מעט היהודים שעובדים בבנייה וחקלאות מרוויחים לא רע

"שהבן שלך יילך להיות פחח!", הטיח השר סילבן שלום בראש הממשלה נתניהו באוקטובר האחרון, לאחר שזה דיבר על חשיבות החינוך המקצועי. ברמה הרגשית-המיידית, זה היה ראוי למחיאות-כפיים, כי איך אפשר שלא להזדהות עם התחושה, שבכירי הממשלה מתווים מדיניות שלא הם או בני משפחותיהם נושאים ישירות בהשלכות שלה. אבל ניתוח מעמיק יותר של האמירה הזו מגלה שיש בה מעט מן הפופוליזם. כי בשורה התחתונה, אין שום דבר רע בלהיות פחח, או רתך, או חשמלאי, או שרברב. ובאומת הסטארט-אפ גם כדאי שיהיה מישהו שיודע להחזיק מברג. זו לא סתם קביעה שלנו: דירוג של קבוצת מנפאואר הציב בראש טבלת המקצועות הדרושים את עובדי הכפיים המקצועיים גם ב-2013 וגם ב-2014.

התופעה שהשר שלום, במודע או שלא במודע, התקומם עליה באמת, היא מה שקרוי "הסללה": הפקולטות לניהול מלאות צעירים שהיו עושים עבודה טובה יותר כפועלי בניין, ובמוסכים מתחבאים מוחות עם פוטנציאל אקדמי גדול - ובלא מעט מקרים, הסיבה היחידה שגם אלה וגם אלה נמצאים היכן שנמצאים, היא המצב הסוציו-אקונומי שלתוכו נולדו. וזאת כבר בעיה הרבה יותר גדולה: ישראל, כפי שציין פעם גיליון מיוחד של "האקונומיסט", היא ארץ "זבת חלב וסטארט-אפ", אולם רמת הפריון בתעשיות המסורתיות שלה, כפי שנכתב באותו גיליון, היא מן הנמוכות בעולם.

זאת שאלה של ביצה ותרנגולת: האם היהודים לא אוהבים עבודות-כפיים, וכיוון שכך, נאלצים מעסיקים רבים לייבא עובדים זרים, ובזול? או שהם לא באים בגלל התנאים? על-פי פרופ' (אמריטוס) משה סמיונוב מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, התשובה היא גם וגם: "כשמגזר מוחלש מצטרף לעיסוק מסוים במספר לא פרופורציוני - למשל, כשהעובדים היהודים הוחלפו, קודם בפלסטינים ואחר-כך בעובדים זרים - השכר ותנאי העבודה נוטים לרדת ביחס לשאר האוכלוסייה, ואז הקבוצות האחרות נוטות לצאת מהעיסוק הזה".

הכתבה המלאה מופיעה במגזין G - מגזין סוף השבוע של גלובס

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!