נותנים גז: המבחן הגדול של גפני ודרעי • טור

ריח חריף של גז נודף בימים האחרונים במסדרונות הכנסת ובעוד כמה מוקדי כוח במסדרונות השלטון. כשמתקרבים לחדריהם של כמה פוליטיקאים בכירים – ובכללם חרדים, האף שמרחרח בחשדנות מזהה כי מדובר בגז בישול. מישהו מנסה לבשל. אותם ואותנו.

ראשון המבושלים והמבשלים הוא ראש הממשלה. נתניהו שב והוכיח השבוע לכל מספידיו כי אין שני לו בכיבוש מטרות ויעדים בפוליטיקה הישראלית. הוא טבל ידיו בבוץ, בוסס רגליו במדמנה והסתער על כל חמכ"ז (חבר מרכז) כאילו היה החכפ"ש (חבר כנסת פשוט) השישים ואחד, בו תלויה ממשלתו.

אחרי שביבי ניצח את הקרב הביתי במרכז הליכוד והותיר את עיקר הכוח בידי המתפקדים, הוא שב והתפנה לעסוק בסוגיות הגורליות. לא הגרעין האיראני וגם לא דו"ח הסיכום של צוק איתן. לא אורן חזן ועלילות בולגריה, וגם לא החוק הנורווגי. אפילו למאבקים היצריים בין השרה רגב ליוצרים הנאורים הוא התייחס בביטול. את המנגינה של מקבלי תקציבים שיוצאים מכליהם כשמנסים להתערב להם בתכנים הוא שמע בכל תקופות כהונתו כראש ממשלה. רק שבדרך כלל אלו אנשי הרוח שמצדדים בהתערבות המדינה, כשהנפגעים עליהם מוטלות סנקציות הם הילדים החרדים.

כנהוג במחוזותינו, כל לחיצת יד וסיכום שנעשים בחסות ממשלתית הם בסך הכל מבוא למשא-ומתן הבא. שמונה שנות קידוח ומאות שעות חפירה בישיבות ובדיונים (חלקם בתנאי שטח קשים תחת שטייניץ כשר אוצר) שבמרכזם ועדת ששנסקי – התנדפו כמו גז.

הרווחיות האגדית עליה התבססו התחשיבים והחוזים העתידיים עם חברת החשמל - צנחה דרמטית. גם במקרה הזה שולחים בלשכת ראש-הממשלה את הקוצים והדרדרים לאובמה. לירידת מחירי הגז קשר ישיר, בין השאר, להסרה הצפויה של האמברגו על סחר עם איראן - מדינה שיש לה עתודות גז שלעומתן מאגר ה'לוויתן' של ישראל, נראה כמו סרדין. איזה צחוק, גז צחוק.

במרכז הוויכוח שמסעיר את המערכת הפוליטית, הכלכלית והטייקונית עומדות שתי הכרעות דרמטיות. הראשונה היא סוגיית המונופול של טייקוני הגז על המאגרים, ששבה ועלתה לסדר היום אחרי התפטרות הממונה על ההגבלים פרופ' דיויד גילה. ההכרעה הנוספת שתלויה בקודמתה, נוגעת לפיקוח על המחירים. ההנחה הרווחת היא שכל עוד ביבי ראש-ממשלה המונופול לא יחוסל – ולפיכך עולה הדרישה להטלת פיקוח על המחירים או לכל הפחות קביעת רצועת "מחיר הוגן".

על תפיסתו הכלכלית-תאצ'ריסטית של נתניהו מיותר להכביר מילים. ראש הממשלה נהנה מהצבעה מאסיבית בפריפריה ובשכונות מצוקה, אבל מאז ומתמיד דגל בקפיטליזם חזירי – כפי שכינה זאת בשעתו הנשיא לשעבר שמעון פרס. עוד סוציאליסט דגול שניסה רק לאחרונה לקושש כמה גרושים של השלמת הכנסה מבנק הפועלים.

השטיח המעופף
בפתח ישיבת הממשלה השבועית ביום ראשון, דיבר נתניהו על חשיבות מימוש משאב הגז הלאומי. האיש שמומחיותו הגדולה היא הקמת ועדות שמנטרלות כל הכרעה באמצעות סחבת דיונית שאין לה סוף, לוחץ על הגז דווקא בנושא הזה.

להותיר את סוגיית הגז בידיו של ראש הממשלה, זה כמו להפקיד למשמר בידי אורן חזן את מפתחות בתי ההימורים של שלדון אדלסון במקאו. שמנת תחת ציפורניו של חתלתול, נשמרת טוב יותר. אבל ביבי אינו הפוליטיקאי היחיד שמעורב עד צוואר. במוקד חוות הגז עומדים שני נציגים חרדים בכירים, אחד מש"ס ואחד מיהדות התורה. האחרון, מוישה גפני, זיהה את הריח תכף כשהחלה הדליפה. עם ברוני הגז יצא לו לערוך היכרות מקרוב כבר בקדנציה הקודמת שלו בראשות ועדת הכספים, כשהוביל את יישום מסקנות ועדת ששינסקי.

ועדת ששינסקי אשר שינתה סדרי בראשית והעלתה דרמטית את אחוזי המיסוי לטובת המדינה, הייתה הדבר האמיתי. בתקופה בה ישבה הוועדה על המדוכה היו מחירי הגז בשיאם. ועדת הכספים הייתה הוועדה שלפתחה הובאה ההכרעה. לכולם היה ברור כי כל אחוז נוסף של מיסוי משמעותו מיליארדים רבים. הטייקונים הגדולים חילו את פניו של גפני, כמו שלוחים מישראל על מפתן בתיהם של נדיבים בחו"ל.

ברוני הגז נעמדו אז על רגליהם האחוריות ושלחו לגפני לא ככרות על פני המים אלא מכליות עמוסות כל טוב. המטרה של הטייקונים ושולחיהם היתה להדוף את מסקנות ועדת ששינסקי ולקבור אותן בעמקי הים. עמוק יותר ממאגר לוויתן.

גפני הגיע אז לפגישות עם ראש פתוח – במה שמכונה בעגה המשפטית 'לב פתוח ונפש חפצה'. רק שאלו שפנו אליו הגיעו עם חשבון פתוח. השבוע נזכר גפני איך אותם שלוחים ויחצ"נים מטעם הסבירו לו מדוע ליהודי חרדי שכמותו אין שום עניין להעביר את הכסף הגדול מחברות הגז לקופת המדינה: "הם אמרו לי, 'החרדים ממילא לא ייהנו מכספי המיסים של הגז. הרי מפלים את החרדים לרעה בתקציבי המדינה. אז למה לך להיאבק בעד ששינסקי? תתנגד, ולרווחת הציבור החרדי – אנחנו כבר נדאג'".

אם גפני התלבט עד אז, הרי שבאותו רגע הוא שוכנע לעשות ההיפך משביקשו. "הסברתי להם שזה לא הסגנון וביקשתי לסיים את הישיבה", סיפר יו"ר הוועדה הסגפן שלא מתגנדר בחליפות ורסצ'ה, אלא ממשיך לקנות את אותה חליפה ארוכה בצרכניית גור מזה עשרים וחמש שנים.

"יכולתי למשש באוויר את החמדנות", הוא אמר בתום הפגישה, ושלח בתגובתו מסר ברור: זו אומנם ועדת הכספים ובראשה עומד איש יהדות התורה, אך שנות השמונים העליזות חלפו לבלי שוב. בוועדה שלו, הלכלוך לא יטואטא אל מתחת לשטיח.

קואליציה בקייטנה
בסיבוב הגז הנוכחי עוצמתו של גפני פחותה. הוועדה בה מתנהלים הדיונים היא ועדת הכלכלה ולא ועדת הכספים. גם זה יותר מדי עבור ראש הממשלה שעושה כל מאמץ להעביר את ההכרעה ישירות לקבינט, כשהוא מסביר כי מדובר בסוגיה בעלת חשיבות מדינית. ואל נא תשאלו יותר מדי שאלות, כי התשובה לכולן, היא אותה תשובה. היא-הוא.

ובכל זאת, גפני לא מתכוון להשתמש בתירוץ השחוק בסגנון "האחריות פגה". הדברים שהוא משמיע ברורים ומחייבים: "למרות שהנושא אינו באחריותי הישירה, אם אראה שהממשלה מתחמקת ונמנעת מלהטיל פיקוח על המחירים, ועדת הכספים בראשותי תכונס לדיון מיוחד ותדע כיצד להגיב".

משפט ברוח זו שמעו ממנו השבוע נציגי האוצר, כאשר בלשכת היועץ המשפטי לממשלה עיכבו את העברת הכספים לקייטנות הקיץ לילדי הרשתות החרדיות. למרות שההסכמה עוגנה מפורשות בהסכם הקואליציוני נטען כי משפטית יש מניעה להעביר מאה אחוזי תקצוב לחינוך העצמאי ולרשת מעיין החינוך התורני.

בחוק יסודות התקציב אומנם נקבע מפורשות כי הרשתות החרדיות יתוקצבו בשיעור של מאה אחוזים אלא שכאן, כאילו לא התקיימו בחירות ושינויי גברי במשרד, שב ועלה הטיעון המגמתי מימי פירון: הסעיף רלוונטי רק לגבי סל חינוך בסיסי, שהקייטנות לא נכללות בו.

המקרה הזה חיזק את התחושה בקרב חברי הכנסת החרדים שממשלת נתניהו הרביעית לא הולכת להיות עבורם קייטנה. במפלגות החרדיות הבינו כי קבלת הדרישה המשפטית והשוואה מוחלטת, לרעה, בין מוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי לרשתות החרדיות תהווה תקדים מסוכן.

בצהרי יום שני קיים גפני שיחה לא ידידותית בעליל עם היועצת המשפטית של משרד החינוך: "את הסעיף הרלוונטי בחוק יסודות התקציב, אני העברתי לפני עשרים שנה, אז אל תספרי לי מה הייתה כוונת המחוקק", הסביר גפני למורג, ככה שהיא תבין.

כשסיים את השיחה הבין גפני כי מהלשכה המשפטית לא תבוא הישועה וכי הכתובת הרלוונטית היא בכלל באוצר. המסר שהוא העביר היה שאם הילדים החרדים יופלו לרעה, לא לרשתות אלא לאוצר תהיה בעיה. עם הוועדה.

הנוסחה הובהרה ועובר לאמירתה גם נקלטה. בשני בערב גפני היה איש בשורה כשהודיע כי הקייטנות החרדיות יתוקצבו במלואן. בשלישי הוא כבר עדכן כי נחתם ה'קול קורא' למאה אחוזי תקצוב גם ברשתות וגם במוכש"ר. הקייטנות עבור האוצר הן כסף קטן, ובנשק יום הדין של "הוועדה תאמר את דברה" גפני מעדיף להשתמש פומבית בעיקר בנושאים חברתיים – ומרבצי הגז בראשם.

משחק מונופול
אם עבור גפני מדובר במשחק חוזר, הרי שלדידו של יו"ר ש"ס ושר הכלכלה אריה דרעי, שערוריית הגז מהווה התמודדות משמעותית ראשונה מאז שב לשולחן הממשלה. כל ההבטחות הגדולות: מע"מ אפס על מוצרי יסוד, העלאת שכר המינימום ושאר ירקות, מתגמדות מול העברת עוד אחוז אחד מרווחי מכירת הגז - מהטייקונים לציבור.

דרעי הוא השר הממונה ואחריותו רק גדלה לאחרונה כשהמקצוען האמון על התחום, הממונה על ההגבלים דיויד גילה, התפטר מתפקידו במחאה על דחיית המלצתו לפרק את מונופול הגז. נתניהו השמיע דברי פרידה, דרעי קרא לו להישאר בתפקידו. שניהם התכוונו להחמיא לממונה היוצא כמו שמשגיח כבד-ראש מפרגן לליצן של הישיבה במסיבת השבע-ברכות שמציינת את פרידתו מהישיבה.

לעמדתו של דרעי משקל משמעותי בהחלטה שתיפול, ואולי כבר נפלה בעת קריאת השורות. לנתניהו, וזאת כבר נאמר, אצה הדרך. מבחינתו גם ישיבה לילית בהולה לאישור והנצחת המונופול – היא אופציה ראויה. את השבוע פתח דרעי עם קבלת מכתב פומבי מח"כ שלי יחימוביץ', מובילת מסע הצלב נגד חברות הגז, תחת הכותרת "איפה השקופים?".

"איפה השקופים אדוני השר", כתבה יחימוביץ', "קיבלת את המפתחות לאוצרות הגז של ישראל, וניתנה לך הזדמנות מעשית להכריע אם יישארו לנצח בשליטתם המוחלטת של טייקוני על, או שחלק הוגן מהם יפרה, יזין, יפתח וייטיב עם השקופים... לעולם לא יזדמן לך שוב להשפיע השפעה כה מכרעת על גורלם של בני אדם רגילים... בעלי הממון הם מעטים, אבל קולם רועם ומהדהד באמצעות צבא יחצ"ניהם, פרקליטיהם, משרתיהם, חבריהם הפוליטיקאים. הקול הזה הוא קול מסולף ואלים, ויש בו אך ורק אינטרסים של מעטים וחזקים.

"הקול האמיתי הוא הקול שלא נשמע. קולם של השקופים. אלה שהבטחת להיות להם לפה. אל תחמיץ את ההזדמנות הזאת. אל תאכזב. אל תיתן יד למתווה הממשלתי הרה האסון, שגובש במחשכים".

עכשיו, נותר ליחימוביץ' רק לקוות שתצליח לשכנע את ידידה החדש מש"ס אריה דרעי, יותר מכפי שהצליחה לשכנע את חבריה למפלגה למסור בידיה את מפתחות ועדת הכלכלה.

פרס נובל אנרג'י
אם דה מרקר נחשב לחוד החנית של העיתונות הכלכלית במלחמה נגד טייקוני הגז, הרי שיחימוביץ' נחשבת לראשת המאבק בכנסת. הדי.אנ.איי של שלי מ'הכל דיבורים' היה ונותר תקשורתי.

יחימוביץ' עצמה דאגה להזכיר לדרעי במכתבה את עברם המשותף משני צדי המתרס, אי שם בשנות התשעים. באותם ימים זה נגמר באשפוזו של דרעי אחרי ראיון אגרסיבי במיוחד שערכה עמו המגישה יחימוביץ'. לטובת שני הצדדים נותר לקוות שבאירוע הנוכחי לא יהיו נפגעים.

כאשר נדב פרי מערוץ 10 'עשה תשובה' וחצה את הקווים לשדות הגז, יחימוביץ' הביעה מחאה פומבית - בניגוד לפוליטיקאים אחרים שבלעו את הלשון ולעלעו בחוסר בהירות. את הקריאה הפומבית לדרעי, שיגרה יחימוביץ' לאחר שנודע לה על מכבש הלחצים הרב-ערוצי שמופעל על חברי הכנסת החרדים.

בסופ"ש שעבר עטפה התקשורת המגזרית בחום את טייקוני הגז. היו כאלו שקיימו בעצמם את מאמר משורר תהילים "כי גז חיש ונעופה". השלוחים חזרו עם כתבות מחמיאות. לכמה מהם הובטחה, לטענתם, בלעדיות ורק בשובם לארץ הם גילו מהו שוויה של הבטחת ברונים.

הביטאונים היחידים שלא השתתפו במסע היח"צ הם אלו של ש"ס ושל הסיעה המרכזית – שניהם מסיבות טכניות-טקטיות. יום ליום של ש"ס עדיין לא הפך לביטאון למרות (ואולי בגלל) כל הפרסומים על מכירה ושדרוג. גם המודיע נמנע מלהצטרף לחגיגה וזה קרה לא רק משום שאין תחליף לוותק ולניסיון (מה שנכון), אלא גם בשל הפנמת דברי חז"ל על מי שנדרש להרחיק עדותו. רק על המהלך הזה ראוי העיתון לקבל פרס נובל (אנרג'י).

יו"ר ועדת הכספים רואה את הכותרות ומבהיר חד-משמעית: "לא אכנע ללחצי חברות הגז". גם שר הכלכלה שומע את הקולות, מזהה את הריחות ומבין שלא חזר לשולחן הממשלה אחרי עשרים ושתיים שנים כדי להישלט מרחוק בידי טייקונים. דרעי דואג להבהיר כי קולות הרקע של טייקוני הגז נכנסים לו באוזן אחת ויוצאים מהאוזן השנייה: "אומנם אין בכוונתי לצאת לקרב ראש בראש עם ראש-הממשלה על כל הקופה", הוא אומר בשיחות סגורות, "אבל אדאג בהחלט לשמור על האינטרס של האזרח הקטן ויש דרכים לעשות זאת".

כחבר ועדת חוץ וביטחון לשעבר וכיום חבר הקבינט, דרעי היה שותף להחלטה לרכוש את ספינות הקרב להגנה על שדות הגז. אם רק היה מתאפשר, כבר היינו רואים ספינה חמושה מפטרלת במרחב הימי שמול לשכתו לנוכח הניסיונות לחדור אליה ביבשה, באוויר ובים.

ההכרעה בסוגיית הגז היא מבחנו הגדול של שר הכלכלה ומה שאנו רואים השבוע זהו רק הפרק הראשון. דרעי אינו סובל - כמו חברים רדיקאליים בעבודה - משנאת בעלי ממון, אבל לבחירות האחרונות הוא רץ כנציגם האותנטי של אלו שאין להם. כמה החלטות נכונות בנושא הגז ימקמו אותו כנציג השקופים, במעשים ולא בדיבורים.

אשרי אדם מפחד תמיד. בממשלת שישים ואחד לעולם אין לדעת איזה יום הוא היום האחרון. אם דרעי ינקוט במהלכים אמיצים גם כשהדבר יהא כרוך בקריאת תיגר על עמדת ראש-הממשלה, יתאפשר לו לצאת למערכת הבחירות הבאה באווירה נקיה ולא מזוהמת מדלקים וממדליקים.

כמנהיג חברתי שבידיו קבלות של מי שלא נכנע לטייקונים, דרעי יוכל להניע את הקמפיין באמצעות מערכת גז. בעלי רכבים הממונעים בגז, יודעים לספר מניסיון שההשקעה משתלמת והתוצאות רווחיות.

טורו של אבי בלום מתפרסם בקו עתונות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!