רוחם של כלב ויהושע מול רוחם של החגבים

"מאי דכתיב (זכריה ד', י'): 'כי מי בז ליום קטנות?' מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה" (סוטה מ"ח:).

חטא המרגלים, עליו נקרא השבוע, נחשב לחטא החמור ביותר שעם ישראל חטא בכל התורה כולה. אפילו חטא העגל, בו עבדו עבודה זרה, אינו משתווה אליו בחומרתו, שהרי על חטא העגל ה' סלח בעוד שעל חטא המרגלים לא הסכים לסלוח בלא אותו עונש גדול של מידה כנגד מידה. וצריך להבין, כיצד באו גדולי האומה לידי כזה חטא חמור. הרי מדובר על "ראשי בני ישראל" כפי שמגדירם הכתוב (י"ג, ג'), על "נשיאי ישראל" (י"ג, ב'). יש כאן רוב מוחלט של 10 כנגד 2 בקרב מועצת גדולי התורה של אותו הזמן. ויותר מכן, כיצד מצפים מהיהודי הפשוט להבין שגדולי התורה טעו וחטאו בגדול, ודווקא אותם שניים – הם שצדקו?

ניתן לייחס את חטאם של גדולי הדור לחולשה האנושית הידועה, ששמה "נגיעה אישית". הרי במדבר הם היו נשיאים, ראשי העם, וכאשר יכנסו לארץ – מי יודע מה יהיה? אולי יהיו מנהיגים אחרים? מה רע להישאר בגלות, לשבת בכולל שמשלם טוב ולזכות לכל הכבוד השמור לגדולי הדור? בשביל מה להכנס לכל התסבוכת של ארץ-ישראל – מלחמה, כיבוש, התנחלות? אבל נראה, כי יש כאן משהו עמוק הרבה יותר, משהו שנוגע לנקודה יותר פנימית.

היסוד להבנת הדברים נמצא בגורם מכריע, אשר מחובתנו לעמוד על קנקנו. מדובר באותה "רוח אחרת" אשר מציינת התורה שזכה לה כלב (י"ד, כ"ד), ואשר בזכותה נכנס לארץ. וכדי להבין מהי הרוח האחרת של כלב, יש להבין קודם כל מה הייתה "רוחם" של המרגלים, מוציאי דיבת הארץ. עשרת ה"גדולים" היו אכן ראשי העם. הם ידעו את התורה היטב. אולם הייתה חסרה להם רוח של אמונה, רוח של ביטחון בה'. הביטוי המובהק לרוח ששכנה בקרבם נמצא בפסוק המביא את דבריהם – "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (י"ג, ל"ג). אחר כל הניסים, אחר כל מכות מצרים וקריעת ים סוף, אחר מעמד הר סיני, אחר השכנת השכינה במשכן – "ונהי בעינינו כחגבים". ולא רק זאת, הם כבר החליטו בדעתם כיצד מסתכלים עליהם יושבי הארץ – "וכן היינו בעיניהם". כמה נמיכות הרוח נמצאת באותו משפט!

זו אינה ענווה! זוהי שפלות הנפש, זוהי התבזות עצמית, זוהי הרוח של מי שאינו מאמין באמת. לא לחינם דרשו חז"ל על הפסוק "חזק הוא ממנו" (י"ג, ל"א) כאילו אמרו "ממנו" – על הקב"ה (וכן מובא ברש"י על הפסוק). זוהי רוחם של כל אלו שלא האמינו בכחו של ה' להשיב את ישראל לארצו, זוהי רוחם של כל אלו הסבורים כי "אי אפשר להתעלם מאמריקה" בבואנו לנהל מדיניות חוץ. ולדאבוננו, גם כיום, בקרב אלו הנחשבים לנושאי דברה של היהדות התורנית ניתן למצוא את אותה רוח.

השבוע הופיע בפני כנס הרצליה חבר-כנסת מ"יהדות התורה", ובמקום לנצל את הבמה שניתנה לו על-מנת להכריז כי עלינו לבטוח אך ורק בבורא עולם, הוא הצהיר כי חייבים "להפסיק לריב עם ארה"ב", ושנתניהו (זה שמכריז מעל כל במה שהוא תומך במדינה פלשתינאית) מתעמת יותר מדי עם הממשל, וכן עם מדינות אירופה. אמרו לי אתם, להיכן הייתם משייכים את אותו חבר-כנסת שמעדיף לריב עם בורא עולם ולא עם נשיא ארה"ב, למחנה של יהושע וכלב או למחנה של המרגלים, עליהם נאמר – "וימאסו בארץ חמדה לא־האמינו לדברו" (תהלים ק"ו, כ"ד)?

כלב ויהושע לא התפתו ללכת שולל אחר אותה רוח רופסת. אכן, רוח אחרת נשבה בקרבם. לא רוחם של חגבים, כי אם רוחו של עם ה', הסמוך ובטוח ביכולתו לגבור על שבעה עמים, ועל כל מכשול שיעמוד בדרכנו.

בכל בוקר, עם הגיעי למערת המכפלה, אני חש ברוח המיוחדת שמנשבת מבין האבנים. בבואי למשש את אותה רוח, לנסות לשאוב ממנה אל קרבי, אני חש את אותן תעצומות נפש של יהושע וכלב. זוהי הרוח שעומדת ביסודם של כל המאבקים על שלמות ארצנו ועל קדושתה. בואו ונאמץ גם כיום את אותה רוח גבורה, ובכך נחיש את הגאולה השלמה!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!