לגדול דווקא בכח הענווה • לקראת שבת

בפרשת השבוע בהעלותך כתוב על משה רבנו: "והאיש משה, עניו מכל אדם אשר על פני האדמה".

אומרים המפרשים שדווקא בגלל גדולתו של משה, הצטיין הוא במידת הענווה. ענווה איננה שפלות ונמיכות רוח סתמית, אלא דווקא כשהאדם הוא גבוה משכמו ומעלה, ומכיר ביכולות וכוחות הגדולים בהם ניחן, ולמרות זאת הוא עושה עצמו כשפל בפני כל האדם, הרי שזו התגלמות הענווה.

בכוח הענווה זכה משה להגיע לדרגות הגדולות ביותר, ולדבר פנים בפנים עם הקב"ה. תנועת הביטול בנפשו של משה היתה בשלמותה כלפי ה' יתברך, ועל כן ברך משה בברכות שניתנו לו. הבעש"ט אומר על הפסוק בספר התהלים "ה' צילך על יד ימינך", שכאשר האדם מקיים את מצוות ה' ותורתו מתוך ביטול מוחלט, הרי שהוא יכול להגיע למצב שבו ה' הולך איתו ואחר מעשיו כצל שנצמד לתנועות האדם.

מסופר על אורח שהגיע לביתו של הרב שקיבלו באהבה ובכבוד מלכים, וביקש מרעייתו הרבנית להגיש כיבוד עשיר אל השולחן, משום שמדובר באורח נכבד ורם מעלה.

מיהרה הרבנית לערוך את השולחן ולהגיש מכל טוב, כשבליבה היא מנסה לשער, מיהו האורח שבעלה חרד כל כך לקראתו? לאחר שיצא האורח מהבית, לא יכלה הרבנית לכבוש את סקרנותה. ושאלה את בעלה לזהותו של האיש. ענה לה הרבי: "האמיני לי שאינני יודע ומכיר אותו, אך כאורח הוא יקר לליבי מאד".


חד וחלק: כתר החוכמה – ענווה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!