העיקר בקבלת התורה? להתאחד!

נאמר בפרשת מתן תורה, "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר". (שמות יט).

רבינו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש הקשה, שהרי בפסוקים שקודם לכן כבר נאמר "לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני", ואם כן לכאורה, מדוע כפלה התורה וכתבה שוב "ויחנו במדבר", הרי ברור הדבר שאם הגיעו למדבר גם חנו שם, ואם כן מה באה ללמדינו התורה בדבר זה?

ומסביר האור החיים הקדוש, כי פסוק זה בא ללמדינו שלשה עיקרים בקבלת התורה, שמבלעדי שלשת הדברים הללו אי אפשר היה לקבל את התורה, ועל ידם נתרצה הקדוש ברוך הוא לתת לבני ישראל את התורה.

הראשון, "ויסעו מרפידים", שקודם קבלת התורה, היו עם ישראל ברפיון ידים ועצלות גדולה, כדרכם של עבדים משוחררים, ואף על פי כן הם הכינו עצמם והתגברו על מדותיהם הטבעיות, לקבל את התורה בזריזות ובחשק, וקבלו על עצמם שלא להתעצל בלימוד התורה. כי כך טבע הדבר בלימוד התורה, שדברי תורה צריכים חיזוק כל העת, ולכן התורה טורחת בכל פעם שהיא מזכירה ענין לימוד התורה, לתת תוספת חיזוק, כמו שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, הלא צויתיך חזק ואמץ", וכן על זה הדרך. ולפיכך הוצרכה התורה לציין "ויסעו מרפידים", שהיו נרפים מאד, ברפיון ידיים, ואף על פי כן זרזו עצמם לקבלת התורה בחשק ושמחה, ו"יסעו" מאותו הרפיון שהיה להם קודם לכן. שזהו עיקר גדול ותנאי לזכות לכתרה של תורה.

העיקר השני, "ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר", שהכוונה בזה שהגיעו עם ישראל למדרגה רוחנית שהיא בבחינת מדבר, שהכל דשין ודורכין עליו, והוא מקום הפקר לכל, כמו כן ישראל הגיעו למצב של ענווה ושיפלות רוח, כי מבלעדי זה אי אפשר לזכות לתורה, כי אין התורה שורה על גסי הרוח, ועל כן משה רבינו זכה שהוא יקבל את התורה, לפי שהוא היה סמל ואות למופת של ענוה גדולה שלא היה עוד כמותה. גם לא ניתנה התורה אלא על ההר הנמוך שבהרים, הר סיני, כי אין השכינה שורה על גסי הרוח וגבהי הלב, ורק בזכות הענוה זכו ישראל לכתר תורה.

והעיקר השלישי, "ויחן שם ישראל כנגד ההר", אשר כמו שפירשנו כבר, לשון "ויחן" הוא לשון יחיד, מפני שעם ישראל באותו הזמן היתה בינהם אחדות גדולה, כאיש אחד בלב אחד,

וגם זה הוא תנאי גדול לזכות לתורה, כי אין קבלת התורה רק ליחידים שבישראל, אלא דוקא לכל כלל ישראל יחד, ועל כן התורה צריכה תמיד להיות נלמדת בציבור, ואמרו רבותינו "חרב אל הבדים", חרב אל אותם שלומדים בד בבד, כלומר לבדם, כי אין אדם זוכה לישרות בתורה, אלא כשהיא נלמדת עם עוד אדם, שיעיר את תשומת לב חבירו כשהוא טועה בלימוד. (ואחר שידע כבר את עיקרי לימוד התורה בדרך נכונה, יוכל ללמוד לבדו מתוך ספרי האחרונים, אשר גם על ידי העיון בהם יוכל לעמוד על טעותו), ואשרי העם שהם באים בליל שבועות ללמוד תורה בציבור, במקום שהשכינה שורה בו, אשר על כגון זה נאמר "ויחן שם ישראל כנגד ההר", כי כאיש אחד, זכו לקבל את התורה, וכמו כן אנו, נזכה לאורה של תורה, משאת חיינו, בזכות ענוה ושפלות רוח, לקבל מהגדולים מאיתנו את האמת, ולהודות תמיד על האמת, ולהשתדל כמה שאפשר להיות באחדות גדולה, שמתוך כך תשרה עלינו השכינה הקדושה, ונזכה לכתרה של תורה.

(מתוך הלכה יומית)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!