שורש הבעיה: על רבנים 'ליברליים' • טור

1.
פעם, ישיבות מועצת הרבנות הראשית היוו כר נוח – תרתי משמע – להירדם. חלק קטן מהרבנים החברים במועצה, היו מואילים בטובם לעלות לירושלים ולהשתתף בישיבות, שעיקרן היה אישורים טכניים, הדורשים את חתימת-ידם. בימינו, בעיקר בגלל התנהגות בלתי הולמת של רבנים, הדיונים עוסקים בנושאים מהותיים, עולים לטונים צורמים, וגורמים לסערה תקשורתית.

הנה הצצה למה שאירע בהתכנסות האחרונה של מועצת הרבנות הראשית, השבוע, אסרו חג השבועות.
אחד הרבנים הציע בשם רב אחר לחשוב מחדש על השלט המוצב זה עשרות שנים ברחבת הכותל המערבי, סמוך לפתח העליה להר הבית, ובו מובא האיסור ההלכתי לעלות בהר. "יש רבנים שמתירים את העלייה להר, בתנאים מסוימים", הסביר. למרבה השמחה, השפיות גברה – וההצעה ירדה כלעומת שבאה, בשל התנגדות רוב החברים.

לאחר מכן, עלה על שולחן הדיונים שמו של הרב שלמה רסקין. חברי מועצת הרבנות הראשית התבקשו לאשרר את הארכת כהונתו כרב היישוב אפרת, בשל הגיעו לגיל 75. בדרך-כלל, מדובר בהליך טכני פשוט. הפעם, הרבנים לא מיהרו לשחרר את החתימה. בפניהם הוצגו התבטאויות חמורות של המבקש, בעד הקלות בגיורים וברישום נישואין, כמו גם מעשים חמורים, ובהם 'רבנית פוסקת' שהוכתרה על-ידו באפרת, ותפילה משותפת שערך ליהודים ונוצרים. רבני המועצה החליט לזמנו לשימוע, כאשר בסיומו יחליטו האם מתאים הוא להמשיך לכהן כרב קהילה בישראל. רבני 'צהר' מיהרו לצאת במחאה בריונית נגד הרבנות הראשית לישראל (בבחינת 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה'). והוא, ריסקין, איים לפנות לערכאות הבג"צ, במידה והרבנות לא תאריך לו את 'כושר הרבנות' (בבחינת 'עבירה גוררת עבירה').

כי האמת חייבת להיאמר: אזרחי ישראל מתמודדים בשנים האחרונות לעתים תכופות עם מאבקי השקפה בין חרדים לדתיים, בין חילונים לדתיים, ואפילו בתוך המגזרים, אך הבעיה מתחילה מהשורש: האיום המשמעותי ביותר על זהותה היהודית של המדינה, מגיע דווקא מכיוונם של רבנים אורתודוקסים לכאורה.

2.
את המוסר הנוקב ביותר לרבנים מסוג זה, כתב הגאון רבי יחיאל ויינברג זצ"ל לפני 58 שנים, באיגרת מיוחדת, שנדמה כאילו נכתבה עבור ימינו אנו. בטוחני כי באותם ימים, היו שהרימו גבה: מדוע בוחר בעל 'שרידי אש' לכתוב דברים כה נוקבים דווקא לרבנים? אלא שהחכם עיניו בראשו (הדברים פורסמו בחוברת 'שרידים' שחולקה למשתתפי ועידת רבני אירופה ה-29 בטולוז).

"אין לנו יהדות אחרת", כותב הרב ויינברג לקראת ועידת רבני אירופה הראשונה, "אלא זו של תורה ומצוות המבוססת על תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, זו שנתגבשה, נתבהרה ונתבררה בתלמוד ובשולחן ערוך. רק יהדות זו היא היהדות ההיסטורית של עם ישראל. יהדות זו התגלמה בחיים המציאותיים של עם ישראל במשך כל הדורות והיא שעשתה את פזורי ישראל בארצות שונות ותחת שלטונן של תרבויות ושפות זרות לחטיבה לאומית מיוחדת בצביונה ומוגדרת במהותה הרוחנית והנפשית. 'יהדות' זו לבדה היא שיצרה את היצור הנפלא ששמו 'עם ישראל' המהווה גוש ניכר ונראה בתוך כללות האנושיות הנפוצה על כדור הארץ. זו היא היהדות שעיצבה את דמות האומה ודמותו של כל יחיד מישראל וזו שהכשירה אותם לעמוד בניסיון מאבק הדורות, להתגבר על כל מיני פורעניות, טביחות, הריגות ושריפות בהמון, ולמסור את הנפש בעד קיומה של מורשת קהלת יעקב.

"היהדות הליברלית המסתמכת על פסוקים אחדים שבתורה, בשביל שמצאו חן בעיני העולם הבלתי היהודי ושלפיכך הוכרזו על ידה כתמצית הדת היהודית – יהדות זו אינה היהדות ההיסטורית, אלא היא מהווה קונסטרוקציה שרירותית של אנשים מרוקנים מתורת ישראל.

"יהדות מסולפת זו הקוראת לעצמה 'ליברלית' אין לה זכות ואפשרות קיום, שסופה של יהדות זו – טמיעה בין הגויים, התבוללות על-ידי נישואי תערובת, טשטוש הצלם האלוקי המאיר את פני היהודי.

"היהדות הליברלית איננה אלא חיקוי לנצרות, שאף היא הכריזה על ביטול החוקים ועל עמידה על עיקרים שבאמונה מעורפלת. יהדות זו אינה עשויה לחבב אותנו על אומות העולם, אדרבה, היא עלולה להגביר את שנאתם אלינו, כי החיקוי היא מידה בזויה מאד. המעולים שבין הנוצרים טוענים בצדק כלפי נציגי היהדות הליברלית: מה בינינו לביניכם? וכי אין הבדל אחד בינינו אלא מה שאתם כופרים בנוצרי? ואם כן אין אתם ראויים להיקרא 'בעלי דת' אלא צריכים אתם לסמן את עצמכם לאנשים בלי דת...

"אין אנו מכירים ביהדות אחרת, אלא ביהדות של תורה ומצוות. זוהי היהדות ההיסטורית של שלושת אלפים וחמש מאות שנה. וכל המכחישים בה, עליהם לכתוב על קרן השור: אין לנו חלק ביהדות!".

דברים נוקבים שיצאו תחת קולמוסו של רב שלא נחשד על היותו 'מחמיר' או 'פנאט' בדורו.

3.
אחד נלחם על איכות הסביבה בקרב אנ"ש, רעהו פועל לשיפור היחסים בין הדתות, שלישי מקים ארגון להוזלת מחירי המגבעות. יש מאבקים חשובים יותר, יש מאבקים חשובים פחות, אבל אנחנו מבולבלים. נעשינו אדישים מול אינספור הארגונים המשומנים.

מפעם לפעם, יוצא לי להתרגש דווקא ממחאות פרטיות, פשוטות, של אישים כאלה ואחרים, שזהותם אינה ידועה לנו, ואשר פועלים הישר מתוך לב חם, ללא אמצעים.

פתחתי השבוע את הארנק לשלם על מוצר בחנות: שלפתי שטר של 50 ₪, ולפתע זיהיתי כיתוב חריג. הכותב האלמוני טשטש בעט את הטקסט המודפס: כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז (מתוך שיר של אריק לביא), ובמקומו ציין בכתב-ידו: "באלוקים אנו בוטחים ומאמינים". רוצה לומר: לא באדם אנו מאמינים, כי אם באלוקים. ואם האמריקנים יכולים להדפיס על כל דולר את הכיתוב "In God we trust" ('באלוקים אנחנו בוטחים'), מה יגידו במדינת היהודים?

אז נכון, גם אם נהיה אופטימיים ונצא מנקודת-הנחה שהמפגין האלמוני ביצע את מחאתו היצירתית על אלף שטרות של 50 ₪ (בתקווה שיש לו קצת מזומנים), הוא עדיין לא הצליח לשנות את העולם, אך לפחות הוא ביטא מחאה נוגעת ללב על מסר הנוגד את ערכי היהדות, המוטבע על כל שטר ישראלי של 50 שקלים. את היתר, יעשה ריבון עולם.

4.
הקשקוש האותנטי על השטר הזכיר לי אנשים של פעם, שעשו את שלהם, הגם שידעו שלא יצליחו לשנות את העולם. סבתא-רבא, הרבנית רחל קוק ע"ה מטבריה, למשל.

פעם, למחרת יום הכיפורים, הבחין נכדה כי בפתח בניין ישיבה הסמוך לביתה, מונחים ארגזי לחם. מחלק הלחם שכח כי בין-הזמנים החל ואין איש בישיבה, והביא כמנהגו יום יום כמאה כיכרות לחם.

מיד הרימה טלפון למנהלת הישיבה. "צריך לדבר עם המאפייה, שייקחו חזרה את הכיכרות".
"ואם לא ירצו", הוסיפה, "אני אקח שני כיכרות".

ברגע הראשון, דבריה העלו חיוך על פני בני-המשפחה. וכי מה יועיל לקחת שני כיכרות כאשר מאה כיכרות מונחים לפנינו? לאחר זמן, הבינו כלל גדול: כל אדם יכול לפעול כפי יכולתו, ו'לא עליך המלאכה לגמור'. לעתים, מגודל המלאכה, אנשים מתייאשים מראש. אם כל אחד היה פועל מעט, מבלי להתחשב בגודל המלאכה, היו נעשים יחד דברים גדולים ונצורים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!