קדנציה מתקנת: העתיד בעיני דרעי • טור

באולם ישיבות הממשלה רחב הידיים נדחקו בצפיפות לא אופיינית בצהרי יום שני השבוע שרים, פקידים ויועצים משפטיים לישיבה ראשונה וממש לא חגיגית של 'קבינט הדיור'.

בראש קבינט הדיור ישב שר האוצר משה כחלון שהחל את הדיון בגיור לחומרא של סמכויות המשרדים האחרים. הנושא הראשון שעלה על השולחן היה העברת סמכויות מנהל התכנון ממשרד הפנים למשרד האוצר.

שר הפנים סילבן שלום מחה – ודיבר על כך שהותירו בידיו רק את סמכויות האכיפה ובכך הפכו אותו לשוטר הרע. שר החקלאות אורי אריאל הציע לשר האוצר בטון נעלב למדי לא לדבר על מחדלי העבר. ורק שר הכלכלה דרעי שהותיר את משרד הפנים המקוצץ מאחוריו, ישב בין הניצים והעניק "עצה של זקן" לכחלון ולשלום: "שבו ותסתדרו, כי אם תיגררו למאבקי סמכויות נשב פה שוב בעוד שנה ונחפש אשמים".

דרעי נתן לממשלה שנה - בתחזית נדיבה יחסית לזו של יתר השרים וראשי הוועדות. כמו חבריו, הוא יוצא מנקודת הנחה שהממשלה במתכונתה תחזיק מעמד פחות מקודמתה. עבור רוב השרים וראשי הוועדות משמעותה של תקופת כהונה קצרה היא בעיקר אישית-מיניסטריאלית. לדידם של הנציגים החרדים ההשלכות הן בעיקר ציבוריות. אחרי שתי שנות יובש אופוזיציוני בממשלת לפיד, יש למלא את המאגרים במי שתיה ראויים, כי מי יודע איזו בצורת תתרגש עלינו במושב החורף הבא.

בינתיים, לפחות בכל מה שנוגע לענייני תדמית, החברים החרדים מתנהלים בכלל לא רע. בלי לעורר אנטגוניזם, בלי לנופף באיומים, ותוך היצמדות לדף מסרים לאומי עם נגיעות מגזריות: השיח של יו"ר ועדת הכספים גפני בעיקר חברתי – ולפרקים אפילו מדיני. בכנס הרצליה השבוע הוא דיבר על הצורך בהנעת תהליך מדיני. בסיעת יהדות התורה המאוחדת שדגל התורה נעדרה מישיבותיה בחודש האחרון, היה מי שהזכיר כי "השלום מתחיל בבית". גפני כיוון מן הסתם למתווה המדיני שגובש בין דגל לאגודה ועל פיו חולקו התפקידים בוועדות. בדגל מיהרו לחגוג ולבשר כי עלה בידם לאזן במעט את יחסי הכוחות. עיון ברשימת החברויות בוועדות שחולקו מגלה שהחגיגה מוקדמת ומוגזמת.

הפשרת היחסים הזמנית בין דגל לאגודה אפשרה גם לחכ"ל (ח"כ לשעבר, ובעיניו: ח"כ לעתיד) יעקב אשר לחדש את סבב השיחות בנוגע לחקיקת הסעיף הנורווגי. בגיבוי החלונות הגבוהים מנסה אשר לקדם הצעת חוק שתאפשר לשרים ולסגני שרים להתפטר – ולהותיר לח"כ הבא בתור ברשימה למלא את מקומם. סגן השר ליצמן שישב עם אשר בצהרי יום שני ונדרש לעניין הבהיר כי אין בכוונתו להתפטר, אך נתן להבין כי לא יעמוד בדרכו של סגן השר פרוש אם יחליט לפנות את מקומו. או במילים אחרות: זו לא הבעיה וגם לא הפתרון שלו.

פרוש כמובן לא יתנדב לעשות זאת בלי תמורה הוגנת מצד דגל התורה, אבל בינתיים כל השיח הזה נראה כמו עיסוק ב'דבר שלא בא לעולם', וספק אם ניתן להגדירו כ"עבידי דאתו" – עשוי לבוא, בעגה התלמודית.

יעקב אשר בונה על רצון וצורך מצדם של ראש-הממשלה ושר האוצר להשתחרר מעול הנוכחות התמידית בכנסת בימי שני ורביעי. ביבי מסתובב בבניין כמו ארי בסוגר. כחלון נצפה השבוע מכלה את זמנו במזנון, מפטרל במסדרון, קונה גזוז וכריך להפגת השעמום, מוכן ומזומן להיכנס בכל רגע ולהצביע במליאה. לא בשביל זה הוא חזר לפוליטיקה כמו גדול. חוק נורווגי שיפטור את השרים, בעיקר ראשי המפלגות, מחובת ההתייצבות לכל הצבעה והרמת האצבע ה-61, יתקבל בתחושת הקלה. אבל אחרי הפארסה הגדולה עם מספר שלושים ברשימה, ספק אם נתניהו יהמר על הכנסת חברים חדשים לכנסת - מהמקום השלושים ואחד והלאה.

בכנסת התבדחו השבוע, כי הנורווגי היחיד שעולה על השולחן, הוא כריך הסלמון (נורווגי קטן) שהחל להימכר במזנון. עוד לא אבדה תקוותו של חכ"ל אשר, אך הוא כבר החל לתכנן את סדר יומו כמזכ"ל דגל התורה מלא-מלא. מה זה אומר? נחיה ונראה.

חינוך מחדש
אבל למה לדבר על אלו שכיהנו ומעוניינים לחזור לתפקיד כשיש לנו, כאן ועכשיו, חברים שיושבים ומכהנים בתפקידים בכירים? חייבים להודות, טפו-טפו-טפו, חמסה-חמסה, שהחבר'ה החרדים עושים את צעדיהם הראשונים במינימום טעויות.

על גפני ודרעי כבר דיברנו, אך גם האחרים עובדים בכלל לא רע. יענק'ל ליצמן מסתובב במשרד הבריאות כמו רופא שחזר משנת שבתון, היישר לשולחן הניתוחים. הוא נכנס עם תוכנית עבודה שהיה לו זמן לשפץ במשך שתי שנות ישיבה על ספסלי האופוזיציה. יש לו עמדה ברורה בכל סוגיה, הוא נחוש לנצל כל רגע בתפקיד לעשייה ואת פיות המתנגדים הוא ימלא מים. עם פלואוריד.

השבוע זומן לליצמן רגע של נחת יהודית אמיתית. את רפורמת בריאות הנפש הוא השיק בקדנציה הקודמת שלו במשרד. בעיתוי מתוזמן ומדויק כמו שעת ניתוח בשר"פ, נפל מועד תחולת הרפורמה בחודש הראשון של כניסתו המחודשת של ליצמן למשרד: "אם הממשלה לא היתה נופלת, יעל גרמן היתה מקיימת השבוע את מסיבת העיתונאים וחונכת את הרפורמה שהובלתי", הוא אמר לשר האוצר כחלון וליו"ר הקואליציה הנגבי בשיחת מסדרון, עוד אחת מני שיחות רבות של המתנה בין הצבעה להצבעה. ככה זה כשאין קיזוזים לרפואה.

נמשיך עם מאיר פרוש במשרד החינוך שמתנהל כמי שהפיק את לקחי קדנציית סער. אחרי בית-הספר שעבר בקדנציה ההיא פרוש הבין שאין לסגן השר אלא דלת האמות שהותיר לו השר המכהן.

זה בא לידי ביטוי בכל המישורים: במינויו (המקורי והלא מקרי) של איש הבית היהודי אלרואי אסרף לראש לשכתו, בפגישות התכופות, כמעט על בסיס שבועי, עם השר המכהן וגם (יותר נכון לומר בעיקר) בשיתוף הפעולה התקשורתי.

הסגן יכול לעשות את כל הצעדים הנכונים, אבל בסוף זה תלוי במידת הרצון הטוב של השר המכהן. אם השר לא מעוניין לתת מרחב מחיה לאחרים מלבדו, שום צעד בונה אמון לא יועיל לשיפור היחסים והסגן נותר במשרד על תקן עציץ או דחליל (דוגמאות לא חסרות, ולא רק מקדנציות קודמות).

שר החינוך היוצא, שגם הוא בא מהמחנה הדתי-לאומי, היה ממוקד מטרה של התערבות בתכני החינוך החרדי. על משקל השינוי האישי שחולל בגזרתו ובלבושו - מציציות בחוץ בתחילת הקדנציה, למכנסי ג'ינס וחולצת פולו בסופה - ניתן לומר שפירון ניסה להלביש את התלמיד החרדי בג'ינס אופנתי.

בנט לעומת פירון – ממש לא בעניין. הוא לא מרגיש כ'סוכן שינוי' ואין לו שום רצון לכפות תכנים זרים על מערכת החינוך החרדית. "מה שהובטח לכם בהסכם הקואליציוני תקבלו אצלי במשרד עד השקל האחרון. אלך ביחד איתך לאוצר ונשיג את התקציב", הוא אמר השבוע לפרוש. נקודת חיכוך יכולה להיווצר רק אם ש"ס מצידה לא תתחשב בציונות הדתית במינויי רבנים, ומהבחינה הזאת, טוב שנוצר מאזן אימה שיחייב את כולם לדור ביחד תחת כיפה שחורה וסרוגה.

השבועות הראשונים מוכיחים שאפשר לחיות ביחד, ולוואי וכך זה יימשך. קייטנות הקיץ שפירון מנע מהילד החרדי – אושרו השבוע ותוקצבו גם לחרדים בלי דרמות מיותרות. סייעות נוספות יתוקצבו גם בגנים החרדים לפי מידת התקצוב הנהוגה. "אני חושב שלילד חרדי לא מגיע שקל פחות, אבל מעבר למה שהושג בהסכם הקואליציוני אינני יכול לדרוש מהאוצר", אמר השבוע בנט. ויפה שכר שיחה נאה, ומה עוד שמעש בצידה.

כל המהלכים הללו נעשים בתיאום מלא בין השר לסגנו ולגורם לא פחות דומיננטי – יו"ר ועדת החינוך של הכנסת ח"כ יעקב מרגי. את המכתבים נגד האפליה בקייטנות הקיץ הוציא מרגי בתיאום עם השר וסגנו. יד לוחצת יד. "מה שיפה בקייטנות שהנהנים הישירים מהן אלו ההורים והילדים", אומר מרגי ומסמן את הקו שבכוונתו להנהיג בוועדה: שיח שמתמקד בתקצוב המסייע להורים ולתלמידים ולא רק למנהלים.

אז נכון שתקשורתית, זה רק עניין של זמן עד שהלך הרוח ישתנה והאווירה תהפוך לעוינת. בינתיים השרים וחברי הכנסת החרדים נהנים ממזג אוויר נוח יחסית לעונה, ואין מי שיודע לזהות זאת טוב יותר מחבר מפלגת האווירה 'יש עתיד'. בראיון שהעניק לעיתון הבית ידיעות אחרונות, נשאל שר החינוך לשעבר ח"כ שי פירון "מה היית עושה היום אחרת?", והשיב במשפט קצר: "היום הייתי מחבק יותר את החרדים". לא, תודה.

כתזכורת לכך שעוד יבואו ימים קשים, נותרנו עם הקול היוצא ממשכן נשיאי ישראל. גם בשבוע הזה מצא לנכון הנשיא ריבלין שנבחר בקולות חברי-הכנסת החרדים לשוב ולקרוא להגברת "השוויון בנטל" – אחרי שעשה זאת במהלך המו"מ הקואליציוני, עם היוודע ההסכמות בין הליכוד לחרדים. רק לפני שבוע עמל יצחק רביץ להבהיר כי אין ממש בפרסום לפיו הוא אינו מייצג את בית הנשיא. תנוח דעתך ר' יצחק, אינך מייצג אותו, והוא לא מייצג אותנו.

שחור בעיניים
אחרי עשרים ושתיים שנות היעדרות, הדבר הבולט יותר מכל לעיני שר הכלכלה אריה דרעי, אלו הכיפות הסרוגות. בישיבת קבינט הדיור השבוע, ובישיבות הרבות שהוא מקיים עם פקידי המשרדים מיום כניסתו לתפקיד, דרעי שם לב לנוף שהשתנה. כשלושים אחוזים ולעיתים אף יותר מהפקידים עמם הוא בא במגע, הם חובשי כיפה. סרוגה.

עינו של דרעי אינה צרה בשינוי שהתחולל בהיעדרו אבל המסקנה שלו מהשבועות האחרונים ברורה: אין די באסופת תפקידים מיניסטריאליים, בכירים ככל שיהיו, כדי לחולל שינוי. הקדנציה הקודמת הוכיחה שדי בשתי שנות ישיבה באופוזיציה כדי להביא למחיקת הישגים של קדנציות שלמות. השר נעלם, והאג'נדה מתנדפת ביחד עמו.

האפשרות היחידה להטביע חותם היא בהכנסת פקידים בעלי השקפת עולם דומה לזו של השר למשרדים השונים. במשך שנים של נוכחות דתית-לאומית שולית ודלה בכנסת ובממשלה, לא נפלה שערה אחת מהראש חובש הכיפה הסרוגה. הפקידים המזוהים עם המגזר שיושבים בצמתים המרכזיים, דאגו לבני עדתם. ואין לך שמירה ראויה כמו זו של פקיד המביע עמדה מקצועית טהורה.

דרעי נזכר השבוע בימיו הראשונים כמנכ"ל צעיר של משרד הפנים: "היה אז פקיד בכיר יחיד חובש כיפה שחורה, ר' שכנא רותם, אביו של ידידי דודו שהלך השבוע לעולמו. ראיתי אז מה רב ערכו של פקיד אחד. היום אנחנו במצב שגם את זה אין לנו".

איך מצליחים לפרוץ את המבצר הנעול של השירות הציבורי? המסקנה של דרעי אחרי למידה מעמיקה של הנושא היא, שבמצב הנוכחי המשימה בלתי אפשרית. תנאי הסף לכל משרה, גורמים להעדפה אוטומטית של מועמדים חילונים או דתיים לאומיים. האנגלית שלהם טובה יותר, המוסד האקדמי ממנו הם באים נחשב יותר. ליתרון החשיבה הלמדנית והיצירתית שיש לבוגר הישיבה החרדי, אין כל משקל. למשמעות הדרתם המוחלטת של החרדים מהשירות הציבורי, אין כל התייחסות.

כשר הכלכלה, דרעי ממונה על נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה. בשבועיים האחרונים הוא ישב עם הנציבה כדי לקדם שילוב חרדים במשרות ציבוריות. כששואלים אותו מהו היעד שלו בקדנציה הנוכחית שאורכה לא ידוע, דרעי מונה את הסוגיה הזאת כאחת מהמשימות המרכזיות.

הממשלה הקודמת דיברה גבוהה גבוהה על תעסוקת חרדים אבל עשתה הכל כדי לשמר את מעמדם כחוטבי עצים ושואבי מים. כאשר משרד האוצר יצא עם 'המכרז של המדינה' למינוי דירקטורים במגזר הציבורי, הועברה לו רשימה שגיבשו ח"כי דגל התורה המונה עשרות שמות מהמגזר החרדי. מוישה גפני ריכז, יעקב אשר לחץ, אבל במשרד האוצר מצאו את הדרך לסנן כל חרד באלגנטיות קרירה. בתחילה הועלה רף הניסיון מחמש לעשר שנים, וכאשר עדיין נותרו חרדים ברשימה, הוקפצה הדרישה לחמש-עשרה שנות ניסיון. החומות הוגבהו, החרדים נותרו מחוץ לגדר.

למסקנה אליה הגיע דרעי, הגיע בשעתו הרב אברהם רביץ ז"ל, שניסה לקדם חוק העדפה מתקנת לחרדים. רביץ הסיק כי שילוב חרדים במגזר הציבורי יתאפשר רק אם יוקצו מקומות ייעודיים למועמדים חרדים, בכל משרד ממשלתי וגוף ציבורי.

המודל של רביץ בשעתו היה 'חוק העדפה מתקנת לערבים' שמחייב כל גוף ציבורי להקצות משרות ייעודיות לערבים בלבד. רק שאז, היה זה היועץ המשפטי לממשלה שהציב חסמים וטען כי לא ניתן להגדיר 'מיהו חרדי'. "היום השאלה הזאת התייתרה", אומר דרעי, "כולנו התנגדנו לחוק הגיוס אבל לפחות יצא מזה משהו אחד טוב. החוק הזה קבע בקריטריונים ברורים 'מיהו חרדי'. את אותם קריטריונים אפשר להחיל גם בנושא התעסוקה".

החוק שקידם בשעתו הרב רביץ לא נפל רק על חרב הוראת היועמ"ש לבדה. רביץ, שתמיד היה סוג של נון-קונפורמיסט, הודה אז בשיחות סגורות שאין באפשרותו לקדם את החוק כפי שהיה רוצה: "כשאני לוחץ יותר מדי בעניין מנסים להדביק לי תווית של אחד שבא ליצור מקומות עבודה שיפתו אברכים לעזוב את ספסלי בית המדרש".

בגינן של חלק מהעמדות הללו רביץ מצא לבסוף את מקומו מחוץ לרשימת יהדות התורה, ובחלוף שבועות ספורים השיב את נשמתו לכור מחצבתה. השבוע ראינו עוד חכ"ל שבריאותו מעולם לא הייתה איתנה, נפרד מהעולם הזה לשלום שבועות ספורים לאחר שחדל לכהן כח"כ. מדובר כמובן בדודו רותם ז"ל, שידע מאבקים רבים עם הנציגים החרדים, אך ייזכר כדודו מישראל ביתנו שפיו ולבו היו שווים וכדוד בן שכנא, שסירב להרים יד בעד סנקציות פליליות לבני הישיבות. יש משהו בכנסת שגורם לכל הפורש ממנה, ובפרט בגיל הפנסיה, לחוש כפורש מן החיים. מזל שיעקב אשר שלנו הוא בחור צעיר.

את דרעי הדילמה הזאת לא מעסיקה: "השיקולים שהשמיע רביץ אז לא רלוונטיים כיום", אומר דרעי, "ראשית, הרי ברור שאיש לא מכוון לתלמידי הכוללים שיושבים ולומדים אלא לאלפים רבים של בוגרי האקדמיה החרדית עם תארים ותעודות שמסיימים את הלימודים ולא מוצאים תעסוקה. שנית, ש"ס מעולם לא התביישה לומר בשפה ברורה שהיא דואגת גם לחרדים העובדים ובסופו של דבר, דאגה להם היא דאגה לכולנו. הדרה גורפת של פקידים ונושאי תפקידים חרדים מכל הגופים הציבוריים גורמת לנזק גדול ביותר ואת זה צריך לשנות".

דרעי מתכוון להניח בקרוב על שולחן ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק 'העדפה מתקנת לחרדים' שתגובש בתיאום עם נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה וברוח ההסכם הקואליציוני. דרעי סמוך ובטוח שאם הצעת החוק תאושר, יהיה זה הישג שיאפיל על כל שאר הכופתאות והתקציבים. תנו לנו קצת 'שחור בעיניים' במשרדים, ואנחנו מסודרים.

הטור מתפרסם בקו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!