהם, וממש התביישתי, כי שלחו אותי לאבטח בבית משפט את ההוצאה שלהם להארכת מעצר, ומחוץ לבית המשפט היו מפגינים ובני המשפחה ובהם גם אחיו של העצור, בן מחזור שלי מהישיבה שהיינו חברים כל כך טובים.

"כשהתפזרו המפגינים, קפצתי עליו וחיבקתי אותו והוא לחש לי באוזן 'שלא יראו אותי', כי הוא ממש התבייש. אתה נמצא ממש בקונפליקט אין סופי. אתה אף פעם לא יודע איפה להיות, אם כי להגיד את האמת בתוך הלב תמיד הייתי בצד השני למרות שהייתי עם מדים, וניסיתי לעזור איפה שאני יכול".

על חלק מהדברים הוא עדיין מעדיף שלא להרחיב את הדיבור, אך כדוגמא הוא מביא סיוע מסוים שהיה נוהג להעניק לעצורים. "כשראיתי כששוטרים היו קושרים עצורים באזיקונים ומהדקים כל כך חזק הייתי עובר ומשחרר להם את האזיקון. ראיתי על העיניים של השוטרים שזה בא מתוך ייאוש של 'די כמה עצורים', 'שיגמר כבר', ולא בהכרח מרוע", חשוב לו לציין.

"גם באירופה היתה ממשלה דמוקרטית"
"אירוע שהוציא אותי מהכלים היה בשבועות הסמוכים לגירוש", הוא נזכר. "היה כנס גדול מאוד של אלפי שוטרים במרכז יהודאי. סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה היה שם והסבירו מה הולך להיות. קודם כל טכנית, עם מפה של גוש קטיף וצפון השומרון, ולו"ז מפורט, ומי המפקד האחראי על כל מקום והכל חולק ללבנות ולבנות משנה עד הפרט של שוטר לפי נפשות שהיו באותו בית, ברמת תכנון לא נורמלית.

"אחר כך הציגו את ההטבות לשוטרים. זה היה חופש גדול והאשה והילדים מאחור וזה יכול לגרום לתסכול למשפחה, אז נתנו תוספת של משכורות, קייטנות לילדים, נופשים למשפחה, הכנה לכיתה א', כל מה שרק אפשר שאבא לא יחשוב עליכם ב"שדה הקרב". ואחרי זה עלה לבמה מישהו מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והעלה שקופית של 'עשרת הדיברות לשוטר'. אחת מהם היתה לציית ללא חת למרות המפקדים ואחת נוספת להגן על רכושו של אדם. קמתי ושאלתי מה עושים כשסעיף ארבע סותר את סעיף אחד. איך אפשר להגן על רכושו של אדם אם באותה נשימה מצייתים לפקודות? אז השתיקו אותי ואמרו שאין מקום לשאלות".

"במשטרה ידעו שיש ציבור מסורתי גדול בקרב השוטרים, וקריאת הרבה מהרבנים היתה לסרב פקודה, אז צריך לאזן את זה. הזמינו לבמה איזה רב שאינני זוכר את שמו, ועלה לבמה מישהו עם קוקו וכיפה בוכרית והתחיל להשוות את מה שהולך להיות בגירוש וקור הרוח שצריך להיות לשוטרים למלחמת עמלק, שאסור ליפול ברוח ושלא יהיה רפיון ידיים. מכיוון שהיו בכנס הרבה בני מיעוטים דרוזים הוא פנה אליהם והתחיל לדבר בשבח יתרו שקדוש לדרוזים, וכמה משה רבנו היה בור לידו והיה זקוק לו להקמת בתי הדינים והעמדת שרי העשרות והאלפים והמאות, ומה היינו עושים בלי יתרו.

"אני התפוצצתי מזעם והזעתי בידיים ולא ידעתי אם לא זה הרגע. גם ככה ידעתי שאני עוד מעט בחוץ ואמרתי לעצמי אולי זה הזמן לקום ולהתפרץ, ואין קידוש ה' כמו זה. המפקד שלי תפס לי את הידיים ואמר לי תירגע ובכל זאת קמתי ושאלת משהו, אני לא זוכר מה, והשתיקו אותי.

אז לקחה את המיקרופון שוטרת בלבוש אזרחי ופנתה לקהל ואמרה שזה מדינה דמוקרטית ואוי לנו אם נבחר את המשימות שלנו. אחריה לקח את המיקרופון המפקד שלי, זה שתפס לי את היד, ופנה לציבור ואמר: 'אני רוצה להזכיר לכם לפני 65 שנה נבחרה באיזו מדינה באירופה ממשלה דמוקרטית ועשתה מעשה שלא היה על טהרת הדמוקרטיה'. השתררה דממה באולם, והזעיקו את מפקד המחוז שאיים שמי שיסרב פקודה יפוטר ובעצם כך התפוצץ הכנס והסתיים. בכנס הזה התחדדה אצלי ההבנה שבעצם כמעט כל השוטרים שהיו שם היו נגד הגירוש רק שלאף אחד לא היה לו את האומץ לסרב".

"מה תעשה עכשיו? תהיה מאבטח בקניון?"
לאחר הכנס היה זה כבר עניין של זמן עד לרגע בו יודיע ויצמן על סירוב פקודה. "כמה שבועות לפני הגירוש עברתי ליחידת הוצאה לפועל בתקווה שאמנע כמה שיותר מההגעה להפגנות וכד'. ואז כבר התקרב זמן הגירוש והציבור נקרא להגיע לכפר מיימון כדי לצעוד לגוש קטיף. הייתי באירוע משפחתי וקיבלתי טלפון מהמפקד שלי שקרא לי לקחת בזריזות את הציוד פיזור הפגנות שלי ולבוא לאצטדיון טדי ומשם לבאר שבע ולכפר מימון.

"בלי לחשוב יותר מדי אמרתי לו שאני לא נוסע לשום מקום וכאן נפרדות דרכינו. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר לי תחשוב על זה, מה תעשה עכשיו בגיל 30? תוותר על כל הפנסיה? יש לך משכנתא וילדים קטנים, מה תעשה? תהיה שומר בקניון?. הוא אמר לי 'תתייעץ עם אשתך, זו לא החלטה פשוטה'.

כמובן כדרך הנשים הצדקניות רק קיבלתי חיזוק מאשתי. חזרתי אליו ואמרתי לו אני מסרב פקודה ולא נוסע לכפר מימון. למחרת הגעתי ליחידה כרגיל. אמרו לי תשב במשרד והשאירו אותי עם מדים והנשק והכל אבל אמרו לי אתה לא יוצא מהמשרד. ואז היתה הקפצה לחסימת כבישים בכניסה לעיר ובלי הרבה לחשוב הרבה אמרו לי ויצמן בא זריז יש הקפצה. בדרך לשם נזכרו שאני ברכב וכבר סירבתי פקודה והבינו שאני יכול לעבור בהפגנה לצד השני אז מהר החזירו אותי למשרד...".

"כמעט כולם אהבו אותי וחיבקו אותי אחרי הסירוב", הוא משחזר. "אפילו אותו מפקד שבעל כרחו נאלץ לדווח על הסירוב פקודה למפקדים מעליו, כשבאתי אליו למשרד אחרי הסירוב פקודה חיבק אותי בכזאת אהבה ואמר לי אני גאה להיות המפקד שלך ולהיות זה שסירבו אצלו פקודה. ראיתי את השמחה נסוכה על פניו שזה היה אצלו - שוטר שסירב פקודה על הגירוש".

"אחר כך היה לי בירור ומשפט ואני יכול לומר שהמשטרה מאוד ניסתה להשאיר אותי. יכול להיות שזה היה כדי שיושתק הסיפור ולא יעורר הדים, אבל גם כי באמת העריכו אותי כשוטר. הציעו לי לחזור בי ולהמשיך אבל לא רציתי ללבוש יותר את המדים האלו. הרגשתי בושה, אחי גר בנצרים. איך אוכל להראות את הפנים שלי בבית הכנסת, איך אני אסתכל על אנשים כשאני עם מדי יס"מ, ואני ממש מודה לקב"ה שלא הייתי שם בגירוש".

"עוד ירדפו אחריך"
- מה ההרגשה שלך כלפי שוטרים שהשתתפו בגירוש?

"היו רבנים שהתירו להשתתף בגירוש וזה היה בעוכרינו. אני לא מדבר על רבנים, אבל מה אני יכול להגיד לשוטר שעשה מה שרבותיו אמרו? יצא לי לדבר עם שני שוטרים חברים אישיים שלי שהשתתפו בגירוש ושניהם שילמו מחיר אישי כל כך כבד. אי אפשר לעשות חשבונות שמיים אבל כאיש אמונה אני בהחלט רואה קשר בין הדברים. לאחד מהם היו חיי נישואין מאושרים אבל אחרי הגירוש הוא התגרש. שני הסתבך בכל מיני דברים ונאלץ לעזוב את הארץ".

- יש טענה שסירוב פקודה יפורר את המדינה. כאיש מערכת ומפקד מה אתה עונה על כך?

"קודם כל אם חכמים אמרו לסרב פקודה אז צריך לקיים "ועשית ככל אשר יורוך", וזה לא משאיר מקום לשיקול דעת. דבר שני זו פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה ולפקודה כזאת לימדו אותנו שצריך לסרב. אם בזה שאני מסרב פקודה אפורר את המערכת ולא יהרסו בתים בארץ ישראל, לא יסלקו יהודים מהבתים שלהם ולא ימסרו קרקעות לאויב אז מעולה, שתתפורר המערכת ואין לי בעיה עם זה. זו הרי המטרה שלי, שהמשימות האלו לא יצאו לפועל. אם השוטרים בגוש קטיף היו מסרבים פקודה זה לא היה קורה, היו עושים חושבים מחדש ומבינים שזה לא רצון העם".

"מיד אחרי ששלחו אותי הביתה עליתי על אוטובוס לישיבת מרכז הרב ונכנסתי לרב אברהם שפירא זצ"ל", נזכר אבידן. "ניגשתי אליו ונישקתי לו את היד והוא הסתכל עלי עם חיוך הסבא הטוב שלו ואמר לי, 'אנשים ירדפו אחריך'. הברכה שלו מתקיימת יום יום כי אני חי מזה שאנשים רודפים אחרי, אומרים לי שיש להם קצרים ומזמינים אותי לתיקוני חשמל".

וייצמן מציין את ארגון חוננו שסייע לו עם עו"ד שליווה אותו בכל הליכי השימוע והפיטורין.

לאחר הפיטורין החל אבידן ללמוד חשמלאות ובמקביל עבד בשטיפת כלים ובהמשך כפועל בניין. הוא החל להרצות בפני מוסדות חינוך על אמונה ומספר את סיפורו האישי. לדבריו, בשנים האחרונות הנוער מתעניין הרבה פחות בגירוש ולכן נושא גוש קטיף כבר לא מהווה את מרכז ההרצאה. באמתחתו אף קיים ספר שכתב אך טרם ראה אור.

"אין לי הסבר איך דתיים נמצאים במשטרה"
למרות השנים שחלפו הגעגוע למשטרה נשאר, אך הביקורת שלו לא פשוטה. "אני מאוד מתגעגע למשטרה ועצוב על זה שהמשטרה שלנו לא בנויה אחרי 60 שנה לציבור הדתי. אין פקודות כמו פקודות מטכ"ל, מה מותר ומה אסור. שוטר דתי יכול להיקרא בשבת לאירוע של השלכת פסולת והוא יהיה חייב לנסוע ולכתוב דוחות ואף אחד לא יבין שהוא דתי. התשובה היא תמיד שאתה בוחר לבוא ואף אחד לא מכריח אותך להיות שוטר".

"אין לי שום הסבר איך דתיים נמצאים במשטרה", הוא אומר. "יש אולי גישה של כמה רבנים שהכל מותר כי זה ניהול המדינה, אבל זה רבנים יחידים, לא הרבנות הראשית לישראל. בא נשאל את הרב של המשטרה שיגיד לי האם מותר לכתוב דו"ח על השלכת פסולת בשבת. אם יגיד לי שהתשובה היא לא אז אני משוחרר מהמשימה? ממש לא. הייתי במשימות של אבטחת כנסיית הקבר ביו"ט ראשון של פסח. באיזה צידוק? באיזה היתר?".

את הפרשה כולה הוא מסכם בשבח לקב"ה שהוציא אותו מהמשטרה בזמן. "ברוך פודה ומציל. אחרי הגירוש ראיתי את עמונה ואמרתי לעצמי שאם הייתי נשאר עד עמונה לא הייתי חוזר הביתה ולא מעז להראות את עצמי בחברת אנשים מרוב בושה. היה לי חבר שהתפטר מהמשטרה אחרי הגירוש, ואני זוכר שאמרתי לעצמי, עזבנו בהפרש של חודש, אבל אני עזבתי בראש מורם מתוך אידיאולוגיה, והוא עזב סתם. לפחות שהיה מסרב פקודה...".

קישורים:
הכתבה באתר הקול היהודי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!