תעשו את זה מקורי, או שאל תעשו בכלל

בכל מקום ובכל פינה בכל מישור ובכל ענף ביהדות, הן בממד הרוחני והן בממד הגשמי - תמיד נמצא את טביעות האצבע של המקוריות היהודית, תמיד התעקש העם היהודי להיות ה'יד הראשונה' של כל מה שהוא עושה ושל כל מה שקיים בתוכו.

שמעתי מוזיקה חסידית פעם, אני שומע אותה גם היום, כמו כן שמעתי מוזיקה מזרחית כבדה פעם ואני שומע גם את של היום, ושאלת ה'מה בין פעם לבין היום' כמובן צפה ועולה - שמעתי את ר' שלמה קרליבך ז"ל בלי סוף ועדיין שומע ללא הרף, באותה מידה אני גם מאזין לשיריו של אוהד מושקוביץ, שמעתי ועדיין שומע בלי סוף את דוד ריאחי ז"ל וגם קול שירתם של הצעירים כיום הגיע לאוזניי.

אני בכוונה מקביל את המוזיקה החסידית למוזיקה המזרחית הכבדה, סולם התוכן אולי שונה, אך כללי המשחק זהים.

וכאן הבן שואל - מה בין מה שהיה פעם לבין מה שקורה היום?

לפני שש שנים ישבתי בביתו של חברי הטוב שעריה ויט הי"ו בשכונת נחלאות, שכונת ה'בקשות' ומאידך שכונת ה'קרליבך' (אחת מני רבות), והנה הוא מציג בפניי את הארכיון הפרטי שלו - 124 תקליטים של ר' שלמה קרליבך ז"ל, הרבה מתוך השירים של ר' שלמה חוזרים על עצמם כמה פעמים פעם זה בהופעה ופעם זה באולפן פעם זה בשנה פלונית ופעם בשנה אלמונית, אך כולם הגיעו למעמד אלבומי זהב כמה וכמה פעמים.

מרבה הראשי של ת"א יפו הגאון הרב ישראל מאיר לאו שמעתי פעם כי בזיכרונו מונחים כ-1500 שירים וניגונים שהלחין ר' שלמה, חלקם עם פסוקים מותאמים, וחלקם נשארו בקול נגינתם בלבד.

לפני עשר שנים ישבתי בירושלים בביתו של דודי היקר שיחי', בית בו שירה ונגינה לא פוסקים לעולם, בית בו היו כל זקני וותיקי הפייטנים והחזנים מעדס וממוסאיוף, ואני שהייתי ילד לא הרגשתי בנוח להתערב בשיחה ולשאול "עד מתי תמשיכו עם היושן הטכנולוגי הזה, עד מתי קול שירתכם בקלטות ובדיסקים יישמע כקול המיית וגעיית הפרות עת יקראו זו לזו הגיעה עת השינה...?"

זו הייתה אהבה וחיבור ברמה כה גבוהה שאין מי שיוכל לעצור את זה, זה היה חיבור של שירה עם דמעות של צער הנסוך בתקוות בני אברהם יצחק ויעקב לגאולה, שלא לדבר על שירת הבקשות עצמה שהאדם היה יכול להיסחף אל תוך תוכה בשלהבת של קדושה שהייתה עוטפת אותו. אני רואה את סרטי התעודה של שירת הבקשות בעדס לפני 30 ו-40 שנה וכל כולי מצטמרר מעונג, איפה הם אותם ימים, אווירה, האנשים.

לא אציין את הנתונים הברורים של היום בנוסחה בוטה ונוקשה, רק אומר כי היום אין זכר לאווירה הזו, ולא רק שאין זכר ישנו ממש אנטי–זכר, המוזיקה החסידית החליפה עור פניה והפכה להיות הגרסה האשכנזית למוזיקת הפופ והראפ הלועזיים. והמוזיקה המזרחית הכבדה העצימה את מידת הכבדתה והפכה להיות מעמסה תיאורטית נטולת משמעות הווייתית בחיי היומיום של כולנו.

אז כן, במוזיקה החסידית העסק שורד, ולא בזכות עצמו אלא בזכות ריבוי האירועים כמו חתונות בר מצוות וכדו', צריכים משהו שיקפיץ, שיהיה ישיבתי כזה, קליל - קליל בנגינה ובשירה, וקלאסי לשמיעה ולריקוד.

אבל במוזיקה המזרחית הכבדה, הביטו על פני הדברים, וראו שעל אף ריבוי הסוגים - כולם רחוקים שנות אור מהמקום היפה שזה היה בו פעם, עוגה קטנטנה שמתחלקת להמון פרוסות.

יש את אלו שעובדים בתחום אז הם בעניין, יש את אלו שחיים באשליה שאי פעם הם יעבדו אז הם גם בעניין, יש את אלו שנמצאים במעגלי החברה הקרובים מאוד לדור הקודם או לכאלו שעובדים בזה היום, אז הם גם עדיין בעניין, אבל עם פחות מקצועיות והבנה ויותר ידע והתמצאות כללית.

ויש את אלו שאוהבים את הטעם המקורי ולא את המקום המכביד שהעסק התדרדר אליו היום, אז הם אוהבים חלק נכבד מאוד: את שירת הבקשות, את שירי שבת ואת שירי השמחות, אבל רק בהזדמנויות הקבועות של סעודות שבת, הופעות מיוחדות או בפאתי אירועים.

דור חדש שקם ומעצמו התאהב הכיר למד והפך את המוזיקה לתחום עניין פעיל אצלו – אין.

וכעת אשוב לעניין בו פתחתי - כשמעמיקים וחושבים מעט על מה שקורה היום, מבינים כי יהודים ובמיוחד דתיים, עם כל האהבה שלהם למה שכל העולם עושה הם הכי אוהבים את פרי יצירתם המקורית, הם יכולים להתפעל ולהתחבר לרגעים לפה או לשם לסגנון פלוני ואלמוני, אבל בסופו של דבר, הדברים שזוכים ל'אריכות ימים' מבחינת הציבור היהודי הישראלי והדתי (ההדגשים מדגישים את אחוזי הנטייה הגבוהה) הם דברים מקוריים.

כל מי שבאמת חשובה לו התרבות הזו, חייב לפעול ולעשות את כל אשר לאל ידו בכדי לייצר חומרים מקוריים, אם זה במנגינות או במילים חדשות ועדכניות המותאמות לצרכים המוזיקליים העכשוויים.

ושוב, לא לשחזר את מה שהיה פעם, לא לחפור עם כל התחביבים האישיים כל אחד ואחד, אלא פשוט להיכנס למנגנון תחביבי המוזיקה של שנת 2014 לנתח ולהבין את הצורך בחומרים עדכניים ומאידך את החיבה והחיבור המנטאלי לדברים אוטנטיים ומסורתיים ולשלב בין שניהם, לא ייתכן שאנחנו מנסים לעצור את גלגל החיים כל הזמן עם חזרה וחיקוי שוב ושוב של שפות ומנגינות לחנים וסגנונות אחרים, לא ערבי ולא לועזי.

לא ייתכן שאנשים יחיו חיים שלמים כחקייני העבר וכמעתיקי שמועת וצלילי העבר, לא ייתכן שאדם לא יחדש לא יטביע את חותמו הנרחב והאישי - מה יישאר מכל זה, מי יסתכל על זה, איפה ה'נצח' של כל העשייה הזו.

מי שמנגן, שר, כותב, מלחין, מעבד ומלמד לא יכול לעכב ולפספס בשביל כולם רק בגלל שהוא אוהב או תקוע אי שם, ישנה אחריות.

אל תאמרו לכשנתפנה נחדש, כי כשתתפנו - לא יהיה כבר למי לחדש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!