אני אישה - נפגעתי ואיני אשמה!
הוא הציג עצמו כרב ואיש קבלה בעל סגולות רוחניות לריפוי. ביצע עבירות מין במסווה של טיפול בנשים שפנו אליו מתוך מצוקה. טור אישי בעקבות מקרה קשה לעיכול
קשה לי לראות שנמצא עוד אדם – מכובד לכאורה – שניצל פגיעות של נשים והתעלל בהן.
קשה לי עוד יותר לצפות באלו שאיכשהו מצליחים למצוא את האשמה בנשים הללו....
כי הן הלכו אליו, כי הן העזו לבקש עצה ממישהו שפרסם שהוא מקובל ויכול לעזור.
הרשינה לי לשתף אתכן במשהו שאתן ודאי כבר יודעות – אישה היא יצור פגיע.
נכון, אנחנו לוחמות, אנחנו חזקות ואמיצות ועשויות ללא חת, ונעשה כל דבר בשביל להגן על האנשים שאנחנו אוהבות.
אבל תמיד המלחמות האלו משאירות אותנו קצת מותשות, קצת עייפות, קצת חסרות אנרגיה.
ועם כל מלחמה כזו עוד משהו מתרופף בפנים, נסדק. ואנחנו חובשות את הפצע ומסתערות הלאה, לא מטפלות בעצמנו, לא עוצרות לרגע לנוח כי תמיד בעולם שלנו, שלי ושלך ושל כל אחת אחרת, יש אנשים חשובים יותר, אנשים שכרגע זקוקים לנו יותר.
ומה קורה ללוחם שנשאר נטוש בשדה הקרב? פצוע וחבול ובודד ומאוד צמא?
אם מישהו יבוא לקראתו- גם אם הוא ממחנה האויב- הוא ישמח, ואם אותו אדם יציע לו לגימת מים, הוא ירגיש שהוא חב לו את חייו...
כל כך הרבה נשים, בכל כך הרבה צמתים בחיים מוצאות את עצמן באותו מצב. עייפות כל כך, כמהות כל כך למישהו שיושיט להן יד ויציע עזרה.
וכשמישהו עושה את זה הן שמחות, שמחות שסוף סוף הן לא לבד, שהן יכולות להניח לרגע את החרב, להסיר את השריון ופשוט לנוח.
וכשאותו אדם שלפני רגע הציע להן עזרה, מנצל את השניה הזו בה המגננות ירדו ומסתער עליהן? מה הן אמורות לעשות? הן כבר לא במצב להילחם עוד, וגם אם נותרה בהן טיפת כוח – היא לא ממש שוות ערך לזה שעומד מולן.
אז הן אמורות לקבל את הדין בהכנעה ולהגיש מנחה לזה שניצל אותן? או להתנצל על זה שהן שבעו מלחמות ולא יכולות יותר? על זה שרק לרגע אחד הן העזו לבטוח במישהו בלי לבדוק יותר מדי כי הן פשוט היו צריכות עזרה?
משיחות שהיו לי עם כמה נשים שחוו את הדבר הזה ש"חוויה" היא המילה האחרונה לתאר אותו, רובן שאלו את נפשן למות באותו רגע, ואולי אם הייתה להן ברירה- זה מה שהן היו עושות.
אבל יש כאן כפיה כפולה, כי זה לא שמישהו נתן להן כדור רעל ואמר להן "או שאת בולעת או שאני אפגע בך, פגיעה כזו שתשאיר אותך מדממת לנצח", זה לא כמו בזמנים בו ניתנה לכל יהודי אפשרות למות על קידוש ה' והעיקר לא לטמא את נפשו.
אותו אדם מטמא את הנפש שלהן בין אם תרצינה ובין אם לא- והאמנה לי, הן לא רוצות – לא יותר משהן רוצות למות, כי אחרי שמישהו לוקח ממך את הבחירה ופוגע במקום הכי עמוק שלך – לפעמים זה מרגיש כאילו לא באמת נשאר לך בשביל מה לחיות.
אז על זה שמגיע לו להיענש- אין עוררין בכלל,
ועל זה שמי שמאשים את האישה בעניין הזה – אני מעדיפה לא להעלות על הכתב את מה שאני רוצה לומר עליו – אני בטוחה שלא תחלוקנה עלי.
אבל יש כאן עוד דבר אחד חשוב.
הרבה נשים, ברגע של משבר, היו שם במקום הזה, במקום בו הן היו חשופות לגמרי, ונפגעו.
וזה שבר אותן עוד קצת, וזה שובר אותן שוב ושוב בכל יום.
והן היו רוצות להשתחרר מזה, להמשיך הלאה, לא להתעורר בכל בוקר במחשבה הזו של "טוב מותי מחיי", אבל הבושה... הפחד הזה מהחותמת שידביקו עליהן אנשים אם מישהו ידע, הוא גדול יותר מכל דבר אחר.
ובזה אנחנו, כחברה, אשמים!
אז אולי הגיע הזמן, כנשים, לאחד כוחות למען אלו מאיתנו שנפגעו.
כנשים, שמבינות ומכירות את הרגעים האלו בהם אנחנו כבר לא יכולות יותר, להיות שם בשביל אלו שברגע הזה בדיוק מישהו בחר לפגוע בהן, להצהיר מול כל העולם שאנחנו שם, איתן ובשבילן.
לא מסתירות, לא מחביאות, לא גורמות להן להרגיש אשמות – כי זה מה שהן מרגישות בכל יום, אשמה על זה שהן העזו להוריד לרגע את ההגנות שלהן.
לומר להן - אנחנו כאן, אתן לא צריכת לשתוק יותר! מגיע לכן להתחיל שוב לחיות ואנחנו נעשה הכל כדי שזה יקרה.
