לוחמים לדגל • טורו של יעקב ריבלין

רוב וחזקה
אחרי יום שכולו מיאוס והשפלה הגיע נתניהו לטקס המינוי של ח"כ משה גפני ליו"ר ועדת הכספים כשאותות היום הקשה מבצבצים מבעד למסכת הפנים הקשוחה שלו. אחרי כיפוף הידיים של קבוצת ישראל כץ שהריצה שני ח"כים חדשים לראשות שתי ועדות יוקרתיות בכנסת (אמסלם לפנים, נגוסה לקליטה) וזכתה, ואחרי הצחוקים וההשפלה שהעביר אותו הח"כ הצבעוני אורן חזן - שקיבל לבסוף את כל מה שרצה - כמה טוב היה לשבת רבע שעה עם ידידים ותיקים שאפשר לסמוך עליהם תמיד, אנשים צנועים שלא מבקשים הרבה, לא חושבים יום אחד להחליף אותך ולא מתעניינים במלחמות התקשורת עם נוני מוזס וערוץ 10. רק תן להם את יבנה ועסקניה ומובטחת לך מצידם קדנציה שלמה נטולת איומים ובעיות.

האווירה המרוממת במעמד השכיחה לרגעים ספורים גם את ים השנאות הפנימיות ביהדות התורה. כל ח"כי הסיעה נקבצו ובאו לשמוח ביום חגו של הקולגה ושמו בצד את כל חילוקי הדעות הבלתי פתורים שבגינם לא התקיימה ישיבת סיעה מלאה זה השבוע השלישי ברציפות. אפילו חבר הכנסת ישראל אייכלר גייס את כל הרצון הטוב שבתוכו והשתתף בטקס כשכולו אומר חיוכים. טוב, אם בעלזא ומכנובקא יכולים לעשות שלום אז לכמה רגעים גם הוא יכול לעשות שלום עם חבר לסיעה. לפחות מול המצלמות.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו. בשבוע האחרון מסתובב ח"כ אייכלר בתחושה שגפני הוציא עליו חוזה. בשיחה סגורה עם אחד מחברי הכנסת של הסיעה השווה אייכלר את עצמו ליו"ר המנוח של דגל התורה הרב אברהם רביץ ז"ל. היה פעם ח"כ בדגל התורה, כך אייכלר לבן שיחו, שהיה קם כל בוקר ורואה כותרות נגדו בכל העיתונים, כולל עיתון הבית. כך אני מרגיש היום כשכל יום מתפרסמות נגדי ידיעות בתקשורת החרדית. על זה שאני מסכן את חוק הגיוס; שבגללי הליכוד עלול לא לעמוד בכל ההתחייבויות לחרדים; שאני מנהל מו"מ קואליציוני עצמאי כדי להשיג ג'וב לעצמי. כל יום והכותרת שלו. ברור לי כשמש, כך אייכלר, מי עומד מאחורי המסע המתוזמן הזה. מקורבי גפני: להד"ם.

הרקע לדברים הקשים הוא הסיפור הטרגי- קומי של הוועדה לפניות הציבור שסוקר כאן בהרחבה. הנה תקציר למי שהצטרף אלינו זה עתה. במהלך המו"מ הקואליציוני ביקש ח"כ אייכלר לעמוד בראשות הוועדה הנ"ל. חבריו למו"מ לא חשבו שהם צריכים להיאבק על זה, במיוחד לאחר שהשיגו סל נאה של חוקים ותקציבים לציבור החרדי פלוס תפקידים לא רעים לעצמם. אייכלר החליט שאם אין הוא לו אז מי לו והחל להפעיל לחצים משלו על הליכוד. בשלב מסוים הוא אף נעדר עשר דקות לפני אחת ההצבעות החשובות בכנסת וחזר מיד כשהחלה. בליכוד הבינו עם מי יש להם עסק והסכימו לתת לו את הוועדה הבלתי חשובה הזאת - מבחינתם - ובלבד שיישב בשקט.

מי שסירב לכך בתוקף הייתה דגל התורה. גפני ושות' לא הבינו למה ח"כ מספר שש עושה שבת לעצמו, מה שלא מעז לעשות אפילו ח"כ מספר חמש. בשלב מסוים החלו בדגל לחשוד שאייכלר סגר דיל שקט עם הליכוד מאחורי גבם ולפיו הוא יוותר על המינוי המובטח לו מטעם הקואליציה כחבר הוועדה למינוי דיינים בתמורה לראשות הוועדה. היתכן, שאלו ובצדק הדגלאים, שמישהו יסחור באחד הנכסים החשובים ביותר של יהדות התורה בשביל חתיכת ג'וב שלא מופיע בהסכם הקואליציוני? לא יקום ולא יהיה.

אייכלר היה מפסיד לבטח במאבק אלמלי שני גורמים שהם אחד שחברו לטובתו לפתע. בכירי אגו"י שחשבו שמדובר במאבק פרטי של הח"כ הבעלזאי קיבלו מסרים מ'החלונות הגבוהים' שזו בעצם דרישה שלהם. מול מסר ישיר כזה לא יכול ח"כ אגודאי - אפילו אם קוראים לו ליצמן והוא כפוף למישהו אחר - לסרב. הגורם השני הוא החזית שנפתחה בין דגל ואגו"י על חלוקת המקומות בוועדות הכנסת. חזית שיסודה בוויכוח טריוויאלי והמשכה במאבק צופה פני עתיד על יחסי הכוחות בין שתי התנועות בבחירות הבאות. מרגע זה ואילך אגו"י עומדת כאיש אחד לצידו של אייכלר בעוד שדגל סופרת גם את הוועדה הבלתי חשובה כחלק מהשלל האגודאי ומגדילה את הפער בחלוקת התפקידים הכוללת. מה שעלול להנציח את מעמדה כשותפה שולית וחסרת משמעות, לכאורה.

בסופו של דבר אייכלר יקבל את הוועדה שהוא חושק בה. במיוחד לאחר שהצליח להוכיח באותות ומופתים שהוא לא תפר שום דיל עם הליכוד ולא מכר את הוועדה למינוי דיינים. ההסכם, על פי גירסת אייכלר הוא ויתור על החצי הראשון של סגן יו"ר הכנסת לטובת הליכוד, שמצידו ייתן לו את החצי הראשון של הוועדה לפניות הציבור. מה שקצת מוזר בגרסה הזאת הוא שבהסכם הקואליציוני אין בכלל התחייבות של הליכוד לתת ליהדות התורה את החצי הראשון (קרי: מחצית הקדנציה) של סגנות יו"ר הכנסת. מילא, גם פרט זה יתברר בשבוע הבא כאשר העסקה תקרום עור וגידים.

סביר מאוד להניח שגם הוויכוח על חלוקת המקומות בוועדה ייפתר בפשרה כלשהי. לא מאהבה אלא מיראה מול איומו של יו"ר הכנסת שסיעה שלא תשלח מכתב רשמי על נציגיה לא תשולב בוועדות. הרקע לסכסוך ברור: סך המקומות המוקצב ליהדות התורה בוועדות הוא שבעה, כאשר יש הבדל כמובן באיכות המקומות. אינו דומה מקום בוועדת הכלכלה לוועדת הקליטה ואין דינו של מקום בוועדת המדע לחברות בועדת חו"ב (אפרופו חו"ב: השבוע הודיעה ש"ס שהיא מוותרת על מקום בוועדה "כדי לקבל יותר מקומות בוועדות העוסקות בנושאים חברתיים". בקדנציה הקודמת היו לש"ס שני מקומות בוועדה, אחד לדרעי אחד לישי, היום מסתפקת התנועה באפס. מי שמקבל את התירוץ הרשמי, שיקום). הוויכוח הוא אפוא גם מספרי וגם איכותי, מי יקבל כמה והיכן.

מה הפך את הוויכוח השולי הזה לכל כך טעון ויצרי? משיחות שלא לציטוט עם ראשי שתי התנועות מתברר שבאמת לא ממש משנה להם בכמה ועדות יכהנו גפני ומקלב (שלמרות היותם ראשי ועדות יכולים לכהן גם כחברים בוועדות אחרות) ובכמה מוזס ואייכלר. העומס על ארבעתם יהיה ממילא כל כך גדול שהם לא יוכלו להשתתף בכל הדיונים, במיוחד גפני שיעבוד בראשות ועדת הכספים שתים עשרה שעות ביממה כדרכו בקודש.

שם המשחק הוא צפייה אל פני העתיד. באגודת ישראל נחושים בדעתם לשמור על ההגמוניה באמצעות היחס הקדוש של שישים-ארבעים ואף להוריד אותו כלפי מטה כפי שהוא כעת (לדגל יש כעת רק שליש מח"כי הסיעה. כלומר: שלושים ושלושה אחוז). בדגל רוצים לחפות על הנחיתות המספרית בחברי הכנסת באמצעות חלוקה שוויונית של התפקידים. אם תצליח דגל לקבע עמדה זו בנושא השולי של מספר החברים בוועדות הכנסת יהיה לה תקדים חשוב לקראת ההתמקחות של ערב הבחירות הבאות. זו גם הסיבה להתנגדות האגודאית הנחרצת.

ברקע הוויכוח האמור עומד תסכול דגלאי חריף שיסודותיו בתוצאות הבחירות. הירידה במספר המנדטים האפילה במידה רבה על העלייה המדהימה במספר הקולות. הגידול הטבעי שבין הבחירות הקודמות לנוכחיות יכול להסביר רק חלק קטן ממנה. כל היתר הוא פועל יוצא של עבודת שטח שביצעו האנשים שיצאו מחוץ לגבולות הגטאות החרדיות והביאו משם קולות. מאחר והמטות החסידיים התמקדו במקסום הקולות של המאגרים הפנימיים שלהם (מה שכנראה לא כל כך צלח, היות ומספר הקולות בריכוזים החרדיים כמעט ולא עלה מעבר לריבוי הטבעי) מייחסים בדגל התורה את כל העלייה לזכותם. אם מוסיפים לכך את הטענות שגם בבחירות הקודמות בהן זינקה יהדות התורה למאה ותשעים ושישה אלף קול הרוב היה ליטאי - ניתן לעמוד על מידת התסכול ההולכת ומעמיקה מבחירות לבחירות.

הגיע הזמן לשבת פעם ולעשות את החשבון הנוקב מהיכן מגיעים הקולות של יהדות התורה - אומר לנו השבוע פעיל דגלאי בכיר במערך המוניציפאלי. לדבריו כל חשבון ריאלי שיעשה ילמד שאין היתכנות כלשהי שאגודת ישראל מביאה יותר משמונים עד תשעים אלף קול. הנה החשבון, ועל אחריותו בלבד: הסיעה המרכזית (גור) מונה 9,600 בתי אב. ויז'ניץ על שני פלגיה ארבעת אלפים וחמש מאות משפחות במקרה הטוב. בעלזא בין ששת אלפים לשבעת אלפים בתי אב (הפער הוא בגלל חוסר היכולת, לדבריו, לפלח בין ישראלים בעלי זכות בחירה ובין תושבי חוץ המשתייכים לחצר אך אינם בעלי זכות בחירה). וכמה מביאה שלומי אמונים? צירוף כל החסידויות הקטנות גם יחד פלוס כלל חסידי שאינו שייך לאף חצר לא יכול לדעתו להניח יותר מעשרת אלפים בתי אב. סיכום ביניים: שלושים ואחד אלף בתי אב.

ומה עם כל אלה שאינם מוגדרים חסידים או ליטאיים אלא חרדים כלליים המצביעים ג' מכוח האינרציה רבת השנים? שאלנו. מי אמר שביום דין אם יהיה אי פעם פילוג הם לא יצביעו לנו? - השיב.

כמה קולות שווה כל בית אב? כלומר, כמה צעירים בממוצע יש בבית, מעל גיל שמונה עשרה, שטרם נישאו והקימו בית אב לעצמם? חישוב מסוים של הלמ"ס שנערך פעם בהקשר אחר העלה כי במגזר החרדי ממוצע הבוחרים לבית הוא שלושה. קרי: צעיר אחד שטרם נישא. לטענתו של בן שיחנו הנתון רלוונטי למשפחות המשתייכות למגזר הליטאי, בו גיל הנישואין הממוצע הוא עשרים ושתיים. במגזר החסידי גיל הנישואין הוא כידוע בין תשע עשרה לעשרים.

לצורך החישוב, אומר הפעיל הדגלאי הבכיר, נניח אפילו שאין הבדל בנושא זה בין חסידים לליטאים ובכל בית אב יש צעיר נוסף בעל זכות בחירה. אם יש לנו שלושים אלף בתי אב חסידיים, המשמעות היא מקסימום תשעים אלף בעלי זכות בחירה. גם אם נהיה 'נדיבים' ונוסיף עשרת אלפים קול של חרדים לא מזוהים מגזרית שמצביעים ג' מכוח המסורת - התוצאה הסופית לא יכולה להיות יותר ממאה אלף קולות. אני מעריך, כך הפעיל, שמדובר בהרבה פחות אבל גם בחישוב מקסימלי זה, לדעתו, רוב קולותיה של יהדות התורה בבחירות האחרונות, למעלה ממאתיים ועשרה אלף קול, משתייכים לדגל התורה, והם עוד מדברים איתנו, מתמרמר הפעיל הבכיר, על יחס של שישים ארבעים כמו בשנת תשנ"ב.

הדרך היחידה להוכיח את זה, אמרנו לפעיל הכועס, זה לשבור, לפעם אחת בלבד, את המסגרת המשותפת של יהדות התורה, שכל תנועה תרוץ בנפרד ותראה כמה בדיוק היא שווה. אכן כן, הוא אומר. מדברים על זה אצלנו ברצינות גמורה. אם נמשיך להיות ספקי הקולות של יהדות התורה ובמקביל נושאי הכלים שלה זה יכול לקרות גם בבחירות הבאות.

ומה עם אחוז החסימה הגבוה? גם זה לא מדאיג את הפעיל הנלהב. לפי החישובים שלנו יש לנו כבר עכשיו יותר מהנדרש לעבור את הרף. כמובן שבהליכה נפרדת עובדים יותר קשה ואז בוודאי שנעבור. אגודת ישראל לעומת זאת, תתקשה מאוד לעבור. להערכתו, כמובן.

כמובן שמדובר בחלומות באספמיה. עוד לפני הסיכון הגדול של אחוז החסימה החדש, כאשר היה ברור שדגל התורה מכניסה לכנסת את שני נציגיה בלי טובות של אגודת ישראל, מנעה הצמרת הרוחנית של התנועה לקיים אפילו דיון פנימי בנושא. הטראומה של תשמ"ט היא חזקה מכפי שניתן יהיה לחזור עליה פעם נוספת. מנקודת מוצא זו, של צו עליון המונע ריצה נפרדת, נפתחו כל דיוני המו"מ הפנימי מול אגודת ישראל כאשר לראשונה יש טענת חזקה על המצב הקיים. אי לכך תמיד נקבע יחס של שישים ארבעים, ותמיד חלוקת התפקידים תהיה חסרת פרופורציה בעליל.

ההסכם הקדוש של שנת תשנ"ב גוזר לנצח שנציג חצר של כמה אלפי משפחות יקבל בערך משוקלל פי כמה מנציג של עשרות אלפי בתי אב. זה פשר התסכול העמוק של דגל התורה והרקע האמיתי למרירות הפנימית של נציגיה בכנסת. פעמים שהמרירות נשארת רק בלב פנימה. פעמים שהיא פורצת החוצה בדמות וויכוחים שנראים ממש חסרי חשיבות על ייצוג בוועדת הפנים או הכלכלה. בכל מקרה התוצאה המובטחת היא תבוסה של דגל התורה.

ירושלים של מי
בשעות ההצבעה המאוחרות של יום שני השבוע הסתובב שר הקליטה ומחזיק תיק ירושלים זאב אלקין עם סמל של עיר הבירה נעוץ בדש חליפתו. לכאורה, מחווה נאה גרידא לעיר שאת תיקה בממשלה הוא מחזיק. אבל כשזוכרים שהאדם הנוסף שעושה זאת הוא ראש העיר ניר ברקת קשה שלא לראות בכך התרסה גלויה. אם מישהו חושב שהוא היחיד שמייצג היום את העיר, משדר הסמל שעל בגדו של אלקין, מוטב שיידע שיש כעת שניים.

כמה שעות קודם לכן התקיים בחדר הישיבות של ועדת הפנים טקס לרגל כניסתו של היו"ר החדש, ח"כ דודי אמסלם, לתפקיד. לא פחות מעשרה שרי ממשלה השתתפו במעמד החגיגי שכמותו טרם ראתה הוועדה מימיה. חלק נכבד מהמשתתפים היו חברי קבוצת ישראל כץ שאמסלם נמנה על שורותיה. אחרים הגיעו על רקע שונה לחלוטין: המתיחות שבין הליכוד וראש עיריית ירושלים ניר ברקת. בשבוע שעבר תקף ברקת במילים קשות את ראש הממשלה שמינה את אלקין לתפקיד בניגוד מפורשת להבטחה שנתן לו. מאוחר יותר הטיל ברקת חרם על השר החדש והודיע שלא ישתף איתו פעולה.

במהלך הטקס סיפר ח"כ צחי הנגבי על בקשה מוזרה שקיבל מברקת. הוא ביקש, כך הנגבי, שוועדת הפנים לא תהיה רשאית לדון בנושא ירושלים. הנוכחים פרצו בצחוק רועם. השר ארדן הוסיף לאווירה העולצת: ברקת יכול ללכת לישון בשקט. יש כבר מי שדואג לעיר.

מה לאלקין ולאמסלם? המכנה המשותף בין השניים הוא הרצון להעמיד את ברקת על מקומו. אלקין כשר המחזיק בידו את תקציבי הפיתוח של העיר, אמסלם כיו"ר ועדת הפנים שבסמכותה לדון בכל נושא מוניציפאלי. אמסלם, שכיהן עד לפני מספר חודשים כמנהל אגף שפ"ע בעיריית ירושלים, הוא יריב מושבע של ברקת מזה מספר שנים. הצמד התנגש לא אחת על רקע נושאים שונים, חלקם אישיים, חלקם עקרוניים. אמסלם, לדוגמא, התנגד להקצאת מאות מיליוני שקלים למופעי ראווה ודרש להקצות אותם לתפקוד השוטף של העיר. למרות היותו עובד עירייה הוא לא סתם את הפה ולא הוריד את הראש. כשהחליט לפרוש לטובת החיים הפוליטיים נשם ברקת לרווחה. מי היה מאמין שפקיד עירייה ייבחר בהתמודדות הראשונה שלו למקום ריאלי לכנסת, ומי בכלל חשב שהוא יקבל בימיו הראשונים בבית הנבחרים את התפקיד היוקרתי של יו"ר ועדת הפנים.

עכשיו הצמד הלא אוהד הזה יושב לו על הראש. ביום בו יחפצו בכך הם יכולים, כל אחד בנפרד או שניהם ביחד, לצאת לסיורים בעיר, להיפגש עם חברי מועצה ותושבים מן השורה ולעמוד מקרוב על צרכיה האמיתיים של העיר. כלום באמת היא זקוקה לאין סוף מופעי זמר ומרוצי מכוניות, או לבתי ספר ומבני חינוך. האם היא זקוקה להקמת מרכזי מסחר ובידור, או למאסה של דירות חדשות שתמנע את בריחת הזוגות הצעירים מהעיר. אם עד עכשיו הכתובת היחידה לשאלות אלו הייתה לשכת ראש העיר, כעת יש עוד שתי לשכות שיכולות לפחות להביע דעה בנושאים האמורים.

לא מן הנמנע שאם אלקין ואמסלם היו נכנסים לתפקידיהם כמה שבועות קודם לכן הם היו מתערבים, כל אחד בדרכו הוא, גם בפרשת הספורטק שכמעט פירקה את הקואליציה העירונית בשבוע שעבר. הנציגות החרדית סירבה לאשר את התקציב לפרויקט בעקבות הוראת גדולי ישראל שחששו לחילול שבת המוני במקום. ברקת איים שמי שיצביע נגד יפוטר, לבסוף הרים ידיים ודחה את ההצבעה. לא לפני שהוריד מעל סדר היום כמה הקצאות ותקציבים למוסדות חרדיים. היה נחמד מאוד אם אלקין, כגורם אובייקטיבי לחלוטין, היה מציע את כישורי התיווך שלו בנושא. מי שהצליח להקים קואליציה של שישים ואחד ולנהל מו"מ עם כמעט כל חבר כנסת היה בוודאי מצליח למצוא את נוסחת הפשרה גם כאן.

וזה יהיה ממש לא מסובך. בניגוד לפרויקטים אחרים של ברקת שנועדו במוצהר לחלן את העיר ולבלום את הגידול החרדי הרי שבפרשת הספורטק חלק מהעובדות היבשות לפחות נוטות לטובתו. הספורטק לא הוקם כדי לחסום את החרדים אלא ההפך. הנה ההיסטוריה בקצרה. בראשית שנות האלפיים, עוד בימי כהונתו של אולמרט בראשות העיר, תכנן מנהל מקרקעי ישראל בשיתוף העירייה להקים קאנטרי קלאב גדול, במודל הקיים היום ברמת גן - בשטח הסמוך לשכונת רמות א', אז שכונה ברוב חילוני, היום כמעט חרדית לחלוטין. בהמשך לכך נקבע כי כל תוכנית בניה בשכונה תותנה בהקצאת משאבים לקאנטרי קלאב. כאשר נכנס אורי לופוליאנסקי לתפקיד הוא מצא לפניו תוכנית מתאר סופית שבשורה התחתונה שלה עצרה כל אפשרות לבנות בשכונה.

במו"מ ארוך שניהל מול המנהל, יחד עם סגנו יהושע פולק,. סוכם על צמצום ניכר בשטח הקאנטרי קלאב והעברת מרבית המתקנים לשטח חדש הנמצא בין כביש רמות לכביש ירושלים – תל אביב. למי שלא ירושלמי נספר כי בליבו של שטח זה עובר כיום כביש תשע המפורסם. השטח מרוחק מספר קילומטרים מהשכונות החרדיות ובהיותו עמק ניתן לצפות בנעשה בו מלמעלה רק באמצעות מטוס או לוויין.

תוכנית המתאר של המקום החדש היא שטח פתוח לפעילות ספורטיבית המונית, נוסח גן סאקר בירושלים אבל גדול פי כמה. בתור שכזה הוא לא זקוק להיתר מיוחד להיות פתוח בשבת. הוא יהיה פתוח כמו כל גן עירוני או שטח ציבורי אחר בירושלים. אי לכך אישרו לופוליאנסקי ופולק את התוכנית ובתמורה נוספת קיבלו ביטול כמעט מוחלט של תוכנית הקאנטרי הצמוד לשכונה החרדית.

התוכנית עברה גלגולים רבים עד שהגיעה לידו של ברקת, כשבדרכו האופיינית הוסיף לה כמה אלמנטים פומפוזיים. לא סתם מגרשים לפעילות המונית אלא גם תשתית לתחרות ספורט האמורה להתקיים בירושלים בעוד שנתיים. בנוסף הוא הוסיף לכך את השם המצלצל ספורטק. אם היה קורא לזה, נגיד, הגן הציבורי על שם סיימון וגרפונקל - תשעים אחוז מהמהומה של שבוע שעבר הייתה נמנעת. התוכנית הייתה עוברת בלי רעש וצלצולים.

אבל הקישור לתחרות הספורט והשם המפוצץ העניקו למנהלים הקהילתיים המיליטנטיים של רמות ורוממה במה להתגדר בה מול הנציגות החרדית במועצה שלטענתם לא מייצגת אותם גם ככה. משלחות יצאו לבתי גדולי ישראל, הציגו את היקף חילולי השבת הצפוי במקום, ואת אלפי המכונית שיסעו בכבישי האזור הצמודים גם לשכונות החרדיות, ויצאו עם הפסק החד משמעי: להצביע נגד התוכנית גם במחיר של פרישה מהקואליציה.

ההערכות בעירייה הן שלבסוף תימצא פשרה. כי מוכרחה להיות כזאת. ברקת לא יכול לבטל תוכנית שהוכנה עוד בימי ראש העיר החרדי מהסיבות שהוזכרו לעיל. החרדים מצידם לא יכולים לחיות בלי התקציבים וההקצאות המיוחדות התלויות באישור מועצת העיר. גורמים בעירייה מעריכים כי המגרשים בהם תתקיים התחרות יורחקו ממש עד כביש ירושלים – תל אביב והיציעים בהם יישבו הצופים יפורקו לאחר מכן כדי למנוע מהם להפוך לאצטדיון טדי נוסף.

בכל מקרה, וגם אם ברקת לא ממש האיש הרע בסיפור, תועלת אחת כבר נרשמה. לראשונה מאז שעלה לראשות העיר והקים קואליציה עם החרדים הרהיבו האחרונים עוז בנפשם לצאת נגדו בגלוי ואף להביס אותו לעיני כל תושבי העיר. אם הייתה להם רק שמינית בשמינית מהעוז הזה עד עתה, פני העיר היו נראים היום אחרת. יש לקוות שעם האוכל יבוא התיאבון ובהמשך הקדנציה נראה עוד מאבקים אמיצים מסוג זה ובנושאים שחשובים הרבה יותר לאזרח החרדי. אלקין ואמסלם בוודאי ישמחו לעזור.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!