"להישאב אל מעיין החיים" • טור לקראת החג

א.
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". במילים אלו נפתחת מסכת אבות. כידוע, מסכת אבות עוסקת בנושא הליכות חיים. אמרות התנאים על מצבי החיים, על הדרך הישרה שילך בה האדם ועל קנייני התורה.

ערב חג השבועות, חג מתן תורה, אולי זהו הזמן להתעכב בנושא מעניין הקשור להעברת התורה ומסירתה במשך הדורות. הרבה שואלים אותי מה ההבדל בין "תורה שבכתב" לבין "תורה שבעל פה". התשובה היא שהתורה שבכתב נכתבה בקיצור רב, לעתים רמז דק בפסוק הכולל בתוכו מסרים רבים, הלכות ופרקי הגות. התורה שבעל פה מרחיבה את היריעה, מבארת את ההלכות ומבהירה אותן. ללא התורה שבעל פה היו נותרים דברי התורה שבכתב כספר חתום.

חמישה חומשי תורה מהווים את התורה שבכתב, שנמסרה לנו על ידי הבורא במעמד הר סיני. יחד עם התורה שבכתב ניתנה לנו במעמד הר סיני גם התורה שבע"פ. התורה שבע"פ היא ההסבר והביאור של התורה שבכתב. תפקידה של התורה שבעל פה לפרש את התורה שבכתב, להגדיר ולהבהיר את כל הנאמר בקיצור וברמז בתורה שבכתב.

דוגמה לדבר היא מצות הנחת תפילין. בתורה מופיעה המצווה בפסוק: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך". על פי דברי הפסוק לבדו איננו יודעים כיצד מכינים את התפילין, מאילו חומרים, אילו פרשיות מהתורה נמצאות בתוך בתי התפילין, כיצד מניחים תפילין ועוד ועוד. באה התורה שבע"פ ולימדה אותנו כשלושת אלפי הלכות (!) הקשורות ישירות לנושא זה. עתה יודעים אנו כיצד לקיים מצוה זו כהלכתה על פרטיה ועל דקדוקיה.

יש עוד דוגמאות רבות לעניין. מצוות רבות לא היינו מבינים את משמעותן ללא הפרשנות שהגיעה בעקבותיה על ידי התורה שבעל פה. למעלה מאלף וארבע מאות שנה לא השתנתה המסורה של התורה שבעל פה ולא היו רשאין לכותבה. עד שקיבל רבי יהודה הנשיא רשות מן השמים לכתוב את התורה שבעל פה. זאת מפני שראה, שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות.

בתקופת התנאים והאמוראים כתבו החכמים את המסורה שהיתה מקובלת בידם בתלמוד. מאותה שעה צועדות התורה שבכתב והתורה שבעל פה כשהן צמודות יחדיו בספרי התורה, המשנה והתלמוד. עם ישראל הוגה בהם ומכוון את אורחות חייו בהתאם לכתוב באותם ספרים עתיקים, אך עם זאת, חיים ורעננים, בבחינת: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ארון הספרים היהודי, המכיל ספרים רבים מאוד, מהווה מקור השראה תמידי לכל אדם מישראל הצועד בדרך שהִתווה הבורא בתיתו תורה לעמו ישראל.

ב.
ודווקא כשהכל גלוי וידוע והכל מונח על השולחן, מתעוררת השאלה האם העובדה שארון הספרים היהודי נפתח לציבור הרחב ומגיע לכל מקום, האם זה עושה טוב לשימור המסורת או להיפך. האם העובדה שכיום במסגרות רבות, גם כאלו שאינם דתיות, עוסקים בגמרא ובחקר התלמוד, האם בסופו של תהליך זה יכול לגרום למכשולים?

לאורך כל הדורות קמו קבוצות קטנות כצדוקים, בייתוסים ועוד, שניסו לחיות שלא על פי הדברים שהועברו אלינו בתורה שבעל פה. קבוצות אלו התפוררו במהירות ונעלמו מעל בימת ההיסטוריה. חוט השידרה של עם ישראל, הבסיס המרכזי שלו קשור בקשר בל יינתק לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה כאחד. רק לשילוב זה יש קיום נצחי, ורק באמצעותו ניתן לשמֵר את הרוחניות, לחיות על פיה ולהעבירה בשלמות לדור הבא.

הדרך היחידה לשמר את התורה, היא לדאוג שלא יפרצו בה פרצות. כל פרצה קלה, קולא שלא במקומה, הסתייגות מחומרות שקבעו חז"ל, יש בה בכדי לכרסם בכרם בית ישראל ולגרום לחורבן היהדות.

כל אותם מסגרות העוסקות בגמרא ובספרי הגות והלכה, חייבים לזכור שבבסיס הדברים קיימת תורה אחת ומסורת אחת שממנה לא ניתן להתנתק. רק כאשר יופנם הנתון הזה, אזי הלימוד יהיה בו תועלת בבחינת "המאור שבה מחזירה למוטב".

ג.
ליל שבועות הפך בשנים האחרונות ללילה חביב גם עבור אנשים שבעבר העדיפו להמשיך לישון בו. ניתן לראות בכל מקום מודעות והזמנות הקוראות לציבור ל"תיקון ליל שבועות".

איך שלא נסתכל על זה, חג השבועות מזמין את כולנו להישאר ערים לילה אחד ולצלול למעמקי התלמוד. לא משנה מה לומדים. תנ"ך, הלכה, אגדה, מוסר או ספר הזוהר. לילה אחד בשנה שבו מקדשים את הרוח על החומר, ובמקום לצלול אל תוך שמיכת הפוך, צוללים אל מעיין התלמוד.

יש טעמים רבים מדוע נשארים ערים בליל שבועות, אך לא נרחיב בזה כעת. אבל כל מי שנשאר ער, יכול לספר על הטעם טוב שנותר לו מהחוויה הרוחנית הזו...

ד.
בחג השבועות קוראים את מגילת רות. גם לכך ישנם סיבות רבות. העיקרית שבהם זו הסיבה שמרות יצא דוד המלך שיום פטירתו חל בחג השבועות.

מי שמעיין בסיפורה של רות, אינו יכול שלא להתפעם מעוז רוחה וגבורתה של רות המואביה, שהחליטה בכל מחיר להצטרף לעם היהודי. הסיפור הזה תמיד גורם לי לדמוע. בכל פעם זה קורה בפסוק אחר, אך תמיד זה קורה. סיפור על גבורה אישית שהשפיעה לדורות.

זהו סיפור על מסירות ואמונה, על רגישות ואהבה ללא תנאי, שבסופו אף מביא עמו שכר אינסופי.
ישנו פסוק אחד במגילת רות שתמיד תופס אותי. כאשר נעמי מנסה בכל דרך לבקש מרות לשוב אל בית אביה, מחזירה לה רות במילים שהפוך לאבן דרך: " כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין-עמך עמי, ואלוקיך אלוקיי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המוות יפריד ביני ובינך". איזו גבורה ואיזו מסירות נפש טמונות בין המילים הללו. בלי לשאול שאלות, בלי להבין כלום. "המוות יפריד ביני ובינך".

גם כשאני כותב מאמר זה, אני דומע. אולי זוהי ראיה שהדמעות המבצבצות בעיניי בעת קריאת מגילת רות, אינם דמעות של עייפות, אלא דמעות של התרגשות.

חג מתן תורה הוא חג שמחייב את כולנו להתחבר אל האור ולהישאב אל מעיין החיים. בלי להבין כלום ובלי לשאול שאלות.

שבת שלום וחג שמח!

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

הכותב משמש כמנכ"ל "מפעלות הרב גרוסמן", יו"ר "מדעים ויהדות" וחבר הנהלת העיר

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!