צ'אנס שני מ'פסח שני': העיקר להתחיל מהתחלה

א.
החיים רצים ומתקדמים, ואין אפשרות לחזור לאחור. כל יום שעובר, כל דקה שחולפת, היא לא תחזור לעולם. פעמים רבות אנו מחמיצים דברים, מחמת שכחה או אילוצים, ואין באפשרותנו לתקן את מה ששכחנו.

בפרשת השבוע מופיעה אחת המצוות, אולי היחידות בתורה, שמלמדות כי עדיין יש סיכוי נוסף. בפרשת בהעלותך, אותה נקרא השבת בבתי הכנסת, מופיעה המצווה של פסח שני. עיקרה של המצווה, כיוון שהיו יהודים שבזמן חג הפסח היו טמאים, ולא היה באפשרותם להקריב קרבן פסח, באו הם אל משה רבינו ואמרו "למה נגרע?" וכך מספרת התורה: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.

משה רבינו מצווה עליהם להמתין לראות מה יאמר ה'. ואכן הקב"ה מצווה אותו לומר לבני ישראל, כי כל מי שהיה בדרך רחוקה או היה טמא לנפש בזמן הקרבת קרבן פסח, יכול לחגוג פסח שני בי"ד אייר, חודש לאחר חג הפסח המקורי.

אני נזכר כל פעם בפסוקים הללו כשאני נמצא בכפר הנוער "זוהרים" שבנשיאות רבה של מגדל העמק הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א.

כפר הנוער זוהרים זה מקום שנותן הזדמנות שניה (שלישית ורביעית) לנערים שכבר היו בטוחים שאין להם סיכוי להשתנות, והמטרה היא שיאמינו בהם. ילדים שהגיעו ואף אחד לא האמין בהם וגרוע מכך שהם לא האמינו בעצמם שיכולים להגיע לאיזשהו מקום, הרב גרוסמן מאמין בהם. ויש לו שיר שחיבר "מה שהיה היה העיקר להתחיל מהתחלה..."

ההבדל בין הצלחה לכישלון, הוא האפשרות לדעת לתקן. כך מלמד אותנו הרב גרוסמן בהזדמנויות שונות. כל ביקור בכפר הנוער זוהרים, מחדד את התחושה כי תמיד ישנה הזדמנות שניה. גם לאחר מעידה קשה או נפילה חדה אל התהום, תמיד אפשר להיתפס בעץ החיים ולהתרומם לפסגות.

ב.
יש מאמר חז"ל שמפליא אותי בכל פעם מחדש. חכמינו אומרים ש"הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". אם מישהו יכול להסביר לי מה רוצים חז"ל במאמר הזה, אני אשמח... מה הקשר בין הדברים?

בפרשת השבוע מסופר על אלדד ומידד שהתנבאו במחנה, ויהושע בן נון חרה אפו על כך. יהושע ביקש ממשה רבינו לכלוא את המתנבאים. משה רבינו ענה לו "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". ובמילים שלנו: מה כל כך מפריע לך שיש עוד נביאים בעם ישראל...

בתלמוד בבלי במסכת בבא בתרא מובא על הפסוק "ונתת מהודך עליו, ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כחמה פני יהושע כלבנה. אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה".

אני חושב שהדברים שזורים זה בזה להפליא. פעמים רבות אדם עולב בחבירו. בשעה שהוא מעליב והחבר שותק, הוא בטוח כי הוא הגיבור והחזק, ואילו חברו ששותק ואינו מגיב החלש. גם הסובבים כך יכולים לחשוב בטעות. אך בראייה ארוכת טווח, ניתן לומר שדווקא העולב יצא כשידו על התחתונה, ואילו ההוא שלא הגיב, יצא וידו על העליונה. תחשבו על זה ותווכחו שהדברים נכונים.

אצל הלבנה נאמר שבזמן בריאת העולם, פנתה לקב"ה ואמרה שאין שני מלכים שולטין בכתר אחד. כיוון שהקב"ה ברא את השמש והלבנה באותו הגודל, ביקשה הלבנה שהקב"ה ימעט את אחד מהם. היא הייתה בטוחה שהקב"ה ימעט את החמה, אך לבסוף מיעט את הלבנה.

הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". כפי שהשמש יצאה בגבורה בעקבות כביכול העלבון שהטיחה בה הלבנה, כך הנעלב יוצא הגיבור מאותה העלבה.

זהו שנאמר במשה רבינו שפניו היו כחמה, ואילו פניו של יהושע היו כלבנה.

כרגיל אקדים ואומר, שאין אנו דנים בגדלותם של קדמונים. אך לענייננו יש לנו ללמוד מכך לקח עצום ומאלף. פעמים רבות אנו מרגישים צורך להגיב, לענות, לנצח. באים חז"ל ומלמדים אותנו ש"איפוק זהו כוח". דווקא ההוא שמרגיש החלש, הנבזה והקטן, הוא זה שבמבט נכון יוצא הגיבור והמנצח.

ג.
אם יש דבר אחד שעם ישראל ידע לעשות לאורך כל הדורות, זה להתלונן. בפרשת השבוע אנו קוראים על "המתאוננים".התאספו עם ישראל במדבר והחלו להתלונן. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצריים. לא אוהבים את המן. רע לנו.

התורה מספרת שהקב"ה כעס על משה רבינו בעקבות כך שהעם מתלונן. פונה משה אל הקב"ה ואומר לו: עָלָי: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו". מדוע אתה מצפה שאצליח לגרום לעם שלא להתלונן. האם אני ילדתי אותו?

התשובה הטמונה בזה היא, שהקב"ה טבע בבריאה שלכל אב ואם יש אפשרות לחנך את ילדיהם. הילדים הינם באחריות ההורים, וכפי שילד מוצלח עומדים ההורים ומתגאים בו ובחינוך שהעניקו לו, כך גם כאשר קורה ההיפך. כי הילדים שלנו, לטוב ולמוטב הם שלנו. בבת עיננו. ועלינו מוטלת החובה לחנכם בדרך הישר.

אני נוהג לומר להורים כאשר הם מכניסים את ילדם לבית הספר שאנו רק שליחים. ההורים מפקידים את ילדם בבית הספר למשמרת, אפשר לסמוך על בית הספר, על המורים, על ההנהלה וגם על החברים. אבל בסוף האחריות מוטלת על ההורים.

ואת זה אסור לנו לשכוח לרגע!

רק נחת

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!