יוזמת דרעי: ההישג השני בחשיבותו לחרדים

שולטים בכיפה
למעט סגן השר משולם נהרי שטרם מצא את ייעודו בקואליציה הנוכחית, וכנראה שלעולם גם לא ימצא, מסתובבים כל עמיתיו נושאי המשרות במפלגות החרדיות כשחיוך ענוג של היינו כחולמים נסוך על פניהם. אפילו סגן השר ליצמן, שחיוך שלו אומר בדרך כלל רק שמשהו רע הולך לקרות למישהו, לא מצליח להסתיר מאחורי פני הפוקר פייס שלו את האושר הקורן ממנו. רפורמה בבריאות הנפש; רפורמה ב-MRI; החזרת ההפלרה במים. והכול בפחות משבועיים ימים.

אצל העמית של ליצמן, משה גפני, צריך לחפש אינדיקציות אחרות לאושר. כי האיש הזה לא יכול להרשות לעצמו להראות נינוח - זה נגד הדי אן אי המתוח והלחוץ שלו - אבל אם הוא יכול לשבת במזנון ולהראות לעיתונאים את רשימת המטלות שלו לחודשיים הקרובים, ועל כמה מהם הוא כבר הצליח לסמן וי - אין לך סימן מובהק מזה שהוא הגיע אל הארץ המובטחת וכבר התחיל לאכול מפריה ולשבוע מטובה.

האחרון שהצטרף לחגיגה היה ח"כ ישראל אייכלר. מיום שלישי השבוע לא עוד סתם ח"כ אלא יו"ר הוועדה לפניות הציבור. לכאורה, לא משהו שאמור להיות רשום אי פעם ברזומה שלו כפסגת חלומות. באופן הפורמלי והיבש ביותר, כל אחד מהקודמים לו ברשימה, למעט מוזס שהנסיבות חייבו אותו להסתפק במועט, קיבל תפקיד רב ערך יותר. מבריאות ועד כספים, מסגנות משרד החינוך ועד ראשות ועדת המדע. אבל איזה הבדל בינו לבינם. כולם קיבלו את התפקידים שלהם מכוח ההסכם הקואליציוני שנחתם לאחר מו"מ ארוך ומפרך של שלושה שבועות, עם כוח של שישה מנדטים שבהם תלוי גורל הקואליציה.

אייכלר לעומתם קיבל את הג'וב הצנוע שלו בעשר אצבעותיו, וממש לבד. בלי שום עזרה מאחרים ובלי שום הסכם כתוב. ביד אחת הוא לפת בגרונו של אלקין והכריח אותו להחליף את מחצית הקדנציה השנייה שהובטחה לו בסגנות יו"ר הכנסת בחצי הראשון של הקדנציה. ביד שניה הוא ביצע עסקת חליפין עם ראשי הליכוד האחרים. הוא נותן להם את סגנות היו"ר בחצי הראשון ומקבל בתמורה את ראשות הוועדה לפניות הציבור. עסקה כזאת, כמדומנו, טרם נחתמה מאז שהאינדיאנים באמריקה מכרו את הזכויות שלהם במנהטן למתיישבים הלבנים בעד כמה מחרוזות של כדורי זכוכית. אייכלר לא שילם גם את זה. בממשלה שאף אחד לא נותן לה יותר משנה שנתיים אין חצי שני של קדנציה בכלל. כלומר: ועדה בכנסת תמורת כלום.

מול עסקה מוצלחת כזאת אפילו ח"כ גפני לא יכול היה להיות שווה נפש. למרות שהעסקה מגדילה את הפער בין סך התפקידים של אגו"י לדגל, אבל כשמישהו מוכר סחורה שאין לו ומקבל תמורה ממשית זה מבצע אישי שאינו עניין לחלוקת השלל בין הסיעות. לכן גפני בא לברך בטקס אישור הוועדה החדשה והעומד בראשה, ולכן הוא חלק שבחים יוצאי דופן. גם לאות הערכה וגם כי סוף סוף יש שקט ביהדות התורה המאוחדת: שקט שמאפשר לכל אחד להתרכז בתפקיד שהוטל עליו ולנסות למצות ממנו את המקסימום עד ליום בו תסתיים לפתע החגיגה.

ואיש אינו יודע מתי יבוא היום הזה. די בכך שיתגלה עוד מוקיון אחד או חסר משמעת בליכוד כמו אורן חזן וחסל סדר קואליציה. נכון למועד כתיבת השורות תלויה הקואליציה בחסדו של בוז'י הרצוג שהבטיח לליכוד לקזז את הח"כ הסורר ובלבד שיינקטו נגדו צעדים מהותיים. נציין שלאחר שנחשפו מעלליו של חזן הוא התקשר ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ואיים שאם יינקטו נגדו צעדים פרלמנטריים הוא יחטט ויחשוף פרטים מביכים על יו"ר הכנסת. פרא אדם מוזר כזה עוד לא ראתה הכנסת מיום היווסדה.

לא ברור כמה זמן ימשך חסדו של בוז'י, אבל ברור כבר עכשיו איזה פרצוף יש לקואליציה שתלויה בחסדו של יו"ר האופוזיציה. צריך לזכור שכבר היום מותקף בוז'י בחריפות רבה על ידי איתן כבל ושלי יחימוביץ על המחווה האצילית שעשה. לטעמם היה עליו להניח לליכוד ולאורן חזן לשקוע יחד בביצת הביזיונות שמנחיל להם האחרון. החשבון של הרצוג הוא שאלמלי הבטחת הקיזוז היה הליכוד נמנע מלנקוט צעדים נגד הח"כ המוזר ותדמית הכנסת הייתה נפגעת לנצח. אצילות בריטית מהזן הנדיר במחוזותינו הפוליטיים.

עד שיוברר בכמה קיצרה פרשת חזן את אורך ימיה של הקואליציה בהרכבה הנוכחי, ממהרים גם שרי ש"ס מדושני העונג (השימוש בלשון רבים הוא מטעמים פורמליים בלבד) למהר ולקבוע עובדות במשרדים שבידם. במשרד הדתות סורקים בקדחתנות כל הרכב חסר של מועצה דתית אי פה ואי שם או משרת רב שהגיע לגיל פרישה וטרם נשלח הביתה. הקורבן הראשון הוא רבה של בית שמש הגר"ש ביטון שנשלח לביתו ובמקומו מונה אחד ממקורבי השלטון החדש. אחריו בוודאי יבואו עוד רבים.

השאלה היחידה היא רק עד כמה יצליחו הפקידים הסרוגים במשרד, ובראשם היועץ המשפטי, להציב בדרכם מכשולים ביורוקרטיים מהסוג שהציבו בפני שר הדתות שלפני הקודם יעקב מרגי, וזה שלפניו יצחק כהן. לסגן השר אלי בן דהן מהבית היהודי, לעומת זאת, הם אפשרו לעשות ככל העולה על רוחו. קריטריונים שלא אושרו לשרים החרדיים אושרו לו בהינף יד. זו הסיבה היחידה להצלחה של בן דהן במינוי עשרות מועצות דתיות ורבנים ולכישלונם היחסי של השרים החרדיים בתחומים האמורים.

דרעי, שאנשיו מנהלים בפועל את משרד הדתות, מודע היטב לכוחם של הפקידים הסרוגים, וזה מדאיג אותו הרבה מעבר למגרש הצר של המשרד הקטן הזה. עוד מינוי פחות מינוי של רב זה או אחר לא ידיד שינה מעיניו. האיש שנכנס בתנופה למשרדי הכלכלה הנגב והגליל והחל ללמוד אותם באינטנסיביות רבה, גילה בשבועיים האחרונים מה נשתנה באמת מאז שפרש מהממשלה לפני עשרים ושתיים שנה. חוץ מזה שהיום הכול קריטריונים ואי אפשר להזיז שקל בלי אלף ואחד אישורים הוא גילה את הפלישה הגדולה של הכיפות הסרוגות לתוככי המנגנון הממשלתי. ממש לית אתר הפנוי מהם.

בראשית השבוע השתתף דרעי בישיבת הקבינט הגדולה לענייני דיור. הישיבה התקיימה בחדר רחב ידיים במשרד ראש הממשלה שהצטופפו ובאו אליו כל מי שיש לו יד ורגל בנושא תכנון דיור ובניה בממשלה. מעבר לדרג המיניסטריאלי היו שם עוד קרוב לשמונים איש משמנה וסולתה של הפקידות הממשלתית הבכירה. הבטתי סביבי, כך דרעי למקורביו לאחר הפגישה, וראיתי שם אינספור גוונים של כיפות סרוגות. בעיקר סטייל נפתלי בנט - עיגול בד קטן בגודל מטבע של שנקל - אבל גם רבים אחרים. כל פקיד שבא לשם זה לא מההמון המובטל הגודש את משרדי הממשלה. אלה הם האנשים שבאים לעבוד באמת ולכל אחד מהם זכות חתימה בנושא אחר. השרים באים והולכים. יש מהם חילונים ויש דתיים, אבל הדרג הביצועי, ובעיקר המשפטי, במשרדי הממשלה הופך והולך להיות ממלכת ישראל הסרוגה החדשה.

השאלה כיצד התבצעה השליטה הסרוגה היא נושא למחקר סוציולוגי מרתק בפני עצמו. הרלוונטיות הפוליטית העכשווית היא ביחס למהפכה שמנסות המפלגות החרדיות להוביל לאחר נפילתה של ממשלת בנט- לפיד שעברה מן העולם. עם הכוח שיש בידם הם יכולים לעצור כמעט כל מהלך באמצעים משפטיים ואחרים. כאן המקום לציין שהאחיזה הסרוגה המשמעותית ביותר היא בלשכות המשפטיות של משרדי הממשלה. הזכרנו מקודם את הלשכה המשפטית של משרד הדתות. שם זה קצת בולט ביותר, אבל בגדול זו תמונת המצב במרבית המשרדים הממשלתיים.

וכידוע לכל מי שעבד פעם שלושה ימים במשרד ממשלתי, על פי היועהמ"ש יישק שם כל דבר. הוא לא יכול ליזום דברים אבל הוא יכול לעצור כמעט כל מהלך שאינו מגובה בחקיקה ראשית בכנסת ויש לגביו כבר תקנות שאושרו על ידי משרד המשפטים (עוד מאחז סרוג ידוע. נחשו מה חובש על הראש האיש החזק בלשכתו של יהודה ויינשטיין). מבחינתו של דרעי כאן נמצא המבחן האמיתי. כל יוזמה חדשה שהוא ינסה להוביל במשרדים שברשותו עלולה לפגוש פקיד בכיר שהיא לא נראית בעיניו. אם מפני שהוא לא סובל את השר הממונה עליו ואם מפני שכמרבית חבריו הסרוגים מהזן הבורגני של רעננה וגבעת שמואל (אצל העמך מגבעת אולגה וקרית ים זה אחרת) הוא ממש לא אוהב את אחיו החרדים.

וכשפקיד כזה יפגוש יוזמה לממן קמפים לבני ישיבות חרדים מתקציב המשרד לפיתוח הנגב והגליל (במאמר מוסגר ייאמר שהגדרת המשרד הזה היא כסף מחפש כתובת. יש שם ים של תקציבים שצריך להתאמץ לבזבז אותם) הוא יכול לטעון שצריך להוציא מכרז ולעבוד לפי נוהל תמיכות ועמותות ה'תשע"ב המחייב הצגת שתי שנות פעילות והתמחות של העמותה בפעילות האמורה. לאותו פקיד לא אמור להפריע שבתקופת סילבן שלום מימן המשרד במיליוני שקלים נופש לסטודנטים בגליל בנימוק של חיזוק הפריפריה. את ההבדל בין סטודנט לבן ישיבה הוא יצליח למצוא בנקל בספר החוקים של ישראל.

והיה אם יחליט דרעי, דרך משל, להשקיע מכספי המשרד הזה בפרויקט התיירותי הגדול ביותר במדינה הנקרא ציון הרשב"י במירון. למעלה ממיליון וחצי איש פוקדים את המקום מידי שנה. מה יכול להיות יעיל יותר לפיתוח הגליל מאשר להשקיע שם איזה מיליון או שניים בשיפור התשתיות ודרכי הגישה למקום? אצל השר הקודם השקיע המשרד מיליון וחצי שקלים בפיתוח מיזם תיירותי עלוב הנקרא 'דרך היין'. למי שלא מבין נסביר שמדובר במסלול טיולים הכולל את מרבית יקבי הבוטיק של הגליל. מהיקב הנפלא של יונתן התשבי בבנימינה (שווה קפיצה גם בלי המשרד לפיתוח הנגב והגליל. שעה אחת על גבינות ויין בסככת הענבים שם מסדרת את הראש לכמה שבועות) ועד יקבי רמת הגולן. עם כל הכבוד למיזם, הוא לא מביא בשנה אחת את מספר העולים למירון בין השעות חמש ושבע לפנות בוקר בל"ג בעומר במירון.

אבל אפשר להיות סמוכים ובטוחים שברגע שיעלה נושא ההשתתפות של משרד הנגב והגליל בפרויקט מיד תהיה הדלפה מהירה לתקשורת, ומיד לאחריה חוות דעת מלומדת של איזה יועץ משפטי שיטען כי מאחר ומירון מתוקצבת על ידי משרד התיירות מדובר בכפל מימון שאסור על פי חוק. את ההבדל מדרך היין הוא יתרץ בק"ן טעמים. אפרופו כפל מימון ותקציבים: מי שקבע שישיבות קטנות לא יכולות להיות מתוקצבות הן על ידי משרד החינוך בתור תיכונים והן על ידי משרד הדתות בתור ישיבה היה יועץ משפטי סרוג אחד בשם אליקום רובינשטיין. כשפנו אליו חברי כנסת חרדים וטענו שישיבות ההסדר, לדוגמא, מקבלות כפל תקציבים משולש: מהדתות, מהחינוך, וממשרד הביטחון, הוא מצא פלפול משפטי מסועף בשיטת הצוויי דינים לחלק בין העניינים. לאליקום תקום נשוב עוד בהמשך.

דרעי ייאלץ לגייס את כל הכישורים שלו כדי להתגבר על המכשולים הצפויים. לבינתיים הוא נקט בכמה צעדי מנע ובראשם ההחלטה שלא להחליף בשלב זה את מנכ"לי המשרדים שברשותו. גם במשרד הדתות שם התבקשה החלפת המנכ"ל איש הבית היהודי מאליה הוא בחר למנות את העו"ד הסרוג עודד פלוס ולא את משה שמעוני החתן של הנכדה של. הנחת היסוד שלו היא שבשלב ראשוני הוא זקוק לאנשים מתוך המיליה ולא להביא מינויים מבחוץ. אולי המנכ"לים אסירי התודה יצליחו להתדבר עם המאפיה הסרוגה ולשווק עבור דרעי את הסחורה. אולי.

דרעי יעשה מה שיעשה אבל ביום בו יעזוב את המשרד, כדרכם של שרים בקואליציות לא יציבות בישראל, הסרוגים יבטלו לו בעשר דקות את כל הפרויקטים החרדים שיזם. הדרך היחידה להטביע חותם כלשהו במשרד היא להשאיר מאחור פקידים בכירים שזכו בתפקיד מכוח מכרז של נציבות שירות המדינה והפכו למסמרים בלי ראש. היה היה פעם שר חרדי. בשנתיים ומשהו שהוא היה במשרד הוא הצליח להכניס לשם כמה פקידים שנשארו כמה עשרות שנים אחריו וניסו לעשות טוב לציבור החרדי ככל שיכלו. למרבה הצער זה היה התקדים הראשון והאחרון. אף לא אחד מהשרים וסגני השרים בתקן שר ששלטו במשרדים שונים הצליח להותיר אחריו שכבת פקידות חרדית.

שכבה אמרנו? הלוואי והיו ממנים אפילו שלושה. נציבות שירות המדינה העמוסה אף היא בידידינו הסרוגים יודעת לסדר מכרזים עם דרישות שנמצאות תמיד שלב אחד מעל הרף אותו מנסים להדביק החרדים. כשהחלו עם תארים אקוויוולנטיים דרשו תארים אוניברסיטאיים. כשהגיעו גם לזה החלו לדרוש תואר שני. כשמוסיפים לזה את הנתון הידוע שמרבית מכרזי שירות המדינה תפורים מראש לחברים של העובדים הקיימים, הנה הסיבה לעובדה שאי אפשר למצוא היום פקיד בעל זכות חתימה אחד בכל משרדי הממשלה עם זהות חרדית ברורה.

מי שזיהה ראשון את הבעיה וניסה להתמודד איתה היה ח"כ הרב אברהם רביץ. לפני כעשר שנים הוא הגיש הצעת חוק לאפליה מתקנת בשירות המדינה עבור חרדים, כפי שזה מקובל לגבי קבוצות מיעוטים אחרות כמו ערבים, בדואים ואתיופיים. מי שיצא נגדו בחריפות היה שוב ידידינו אליקום רובינשטיין, שטען בתוקף שאפשר להגדיר מיהו ערבי ומיהו אתיופי אך אי אפשר להגדיר מיהו חרדי. רביץ לא התרשם מההתנגדות, והגיש את ההצעה לכנסת. חברים אחרים בקואליציה דווקא כן התרשמו והצביעו נגד. סוף דבר, ההצעה נפלה על חודו של קול במליאה. הייתה זו הזדמנות היסטורית שהוחמצה.

ועכשיו היא חוזרת עם סיכויי הצלחה לכאורה טובים יותר. בימים הקרובים מתכונן דרעי להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק לאפליה מתקנת לחרדים בנוסח הזהה להצעות חוק קיימות למיעוטים אחרים. היתרון הראשון שהפעם הוא מופיע בהסכם הקואליציוני של ש"ס, מה שלא היה בהסכמים קודמים עם מפלגות חרדיות (אות קלון בפני עצמו. את יהדות התורה מעולם לא עניינו אנשים שאינם עובדים במוסדות או בארגונים. ש"ס בתקופת ישי הייתה עסוקה באלף שטויות אחרות. מישהו זוכר שהיה פעם שר חרדי במשרד התמ"ת? מה הוא הותיר אחריו חוץ משני קורסים לשוחטים ומוהלים שכמובן התבטלו עשר דקות לאחר שיצא מהמשרד?) וזה אומר שיש לחוק את השיניים לעבור בכנסת.

צפוי כמובן שהלשכות המשפטיות ינסו להערים קשיים בטענה הידועה שאי אפשר להגדיר מיהו חרדי, אלא שרצה מסובב כל הסיבות ולפני שנה ומשהו עבר בכנסת חוק גיוס אנטי חרדי. במסגרת חוק זה הצליחו המשפטנים לרבע את העיגול ולהגדיר מיהו חרדי בצורה פרטנית ומדוקדקת המתפרשת על פני שני סעיפים. בתמצית: חרדי הוא כל מי שלמד שנתיים במסגרת של ישיבה קטנה הנכללת בחוק מוסדות תרבות ייחודיים. לאחר מכן הוא יכול לחזור בשאלה או להתאסלם ח"ו, אבל חרדי הוא עדיין ייקרא במסגרת החוק. כלומר: כשרוצים להרע יודעים להגדיר בדיוק מיהו חרדי ומי לא.

את ההגדרה האמורה יבקש דרעי להחיל גם בחוק האפליה המתקנת לחרדים. בקווים כלליים, החוק יחייב להקצות חמישה אחוז מכלל המשרות המוצעות בכל משרד ממשלתי לחרדים, במקביל הוא יעניק עדיפות למועמד חרדי על פני כל מועמד אחר שאינו בן מיעוטים כאשר הנתונים של המתחרה האחר שווים. אם החוק יעבור הוא יהיה ההישג החרדי השני בחשיבותו אחרי חוק הגיוס המתוקן. כסף למוסדות הולך ובא, וכבר למדנו לחיות עם קצבאות ילדים מקוצצות. חוק העדפה מתקנת לחרדים בשירות הציבורי הוא פתח רחב כפתחו של אולם לעולם התעסוקה מצד אחד, ולבנייתה של שכבת פקידות חרדית שתמנע מאתנו להיות סמוכים תמיד על שולחנם העוין של אחינו הסרוגים.

אביגדור אאוט, לפיד אין
אם מצליחים לסנן את קולות הרקע של המערכת הקואליציונית והפוליטית, אפשר לשמוע, אמנם קצת חלש ברקע, צלילים דקים הבוקעים מהכיוון הכי בלתי צפוי של יאיר לפיד וחבורתו. האמת שמאז הבחירות לא שמענו את הצלילים המוכרים יותר של ההתקפות האנטי חרדיות הקבועות. פה ושם היו כמה אמירות לאחר ההסכם הקואליציוני שביטל את כל הגזירות של יש עתיד, אבל במינון פחות בהרבה ממה שניתן היה לצפות.

לפיד עצמו נזהר מאמירות מחודשות בכיוון החרדי אבל מי שמאזין לשופר הקבוע שלו ואיש אימונו שי פירון יכול בהחלט להבין שהתנועה הזאת מחפשת באמת עתיד חדש. והוא לא נמצא דווקא במסלול האנטי חרדי. תוצאות הבחירות לימדו שהטרנד האנטי חרדי לא מספק את הסחורה האלקטוראלית כמו בימי תשעה עשר המנדטים הזוהרים (אגב: יש הטוענים שגם אז ההישג לא היה פועל יוצא של ההסתה האנטי חרדית, אלא הרצון למשהו חדש במערכת הפוליטית המסואבת). לפיד, כך הפירון, בנוי מחומרים של ראש ממשלה והוא עוד יגיע לשם יום אחד. ואם פירון אומר בחוץ, זה מה שהוא שומע מלפיד עצמו בחדרים סגורים. רשמו לפניכם: יאיר לפיד לא זנח את החלום להיות ראש ממשלה בישראל.

במסגרת התוכנית השאפתנית החדשה, לפיד, כנראה, רשם לפניו את לקח האקספרימנט המעניין של קדנציית תשע"ג-תשע"ה. אי אפשר להגיע לראשות ממשלה בישראל כאשר אתה מוקצה מחמת מיאוס אצל רבע מקהל הבוחרים היהודי. אצל החרדים אתה יוק. אצל הדתיים לאומים צריך איזה בנט שיעשה אד הוק את החיבור עד שתצליח להסתכסך גם איתו. הדרך לראשות ממשלה עוברת דרך מרכז שפוי שיכול להכיל בתוכו גם את החרדים וגם את הדתיים לאומיים. כל נתון וכל ניתוח תוצאות בחירות מוכיחים זאת בעליל.

לכן לפיד משנה לאט לאט כיוון. לא בצעדים שיעוררו הדים בדעת הקהל שתתהפך עליו אם יהפוך לפתע את עורו. הצעדים הם קטנים אך מורגשים למי שחי ונושם במערכת הפוליטית. בשבוע שעבר רץ לפיד לערד להזדהות עם מועמד התנועה שניצח בבחירות לראשות העיר. המסרים שלו בנאום ההשתתפות בניצחון היו מתונים בעליל. הוא לא דיבר על שחר חדש בלי כפיה חרדית ועל השחרור מעולם של השחורים. ההפך: הוא ביקש מבן חמו להראות שהוא באמת ראש עיר של כולם.

חדי עין ובעלי מצלמות ביציע האורחים והעיתונות כבר ציינו והנציחו עשרות שיחות מליאה בין לפיד וחברי כנסת חרדים. פה ושם היו שיחות כאלה גם בקדנציה הקודמת אבל הן היו מחויבות המציאות בתוקף תפקידו של לפיד כשר אוצר שאחראי על כל תקציב המדינה ובכלל זה התקציבים לחרדים. היום אין רקע מחויב לשיחות האלה. לפיד הוא ח"כ אופוזיציה די שולי נכון לעכשיו, ולפיכך את השיחות הוא זה שיוזם, ולא הח"כים החרדים. על מה בדיוק הם מדברים? ממש לא משנה. שיהיה גם על מזג האוויר או על הפילוג בישיבה ביסודות ועמדתם של גדולי ישראל בנושא. העיקר שהם מדברים.

להערכתו של ח"כ יעקב מרגי, האופציה להרחבת הקואליציה הנוכחית נמצאת בספסלי יש עתיד יותר מכל מפלגה אחרת. נכון שלא כעת. לפיד לא יכול לחיות עם חוק הגיוס החדש ועם ביטול תוכנית החינוך מחדש של החרדים. אבל כשהחוקים החדשים יעברו והביטול יהיה עובדה מוגמרת הוא שותף סביר יותר מאחרים. הרצוג דורש מנתניהו רוטציה בראשות הממשלה, שאותה כמובן לא יקבל, ואביגדור ליברמן החל לאחרונה לשדר זמירות אנטי חרדיות פרועות שמשום מה עברו מתחת לרדאר.

ישנם חברי כנסת חרדים רבים שלא נתנו את דעתם לזמירות האלה ולפיכך הם מדברים עדיין על ליברמן כשותף האפשרי הבא שלהם. ח"כים אחרים וערניים יותר, כמו מרגי, יודעים לקרוא גם מה שלא מופיע במאמרי המערכת והכותרות הראשיות בתקשורת החרדית (מי יודע, אולי בטאון ש"ס החדש שעומד לצאת בעוד מספר שבועות במהדורה כפולה: עיתון חינמי ביום שני ושבועון סוף שבוע, ימלא את החסר. אם כי במקרה של ליברמן, הידיד לשעבר של, לא בטוח שזה מה שיהיה).

אז נכון שלא חדש שליברמן הוא בעד גיורים שלא כהלכה וגיוס חרדים ונישואין אזרחיים וכל מה שיעזור לקהל הרוסי הלא ממש יהודי שהוא מייצג. אי אפשר להסכים, אך זה קהל היעד וזה האג'נדה שלו. אבל מה פתאום הוא נכנס לנו לכיס ומתחיל לחטט שם מה מגיע לנו ומה לא? מאימתי הוא התעניין בנושאים כמו מעונות יום ומיצוי כושר השתכרות? כנראה מאז שהבין שלפיד שובר למרכז ביחס לחרדים ונותרה לו נישה ששווה קצת יותר ממספר המנדטים שיש לו עכשיו, ובטח שיותר ממה שצפוי לו בבחירות הבאות לאחר שנה או שנתיים של התייבשות באופוזיציה והתוצאות הצפויות של חקירות המשטרה הנמשכות.

וכה אמר רבי אביגדור, בכינוס של פעילי התנועה במלון צל הרים בים המלח בשבוע שעבר. הנושא היה האם ישראל ביתנו היא תנועה ישראלית או סקטוריאלית. והנה התשובה אותה קלטה הכתבת הפוליטית מורן אזולאי: "אנחנו מייצגים את הסקטור החשוב בישראל, את הסקטור של האנשים המשרתים, העובדים והמשלמים מס הכנסה. בלי הסקטור הזה המפלגה לא יכולה להתקיים. פגיעה בחוק שוויון בנטל, ביטול כושר השתכרות של שני בני הזוג כקריטריון זכאות לדיור, מעונות יום וביטול נושא הגיור הם דברים שאנחנו לא מאמינים בהם, ועבורם אנחנו נילחם". זה היה הסגנון של לפיד הישן. זה המוטו של ליברמן החדש. לתשומת ליבם של כמה מאלה שחושבים עדיין שאם יושבים איתו מדי פעם לכוס בירה עוד אפשר לצפות ממנו למשהו טוב. לא. חבל על הזמן. הדוב כבר עבר לשדות ציד אחרים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!