בגב של ברקת: הבגידה השבועית של נתניהו

בחזקת אפס
ביום שני שעבר ישב ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, במזנון הכנסת ועקב מקרוב אחרי הסאגה של מינוי שרי הליכוד בממשלה החדשה. כבר אז הוא ידע שההבטחה להעניק לו מינוי של שר לענייני ירושלים לא תמומש אבל זה ממש לא העכיר את מצב רוחו. אני יודע בפני אילו אילוצים עומד ראש הממשלה, כך ברקת, ולא ממש חסר לי להיות שר בממשלה.

אז למה בכלל ביקשת להיות שר לענייני ירושלים? שאלנו.

קודם כול - לא ביקשתי, ראש הממשלה הציע לי בשעתו, חשבתי שזה יהיה לתועלת לתושבי העיר אז הסכמתי. כעת אני מבין שבגלל אילוצי הקואליציה אין אפשרות לחרוג משנים עשר שרים ואין בליבי על ראש הממשלה, השיב.

מה בכל זאת ראש הממשלה הבטיח לך כפיצוי? שאלנו.

שתי הבטחות, כך ברקת. שיוגדל התקציב לענייני ירושלים, ושהתיק של ירושלים יהיה באחריות ישירה של ראש הממשלה ולא יועבר לשר אחר.

וכל כך למה? שאלנו.

מפני שאצל ראש הממשלה, כך ברקת, יש לי גישה ישירה והוא עצמו לא מתערב בנושאי ירושלים אלא מקבל את ההמלצות שלי. אנחנו רואים עין בעין את צרכי העיר המורכבת הזאת.

שבוע בדיוק לאחר מכן סטר נתניהו על לחיו של ברקת בעוצמה כזאת שההדים נשמעו עד מחלף שורש. על ההחלטה להעביר את התיק לענייני ירושלים לידיו של שר הקליטה זאב אלקין שמע ברקת ישירות מהתקשורת. נתניהו אפילו לא טרח להתקשר אליו ולהתנצל, ולא שחסרו לו הסברים למהלך. אחד מהם אמר ברקת עצמו בדו שיח לעיל. יש אילוצים קואליציוניים שאי אפשר לעמוד בפניהם, וראש ממשלה חייב לפעמים להתקפל. בלי אלקין לא רק שחסר לו ח"כ אחד למניין השישים ואחד. אלקין הוא עמוד התווך של הקואליציה והיחיד שמסוגל, גם בתפקידו הנוכחי כשר קליטה, ללהטט בין הסיעות ולמצוא את הפשרות שיאפשרו לתחזק את המערכת הרעועה ולמנוע נפילות מביכות בהצבעות במליאה. אם אלקין היה ממשיך במשחקי הברוגז שלו לא היה כל צורך לעסוק בניחושים על מועד נפילתה של הממשלה. סוף מושב הקיץ היה גם סופה של הקואליציה.

הסבר שכזה, אפשר שהיה מפיס את דעתו של ברקת, אפשר שלא. מה שבטוח זה שהוא היה מונע את תחושת ההשפלה. אם נתניהו היה טורח להרים לו טלפון ולהבטיח, נגיד, תוספת תקציב מיוחדת לעיר, היה לברקת פרצוף לצאת החוצה לאחר השיחה ולומר בערך את מה שאמר לנו במזנון הכנסת. נכון, הבטיחו לי, אבל העדפתי לוותר למען תושבי העיר.

אבל נתניהו, כמו נתניהו, אטום לחלוטין ליחסי אנוש כאשר הוא מקבל החלטות. אחרי שהשפיל את סילבן שלום, את יובל שטייניץ, את גלעד ארדן ואת זאב אלקין - מה זה בשבילו להפר הבטחה לראש עיריית ירושלים ואפילו לא לספר לו על כך מראש? כלום. פיס אוף קייק. העיקר שיש ממשלה ואפשר לצאת לדרך.

ברקת הנעלב הגיב בחריפות המלמדת כי הוא מצידו גמר את היחסים עם ראש הממשלה. צר לי כי שיקולים פוליטיים צרים (מה באמת? ראש ממשלה עם שיקולים פוליטיים? לא נשמע כזאת בישראל) יביאו לבזבוז של כספי ציבור (אם אני הייתי שר לענייני ירושלים לא היה שום בזבוז) וביורוקרטיה מיותרת שתקשה על העבודה המשותפת של הממשלה והעירייה בפיתוחה וקידומה של ירושלים, נאום ברקת הכעוס שלאחר מינויו של אלקין.

בסביבתו של אלקין הרימו יותר מגבה בעקבות הדברים. שתיים מתוך ההערות שלהם הובאו כאן בסוגריים בתוך דבריו של ברקת. הנה ההמשך: אלקין, אומר לנו אחד ממקורביו, לא התמנה כשר מיוחד לענייני ירושלים על כל הכרוך בכך בעלויות שכר של שר והלשכה הנלוות. הוא התמנה כשר לענייני קליטה בשבוע שעבר וקבלת האחריות הנוספת על תיק ירושלים לא עולה שקל אחד נוסף למשלם המיסים. על איזו ביורוקרטיה בדיוק הוא מדבר?, תוקף המקורב, הרי כל מה שקשור לענייני ירושלים קיים כבר מזמן והאחריות נמצאת במשרד ראש הממשלה. ההבדל היחיד הוא, כך המקורב, שעד עכשיו קיבלו שם הוראות מראש הממשלה. כעת יקבלו אותן משר הקליטה וענייני ירושלים. זה הכול.

אבל גם המקורב, כמו ברקת, חוטא בהיתממות. גם אם הסיבות לכעסו של ברקת הן לא מה שנקב בדבריו הקשים יש לו בהחלט סיבה להרגיש מרומה. כשתיק ירושלים נמצא בתוך משרד ראש הממשלה ולא עובר לשר אחר אין שום גורם שלטוני בתווך שבין ראש העיר וראש הממשלה. בהעדר שר אחראי, מי שקובע להיכן ילכו התקציבים המיוחדים ומה בדיוק ייעשה בהם הוא ראש העיר.

לנתניהו יש אלף ואחד נושאים על הראש והדבר היחיד שהוא זקוק לו מראש העיר זה שקט תעשייתי. שייקח את התקציבים שלו ויעשה בהם כרצונו. במובן זה ברקת אמור היה להיות תואם ליצמן במשרד הבריאות. השר הממונה הוא ראש הממשלה אבל מי ששולט בתיק בפועל הוא הסגן הממונה. בתיק ירושלים אין סגנים ואין מינויים אבל הקשרים הטובים של ברקת היו מבטיחים לו שכל אשר ירצה יעשה.

אלמנט נוסף הוא הכבוד. לפני שבועיים התקיים בעיר הקודש והמקדש האירוע המסורתי השנתי לרגל כיבוש החלק המזרחי של העיר. בטקס המרכזי בגבעת התחמושת השתתפו ראש הממשלה וראש העיר. אם אלקין היה מקבל את המינוי כבר אז הוא היה יושב חוצץ בין שני האישים המכובדים האלה ואף נושא דברים לפני ראש העיר בתור השר לענייני ירושלים. מי בכלל צריך אותו?

כמו כל יתר נבגדי נתניהו גם ברקת רשם רקורד מפואר של שכיבה על הגדר למען הוד מלכותו. לפני שנתיים הפתיע ברקת את תושבי העיר כאשר קרא למחלף המרכזי בכניסה הדרום מערבית של העיר על שמו של בנציון נתניהו, האבא של. המסורת המוניציפאלית קובעת שלא קוראים שמות של רחובות וככרות על שם מי שטרם חלפו שנתיים מאז שהלך לעולמו. אפילו מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל טרם זכה שהרחוב בו התגורר ייקרא על שמו. אבל היסטוריון זקן וחסר משמעות כמו האבא של קיבל קיצור דרך מזורז. כבר אז הבינו במערכת הפוליטית שפניו של ברקת נשואות לקצת יותר מסתם ראש עיריית ירושלים. הדיבורים על שר לענייני ירושלים החלו להישמע בערך באותם ימים.

ברקת אף ניאות לשמש קלף במערכת הבחירות של נתניהו כשהוצג על ידו כשר הבא לענייני ירושלים. בתולדות המדינה טרם נרשם תקדים של ראש עיר המכהן במקביל בתפקיד ממלכתי נוסף. לא מעט ראשי ערים בישראל כיהנו בכנסת אבל זאת רק לאחר שהתפטרו קודם לכן מכס ראשות העיר. על האבסורד של ראש עיר המכהן כשר בממשלה לא חשב המחוקק הישראלי בדמיונו הפרוע ביותר. שהרי אין לך ניגוד אינטרסים גדול יותר משר היושב בממשלה ומצביע בעד תקציב מדינה שכמה מסעיפיו מזרימים כסף לעירייה שהוא עומד בראשה. איכשהו הצליחו ברקת ונתניהו להשיג חוות דעת המכשירה את כפל התפקידים המוזר הזה. אין כמו ויינשטיין כשצריך אותו באמת.

קריאת המחלף על שם האבא וההתייצבות הפומבית במערכת הבחירות היו הפן הגלוי של מערכת היחסים בין השניים. את השירות המקיף והאמיתי העניק ברקת לנתניהו בשתיקה הממושכת בפרשת הקפאת הבניה בירושלים. בטקס יום ירושלים שהתקיים כאמור לפני שבועיים השתתף השר לשעבר גדעון סער ובלי להתבלבל הזכיר לנתניהו שצריך לא רק לדבר על ירושלים אלא גם לבנות בה. לכל המשתתפים לא היה ספק במה המדובר. עוד אחד שלא התבייש להזכיר לנתניהו את חטאיו היה הח"כ הטרי דוד אמסלם (לשעבר יו"ר ועדת עובדי עיריית ירושלים). אין בניה בירושלים כבר מספר שנים, קבע אמסלם, הכול מוקפא בהוראת ראש הממשלה.

האמת העצובה של העדר בניה בירושלים מעבר לקו הירוק היא השקר הלבן של כל ממשלות נתניהו. השנייה, השלישית וכעת הרביעית. הראשון שהעז לפתוח את הפה היה שר השיכון בממשלה השנייה, אריאל אטיאס. אטיאס סיפר שעל שולחנו של ראש הממשלה מונחות תוכניות בניה מאושרות לאלפי יחידות דיור בירושלים והוא מעכב אותן בתיאום מלא עם הממשל האמריקאי. העיכוב נעשה באמצעות הוועדות המחוזיות הנמצאות בשליטת משרד הפנים. כאשר פה ושם מצליחה תוכנית להתגנב מתחת לאפו של נתניהו ולקבל אישור במחוזית הוא דואג לעצור את הבניה בפועל באמצעים אחרים.

נתניהו לא היה יכול להמשיך במדיניות הדו פרצופית של נאומים על ירושלים המאוחדת מצד אחד ומעצור טוטלי של בניה אלמלא השתיקה של ראש העיר ניר ברקת. חיפוש מדוקדק ימצא כמה התבטאויות מינוריות של ברקת בנושא אך גם הן לא נאמרו בפורומים שיכולים להביך את ראש הממשלה. על השירות הזה לבד היה מגיע לו הפרס של שר לענייני ירושלים. בתוקף תפקיד מיניסטריאלי חשוב זה יכול היה ברקת לשוטט ברחבי העולם ולהסביר שאין שום צורך לבקר את מדיניות הבניה בשטחים של ישראל ולהטיל עליה חרמות. אם בעיר הבירה המאוחדת אין בניה בשטחים שנכבשו לאחר שישים ושבע, אין הוכחה חותכת מזו שרעיון שתי המדינות לשני העמים כבר קורם עור וגידים.

האם המשבר בין ברקת ונתניהו יביא להפרת קשר השתיקה בנושא הקפאת הבניה? גורם חרדי בכיר בעיריית ירושלים איתו שוחחנו משוכנע שזה לא מה שיקרה. ברקת שתק, כך הבכיר, לא מאהבת בנימין אלא מפני שזה משתלב עם האג'נדה האישית והפוליטית שלו הגורסת שהבניה בירושלים צריכה להתמקד במסחר, שירותים ומוסדות תרבות. כל תכניות הבניה הגדולות שהעירייה מקדמת בשנים האחרונות הן בתחומים אלו בלבד. לטעמם של ברקת ואנשיו תחום המגורים בירושלים מיצה את עצמו והדגש צריך להיות על פיתוח מסחרי ותרבותי.

אם זו אכן המדיניות, שורשיה ברורים לחלוטין. במרבית מכרזי הבניה בירושלים בשנים האחרונות זוכים לבסוף יזמים חרדים. כך היה בפרויקט עמק הארזים שיועד במקור לבניה חילונית אך 'נפל' בידיים של קבוצות רכישה חרדיות שהיו מוכנות לשלם (על חשבון חברי הקבוצה התמימים, אך זה כבר סיפור אחר) הרבה מעבר להערכת השמאי הממשלתי. כך גם עלה בגורלם של מכרזי הבניה בשכונת גילה שבכולם זכו יזמים וקבוצות חרדיות. בשני המתחמים לא מבוצעת בניה בפועל אבל לא בגלל נתניהו (מדובר בתוכניות בניה ישנות שכבר עברו את מרבית שלבי האישורים) אלא בגלל שמישהו בעירייה החליט להערים קשיים בהוצאת ההיתרים האחרונים. במובן זה לנתניהו וברקת יש זהות אינטרסים מוחלטת. הראשון לא מעוניין בבניה בירושלים מחשש להחרפת היחסים עם הממשל האמריקאי. האחרון חי בתפיסה של עיר מסחר, תרבות ושירותים.

הקרב על המע"מ
ושוב חוזר מע"מ אפס לכותרות עם הצלילים המוכרים מהעבר הלא רחוק של הממשלה הקודמת. זהות השחקנים שונה אבל הרקע כמעט זהה. מצד אחד שר ומפלגה עם דרישה להפחתת מס שתקנה לו תהילת עולם. מצד שני כל הצמרת הכלכלית ובכירי המשק הרואים בה אסון פיסיקאלי. בסיבוב הקודם האירועים הפוליטיים הכריעו את המאבק לטובתם של האחרונים. מה שיכריע את הסיבוב הנוכחי עדיין לוטה בערפל.

והדברים אמורים בדרישה החד משמעית של ש"ס להנהגת מע"מ אפס על מוצרי היסוד. הדרישה הייתה חלק בלתי נפרד מקמפיין השקופים של התנועה שהושקעו בו למעלה מעשרה מיליון שקלים והביא לאפס תוצאות בקלפי. למרות התוצאות העגומות, ההתחייבות נשארה. בלי מע"מ אפס, חזרו והצהירו השבוע ח"כי ש"ס, לא תהיה כאן ממשלה.

ההצהרות נשמעו על רקע הדיונים שהתקיימו השבוע בין כחלון וצמרת משרדו. הייתה זו הפעם הראשונה שכחלון נפגש עם המציאות והבין שהצהרות של ערב בחירות וניהול כלכלי נכון של קופת המדינה הם תרתי דסתרי. במסגרת ההבנה החדשה ויתר כחלון על אחד הסעיפים במצע הכלכלי שלו: מס ירושה על סכומים שמעל מיליון ש"ח ומעלה. ראשי אגפי המיסים שהשתתפו בפגישה הסבירו לשר שיש אלף ואחת דרכים להתחמק מתשלום המס (בעיקר מתנות מחיים והעברות בעלות מוקדמות) ועל כל שקל שתגבה המדינה יהיה צורך בהשקעה של שלושה שקלים בהקמת מנגנון גביה מיוחד.

באותו דיון, ועל אותו רקע, עלה הנושא של הנהגת מע"מ אפס למוצרי יסוד. כל המשתתפים תקפו בחריפות את ההצעה וטענו כי היא תהפוך לפרצה חמורה במנגנוני המס. לדוגמא: אדם נכנס למכולת, רוכש סיגריות ומשקאות אלכוהוליים והמכולאי רושם את זה בקופה שלו כרכישה של לחם ומוצרי חלב. את המע"מ הוא כמובן גורף לכיסו. ועכשיו לך ותפקח מי קנה מה ומתי.

בדיון גם התברר שעלות ההצעה היא מיליארד שקל לקופת המדינה בעוד שהרווחה למשפחה הממוצעת היא כחמישים שקל לחודש בלבד. יש לזכור שמדובר שהפחתת המע"מ מתייחסת לסדרה מצומצמת מאוד של מוצרי יסוד הנמצאים תחת פיקוח מחירים, בעיקר לחם ומוצרי חלב. נתוני הלמ"ס על סל הקניות מלמדים כי סך הקניות של המשפחה הממוצעת למוצרים מפוקחים הוא כמאתיים וחמשים שקלים בלבד. חישוב מהיר יגלה כי הרווח למשפחה יהיה כמה עשרות שקלים בלבד לחודש. לשבר את האוזן: התוספת של יהדות התורה לקצבאות הילדים למשפחה הממוצעת היא פי שלושה.

האבסורד הוא, אומר לנו גורם בכיר באוצר, שהפחתת המע"מ על מוצרי יסוד מפוקחים תגיע ברובה המוחלט למי שלא צריך אותה. בדקנו ומצאנו, אומר הבכיר, ששישים אחוז מייצור החלב והגבינה בישראל מגיעים למסעדות, מלונות ובתי קפה. היתר מגיע לסקטור הביתי, שגם שם הרוב לא משתייך למי שזקוק לתמיכה של כמה עשרות שקלים לחודש. כל בית בישראל צורך לחם וחלב ורק עשרים אחוז ממשקי הבית מוגדרים כמשפחות חלשות הזקוקות לתמיכה. למה, שואל הבכיר באוצר, אנחנו צריכים לסבסד את החלב בקפה שהגברת אריסון ואהוד ברק מגישים לאורחים שלהם בבית? למה אנחנו צריכים לממן את הטוסטים של בתי הקפה בתל אביב? אם הרווח למשפחה הנזקקת היה משמעותי היה היגיון לספוג את העיוות הזה אבל בשביל כמה עשרות שקלים לחודש? עדיף כבר למצוא דרך להעביר ישירות את התמיכה לנזקקים במקום לחלק מתנות לשמונים אחוז מתושבי המדינה שממש לא צריכים את זה.

הדים מהדיון על מס הירושה ומע"מ האפס למוצרי היסוד הגיעו לאוזניהם של ראשי ש"ס, שיצאו השבוע, כאמור, בקול זעקה רמה. דרעי עצמו השמיע אמירה מינורית אבל דובריו המסורים וח"כ יואב בן צור בראשם מיהרו להזהיר שאם אין מע"מ אפס אין ממשלה. אם כולם מאיימים על ביבי ומקבלים אז למה שגם הם לא יצטרפו לחגיגה? במיוחד כשהדברים מעוגנים היטב בהסכם הקואליציוני.

כחלון עצמו כבר השתכנע באבסורד של מע"מ אפס למוצרי יסוד. השאלה היא עד כמה הוא יהיה מוכן ללכת נגד הסכם קואליציוני עליו הוא חתום. שאלה שניה: עד כמה ש"ס תהיה מוכנה לסכן את כל ההישגים המהותיים לחרדים (חוק הגיוס, זכויות החינוך החרדי ואבטחת הכנסה לאברכים שבחודש אחד שקולה כלכלית כנגד שנה שלמה של מע"מ אפס למוצרי יסוד) בעבור דרישה דקלרטיבית שנועדה רק להצדיק קמפיין בחירות כושל. בקואליציה מעריכים שההסכמה הש"סית להקים ועדה בנושא תביא לכך שבסופו של דבר היא תרד מהסולם ותסכים להטבה אחרת לשכבות החלשות.

בש"ס לעומת זאת טוענים שעל החמישים שקלים האלה למשפחה הם לא יהססו ללכת לבחירות חוזרות. כאילו שיש להם שקל אחד בקופה לבחירות חוזרות וכאילו שיש למישהו שם חשק לקחת שוב את ההימור הכרוך בכך. השורה התחתונה: מדובר במלחמת עצבים ויוקרה שתוכרע בחודש הקרוב. הרווח בכל מקרה לא יהיה שלנו.

המלחמה על היוקרה
ניסיון העושר, אומרים בספרים הקדושים, גדול יותר מניסיון העוני. את הכלל החשוב הזה למדו חברי הכנסת של יהדות התורה על בשרם. בקדנציה הקודמת לא היה פרץ, יוצאת וצווחה ברחובותיה של התנועה הקדושה. כל החברים, נטולי התפקידים, נלחמו זה לצד זה מול גזירות הממשלה הקודמת ולא היה חבר אחד שנעדר מהמערכה. מי יותר ומי פחות אבל אחד לא השתמט. האחדות של הסיעה זכתה לשבחים רבים במדור זה ובכל המדורים האחרים המסקרים את המפלגות החרדיות. כעת חיה בשנה שעברה נכתב כי בניגוד לש"ס שהאופוזיציה רק מחדדת את חילוקי הדעות בתוכה הרי שליהדות התורה זה עושה רק טוב.

אבל השנתיים באופוזיציה כנראה לא הספיקו למחוק הרגלים של שנים ארוכות. הם רק הפכו אותם לבלתי רלוונטיים זמנית יען לא היה על מה לריב. וכך אירע שאיך שהחברים הוזמנו לשבת שוב ליד שולחן הקואליציה וליהנות ממנעמיה הם חזרו למסורת הישנה של מלחמות היהודים. על כל גרגיר, על כל פירור. אין ויתורים ואין פשרות.

הרקע למלחמה האחרונה הוא מטופש עד כדי גיחוך. בראשית המו"מ הקואליציוני וחלוקת השלל התנהלה דגל התורה כמי שאין לה בעולמה אלא ערכים אידאולוגיים בלבד. בהתאם לכך היא לא עמדה על יחס מתאים בחלוקת התפקידים. אגו"י, שהיצרים שלה לא הלכו אף פעם לישון, ניצלה את השאננות הדגלאית וגרפה את מרבית הקופה. שני תפקידים מיניסטראליים (בריאות וסגנות בחינוך) לעומת שני תפקידים פרלמנטריים שאחד מהם חסר כל חשיבות (גפני בכספים ומקלב בוועדת המדע והחלל). כמו כן הופגנה חולשה ניכרת בנושא הבטחת החוק הנורווגי לסגני שרים שיאפשר את שובו של הרב יעקב אשר.

בעקבות הביקורת הציבורית והטענות על חוסר מוטיבציה לדאוג לחברים החלה רוח קרב חדשה לפעם בדגל התורה. מאחר וכל התפקידים כבר חולקו לא נותר אלא להפגין נחישות בנושא הכי טריוואלי שיש: חלוקת המקומות בתוך ועדות הכנסת. לכל סיעה יש מספר מוקצב של ייצוג בוועדות הכנסת ובחלקה של יהדות התורה נפלו שבעה. לטענת אנשי דגל החלוקה צריכה להיות ארבעה מול שלושה לטובתם, וזאת כדי לפצות על הנחיתות בחלוקת התפקידים המהותית יותר במשרדי הממשלה. בסך הכול נציג אחד יותר מאגודת ישראל.

אבל באגודת ישראל לא מכירים את המושג של ויתור. גם לטובת שותפה לתנועה שיש לה סיבה טובה להרגיש מקופחת. החשש הוא, אומרים באגו"י, שאם נוותר היום על היחס הקדוש של שישים- ארבעים זה עלול לעלות לנו ביוקר בחלוקת התפקידים בכנסת הבאה.

ולכן ייקוב הדין את ההר. אגו"י לא תוותר על נציג אחד בוועדה הכי זוטרה. דגל התורה מצידה מחרימה את ישיבות הסיעה המאוחדת. בשבוע שעבר לא הופיעו גפני ומקלב לישיבת הסיעה וכך נהגו גם ביום רביעי השבוע. מה שכנראה מוסיף לתסכול של השניים זה העיכוב בהקמת ועדות הכנסת שלא מאפשר להם להיכנס לתפקידיהם. בישיבת הוועדה המסדרת ביום שני ציין יו"ר הקואליציה יריב לוין כי יתכן שהקמת הוועדות תידחה לעוד שבועיים. גפני ומקלב קפצו כנשוכי נחש. עוד שבועיים? למה לא בעוד יומיים? לוין ענה מה שענה אבל המציאות העגומה נשארה.

ליצמן ופרוש יושבים כבר שבוע במשרדיהם וממנים את אנשיהם לתפקידים בכירים. גפני ומקלב יושבים עדיין בחדריהם הקודמים ומצפים לישועה. ההנאה הקטנה היחידה שנותרה להם היא החרמת ישיבות הסיעה. אם לא תיפתר המחלוקת סביב הייצוג בוועדות, ההנאה הזאת צפויה להם עוד תקופה ארוכה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!