לצאת מהאדישות ולא לשמור דברים בבטן • טור

א.
כבר סיפרתי לא אחת שבעבר הייתי מרצה בארגון הקדוש "ערכים". נתבקשתי על ידי דודי היקר והאהוב הרה"ה רבי יוסף פוגל הי"ו שה' ישלח לו רפואה שלימה במהרה, להיכנס לתחום ההרצאות.

כיום תחום זה מפותח מאוד עם מאות מרצים ומרצות, מאגרים בלתי נלאים של מידע, קורסים להכשרת מרצים וגם קהל הצמא לשמוע. בתקופה ההיא הנושא עוד היה בראשיתו. להוציא אנשים מהבית בכדי לשמוע הרצאה, לבחור את הנושא המעניין, לדבר בפני הקהל ולהציג את הדברים בצורה נעימה ומעניינת הייתה משימה לא קלה כלל וכלל.

הייתי יוצא ערב ערב עם תיק ג'יימס בונד (אז זה היה במודה...) מוכן להרצאה. אני חושב שהייתי בין הראשונים לתת הרצאות המלוות במצגות, עם מחשב נייד וכד'.

כשנכנסתי ל"תחום", חיפשתי כל העת מה הם הנושאים שנמצאים תמיד בראש סדר העדיפויות? איזה נושא ימשוך אליו ציבור ולא משנה היכן מתקיימת ההרצאה או מי המרצה???

זוגיות---

אין נושא בעולם המושך כל כך אנשים ונשים מכל שכבות הגיל. תמיד יש מה לחדש בנושא זה. תמיד ישנה נקודה שניתן להתעכב עליה ולעניין בה את השומעים. במהלך השנים גם הבנתי שלא משנה תחת איזו כותרת תימכר ההרצאה. "המפתח לשלום בית", "סוד הזוגיות המאושרת" וכו'. רק הבהרת לציבור שההרצאה תהיה בנושא זוגיות, האולם יהא מלא. מדוע? מה מושך אנשים לנושא זה, יותר מנושאים רבים אחרים?

אני חושב שהתשובה לכך נמצאת בדברי הגמרא שאומרת שאדם שאין לו אשה "שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה ובלא שמחה". כל זוג מבין את החשיבות של "שלום בית" לחייהם. ישנה הבנה בסיסית אצל כולם שתמיד ניתן לשפר ולעשות יותר האחד כלפי השני. לא תמיד יודעים מה... לא תמיד יודעים כיצד... והנה התמלא האולם...

ב.
בפרשת השבוע, פרשת נשא, אנו לומדים את מצוות "סוטה". מצווה זו אין לה שום מקבילות באף מצווה אחרת. לא בהלכותיה, לא בטעמיה, גם לא באופן שבה היא מוצגת. זו היא פרשה שכל כולה היא בגדר "תורה היא וללמוד אנו צריכים".

הנה בקצרה "פרשת סוטה": אישה שבעלה מקנא לה, ואוסר עליה להימצא ביחידות עם אדם אחר, והיא עוברת על אזהרתו ונתפסת ביחידות עם אותו אדם, חל עליה דין 'סוטה' ("שׂוֹטַה" בלשון התורה) על הסוטה להתייצב בפני הכהן ולהביא קורבן מנחה מקמח שעורים. לאחר הקרבת המנחה נוטל הכוהן מים מכיור נטילת הידיים של העזרה ומערב בהם עפר מחצר המשכן, בהמשך מפרטת התורה את תהליך ה"בדיקה" ותוצאותיה...

כיום, להלכה, לא נותר לנו הרבה מפרשה זו. כבר בזמן בית המקדש בטלו חכמים ובראשם רבן יוחנן בן זכאי את בדיקת המים, בשל ריבוי הניאוף באותה תקופה. אך התורה היא נצחית ומכל פיסקה בה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות והנהגות. התורה היא תורת חיים וגם שההלכה עצמה התבטלה הלקח קיים.

אני חושב שהמאפיין של הפרשה, בין היתר, זו הגישה של התורה הקדושה, בכל הנוגע ל"לא לשמור בבטן". כאשר אדם כואב לו משהו, בפרט בנושאים הקשורים לזוגיות, אל לו לשמור את הדברים בתוככי לבו, אלא עליו להוציא החוצה את מה שכואב. אחת הסגולות הבדוקות לשלום בית, זה לדעת להוציא את הדברים בצורה נכונה ולהניח אותם על השולחן. כאשר הזוג הופך למכונת ספיגה, בבוא העת יפתחו השסתומים והכל יתפרץ באחת. בני זוג צריכים לדעת להניח את הדברים ולדבר עליהם. אמנם בצורה נכונה ומכובדת, אך לדבר על הדברים – צריך גם צריך! להגיע להבנות חובה! ואם יש כאב או פגיעה, יש לדבר עליה. (חשוב לציין: במקרים בהם בני הזוג לא מצליח לדבר על הדברים בצורה מכובדת, עליהם לעשות זאת בעזרת איש מקצוע שינחה אותם. אך בוודאי לא להזניח את הנושא)

ג.
האם יש לכם מושג כמה חשוב "שלום בית"? הגמרא במסכת חולין אומרת "גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים". בכדי לעשות שלום בין איש לאשתו, הקב"ה מצווה למחות את שמו, כפי שאנו רואים בפרשת סוטה. רק בכדי להפריח את החששות ולהחזיר את שלום הבית בין בני הזוג שהפכו לחשדניים.

ואני חושב שזה ההמשך הישיר של פרשת נזיר שבאה מיד לאחר פרשת סוטה. רש"י על המקום כבר שואל: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? ומתרץ: "לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין".

אני חושב שהרעיון העומד מאחורי זה, זהה לרעיון העומד בבסיס מצוות סוטה. אדם לא יכול להמשיך בשגרת החיים כשדברים מתרחשים למולו.

יש משפט שחתום כמדומני על שם אלי ויזל. "ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות לחיים ולמוות".

אחת התכונות הבעייתיות ביותר, זוהי האדישות. חוסר אכפתיות מהמתרחש מסביב.

לפי ויקיפדיה: "אדישות (אפתיה) היא מונח פסיכולוגי למצב שבו הפרט אינו מגיב לכל ההיבטים הרגשיים, החברתיים והפיזיים השזורים בחייו".

וזה מה שקורה לנו כיום. עומס המידע המגיע אלינו בכל הפורמטים האפשריים, גורם לנו להיות אדישים לאירועים המתרחשים בעולם. האם מישהו מאיתנו זוכר את רעידת האדמה שהתרחשה בנפאל? כן, דיברנו קצת, זה עשה כותרות במשך כמה ימים. ושבוע וחצי לאחר מכן, שוב רעידת אדמה. כמעט באותה עוצמה, ולמעט מספר אזכורים בתקשורת, הנושא נשכח לחלוטין. אז מאות אלפי אנשים איבדו את ביתם ורכושים--- עשרות אלפים נפצעו--- אלפים נהרגו--- בתים נחרבו--- ואנו ממשיכים את שגרת חיינו. וזוהי רק דוגמא אחת!

אומרת התורה, "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". אתה לא יכול להיות אדיש למה שמתרחש לנגד עיניך. אמנם זה לא קשור אליך. זה אשה אחרת של איש אחר. אבל ראית!!! אל תשאר אדיש.

ואם נשים לב, נגלה כמה הזדמנויות נקרות לנו בכדי לא להיות אדישים. לכל מקום שאליו אנו הולכים, ישנם אנשים הזקוקים למעט תשומת לב, למעט התייחסות. בכל שכונה, בניין ורחוב, ישנם אנשים הזועקים ללא מילים לעזרה. בל נשכח את כל האנשים הסובבים אותנו שזקוקים לנו. או במילים אחרות: "בואו נצא מהאדישות!!!" כי אנשים אחים אנחנו.

בברכת שבת שלום

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!