על הסחיטה, על השחיטה ועל ימי הספירה • טור

אז מה קדם למה? הסחיטה (של החרדים את נתניהו במו"מ הנוכחי) או השחיטה (של החרדים בתקשורת החילונית)? ואולי דווקא הסחיטה (של יאיר לפיד בקדנציה שלפני) היא זו שהניעה את השחיטה (של לפיד בתקשורת החרדית); ואולי זו בכלל השחיטה (של הקצבאות ושל כל הקדוש והיקר לחרדים על ידי לפיד) שהניעה את הסחיטה (הדרישות של החרדים לתיקון העוול עכשיו)? או שמא השחיטה (של כל מה שקדוש ויקר לחילונים על ידי הנציגים החרדים לדורותיהם) היא שהביאה לסחיטה (של יאיר לפיד את נתניהו בקדנציה החולפת)? וחוזר חלילה?

"ואם יש צדק - יופע מיד" מבקש חיים נחמן ביאליק ב"על השחיטה" המיתולוגי. ב"על הסחיטה" הפארפראזי לקח לצדק שני עשורים כדי להופיע בתפיסה היאיר לפידית, ושנתיים בלבד כדי להיפרע ממנו בתפיסה החרדית. כך או כך: "נקמה כזו, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן".

הטרמינולוגיה השונאת, המתנכרת, המסיתה והמתלהמת, שעולה פעם מכיוון אחד ופעם מהכיוון השני מכווצת את הלב של רבים מהאזרחים הסבירים בשני המחנות. יאיר לפיד, למרות יפי הבלורית, הוא לא הפנים של הציבור החילוני. ליצמן, למרות הזקן והמגבעת, הוא לא נער הפוסטר החרדי. שניהם נציגי מפלגות ששיטת הבחירות בישראל, ובעיקר חולשתו של ראש הממשלה, העניקו להם את האפשרות להישגים סקטוריאליים רבים שהם ממנפים מול בוחריהם. הסחטן היחיד בסיפור הזה הוא ראש הממשלה, שנענה פעם לגחמתו של זה ופעם לקפריזה של זה; שסחט את הקואליציה הקודמת שלו, סחט את האחדות האזרחית בקמפיין הבחירות ושחט את האפשרות לממשלת אחדות.

הכעס על החרדים שהצליחו להשיג למען בוחריהם, או יותר נכון להציג למען בוחריהם - כי גורלה של הגננת באלעד לא שפר עליה בכי הוא זה עם כניסת ליצמן לממשלה וגורלו של האברך בקריית ספר לא הוטב ולו במאומה עם כניסת גפני לראשות ועדת הכספים – הגם שהינו רפלקסיבי כמעט, אינו מוצדק. החרדים ולפיד משחקים באותו משחק והפעם תור החרדים לנצח.

אלא שאנו נמצאים "בימי הספירה" לא הספירה לכינון הממשלה ה-34 אלא ימי ספירת העומר. מעט אחרי ל"ג בעומר וסיום ימי האבל על פטירת תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה".

הגמרא במסכת מנחות מביאה השתלשלות כזו של "לא נהגו כבוד זה בזה": יתיב (ישב) רבי טרפון וקא קשיא ליה (והקשה).... אמר לפניו יהודה בר נחמיה..... שתק רבי טרפון. צהבו (שמחו) פניו של רבי יהודה בן נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו יהודה בן נחמיה היכן הוא ואמרו לי נפטר והלך לו (מנחות ס"ח)

לכאורה מה פשעו של רבי יהודה בן נחמיה ומה חטאו? כלום לא טוב הדבר כי שמח? היה לו על מה לשמוח - הוא הצליח למצוא "סברה" שמבוגר ממנו רבי טרפון לא הצליח למצוא...

הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת "עטרת ישראל" נוהג להביא בדרשותיו בימים אלו את הגמרא הזו, וכדי לחדד את המסר שלה הוא מוסיף ומספר מעשה שהיה באחד מגדולי תנועת המוסר הסבא מסלבודקא, הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. בערוב ימיו, בשנות ה 20 של המאה הקודמת, היה הסבא חלש והתגורר בתל אביב כשהוא נתמך ונסעד על ידי תלמידיו. בתפריטו הסיעודי נכללה גם דייסה שלא הייתה ערבה לחיכו. הסובבים אותו ניסו לשפר את טעמה וללא הועיל. והנה הגיע תלמיד חדש לצוות והוא הצליח היכן שכשלו אחרים ועלה בידו לשפר את טעם הדייסה. כשהגיעה הכפית לפיו של הסבא הוא החל לזוע באי שקט ואז לצעוק "רעל, מנסים להרעיל אותי". הסבא, היה כל כך רגיש ל"בין אדם לחברו", שהרגיש שיש כאן מאן דהו ש"מתכבד בקלון חברו". מישהו, ממש כמו רבי יהודה בן נחמיה, שחצה את הקו המבדיל בין שמחה אובייקטיבית לשמחה סובייקטיבית.
מגזר שלם התבלבל בין שמחה מההישג לשמחה מהניצחון.
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!