כיצד הפך הנוסח הספרדי הנפוץ לסגנון 'ירושלמי'?

יום ירושלים שעמו נפתח השבוע, היה רק תזכורת - הדיבור על ירושלים הוא יומיומי, ירושלים היא תמיד על ראש שמחתנו. אך לצד השמחה, דווקא כאוהבי העיר שחוברה לה יחדיו, עלינו לערוך חשבון נפש אודות מה שירושלים מסמלת עבורנו.

ובלי להסתובב יותר מדי סביב הנושא, אציג אותו בראש דברי: התרבות הירושלמית. תרבות החיים ובעיקר תרבות השירה.

ירושלים בדברי דוד המלך מופיעה כ'עיר שחוברה לה יחדיו', המשמעות הלשונית היא כי זו עיר שהתחברו בה יחדיו מספר סוגים. סוגים של אנשים ושל תרבויות של קשרים וזיקות, אך האם זו עיר שבאמת יש לה איזושהי תרבות מיוחדת בפני עצמה, או שהגדרתה היא עיר שתרבות-כל בה?

שטף החיים בישראל, הרגיל אותנו לחלק את סוגי המנטאליות בארץ לפי אזורים: יש 'דרומים', ויש 'ירושלמים' יש 'מרכזניקים' המכונים יותר 'צפונבונים' ויש עוד כמה ערים שהתייחדו להם ביטויי תואר כאלו ואחרים.

מבין כל התרבויות שבארץ, העדות והמגזרים, העמים והדתות, ישנו סגנון אחד ברור וחד מגובש ומלוכד שמזוהה בצורה הכי בולטת עם ירושלים, והוא סגנון התפילה הירושלמית.

הסגנון הירושלמי הפך עם הזמן בפי כל להגדרה של כל המוזיקה ה'כבדה' בארץ שאיננה אנדלוסית, בכל בית כנסת ספרדי שנגיע ישר ישאל השואל - מרוקאי או ירושלמי?, הרבה יותר בתי כנסת ירושלמים קיימים מבתי הכנסת המרוקאים. אך אלו מקוטלגים לפי סגנון או עדה, ואלו - לפי עיר.

ירושלים היא עיר שיש בה את כל הסגנונות, מחסידות אמשינוב עד הקווקזים, ואפילו מעוזי קהילות המרוקאים בישראל - אם כן נשאלת השאלה, מה לסגנון התפילה הספרדי-קלאסי ולשם התואר "ירושלמי", הלא ירושלים לא מיוחדת בשום סגנון מלבד כך שהיא "עיר שחוברה לה יחדיו"?

ואם נרצה להוסיף סימני שאלה לתמיהה הזו נאמר כי לא ייתכן להגדיר צלילים על פי אזור, בעוד הבסיס שלהם הוא מוזיקלי - כזה שמזוהה עם כל תרבות המזרח, תורת המקאמים, הלחנים השונים וכולי וכולי כל אלו היו קיימים עוד הרבה לפני 'יום ירושלים'. אז למה ירושלמי?

ובכן, התשובה בגוף השאלה.

סגנון התפילה שלנו כולל בתוכו היום מספר סגנונות רבים - פרסי, עיראקי, לבנוני, מצרי, טורקי, חלאבי, סורי, טוניסאי, סלוניקאי ועוד ועוד, אם נלך לכל מקום ומקום מהמקומות האלו (או למקומות בהם מקפידים בייחוד על הסגנון) נמצא כי ישנו הבדל בין התמהיל הנוכחי לבין הסגנונות האלו.

בין כולם נעשה איזשהו ערבוב, כזה שמיצה את הנקודות הבולטות והיפהפיות שבכל סגנון, נקודות שגם קל לחברן עם נקודות אחרות, וכך ומבין כולם נוצר לו סגנון קלאסי שמשלב ואף נותן אלמנטים ייחודים בעצמו.

המקום שבו התרחש הבלאנס הזה, הוא העיר ירושלים. וזהו גם המקום היחידי שזה יכול היה לקרות בו - מחמת רוב הסגנונות של הגרים בה, ומאז ועד היום סגנון התפילה הספרדי בכללותו (שאינו 'מרוקאי') נחשב ונקרא סגנון 'ירושלמי'.

אני ממליץ בחום על מאמרו המרתק של מר עזרא ברנע "הבכורה" שמספר על השתלשלות הדברים, ועל סדר ההשפעות המוזיקליות לפי התקופות והאירועים, מה השפיע על מה ומדוע.

אך ההשפעה הכלל-סגנונית שהתעצבה לה עם הזמן לו חילקה שווה בשווה את נתחי החלקים המוזיקליים, כיום יש נטייה ברורה לטובת סגנון המוזיקה המצרית ולסגנון התפילה החלאבי, והם עושים שימוש בנכסי שאר הסגנונות.

בעבר נמתחה על כך ביקורת, בין השאר במאמרו של ר' יעקב לוי ז"ל מוותיקי חזני ירושלים, שכתב: "נגינת "הבקשות" של החלבים יוצאי ארם צובא, השפיעה השפעה רצינית על החזנות הנשמעת כיום בבתי הכנסת הספרדיים, ולוואי והייתה זו נגינת הבקשות הנשמעת במוסיקה המלווה את התפילות והקדישים, אבל הפכנו את בתי הכנסת למרכז לשירה ערבית זולה, עם חיקויים של המוואלים...

"החזנים הצעירים לא זכו לשמוע את המקורות מפי חזנים ותיקים ומובהקים במסורת, אבל ליקטו פה ושם מפי חובבים וזמרים, ובנו להם חזנות שכולה קרעים מטולאים בלי כל שיטה, בלי תכנית, ורחוקים מהמסורת הנערצה והנכספת"..

אך דבר אחד ברור, סגנון כה משפיע ורב-גוני, לא מקבל שום הכרה תקשורתית ומכובדת, וקל וחומר תקציבית-ממלכתית.

את יום ירושלים חוגגים בירושלים בעשרות נקודות עם כל סוגי וסגנונות התרבויות, אבל סגנון התרבות המיוחד לה לירושלים לא יכול לחגוג לה, הוא נאלץ להסתפק בספסלי עץ בתיאטרונים ובכיסאות פלסטיק בכרי דשא ובמתחמי רכבת למיניהם.

למה?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!