כשסבתא פליישמן חזרה לבירקנאו

כולם מתאספים בשערי המחנה בירקנאו. שש מאות יהודים, סטודנטים ובני משפחת פליישמן. בחשבון מהיר כל אחד מייצג עשרת אלפים מששת המיליון. בראש צועדת סבתא פליישמן. רק הצאצאים מכירים את שמה הפרטי, בשביל כולנו היא פשוט סבתא פליישמן.

אם אנו מייצגים את כל ששת המיליונים, הרי שהיא מייצגת את רחל אמנו המבכה על בניה. מתחילים לצעוד. הרגליים כואבות - אך לא עייפות. העיניים יבשות - אך זולגות דמעות. הדמעות אינן מספיקות לשהות בעין והן שוצפות החוצה. אני מוציא טישו, מענדי מבקש ממני אחד, בלי להתבייש. אף אחד מאתנו לא מתבייש לבכות כמו ילד.

למה אני בוכה? כנראה שאם אני מייצג עשרת אלפים קדושים, הם אלו שנרצחו כאן. ואולי אני מייצג עשרת אלפים ילדים? ברקע שרים אני מאמין, לצדנו פסי הרכבת, מאחורי גדרות התיל, הבלוקים מצד אחד, ושרידי המשרפות מצד שני. אנו מתקדמים לעבר הנקודה בה מנגלה היה עושה את הסלקציה.

את זוכרת? שואלים אותה והיא שותקת וממשיכה. ממשיכים. והיא שעמדה - כולם שרים. באיזשהו שלב כולם משתתקים. צועדים בדממה - דממת מוות. אף אחד לא מדבר, פשוט הולכים, כמו לפני שבעים שנה. אני משתאה מהיכן סבתא קיבלה את הכוחות? גם עכשיו היא הולכת, באיטיות אך בנחישות. שרים גם כי אלך, אני נזכר בווארט של הרוז'ינער, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע. אינני מפחד כלל. רע, מדוע רע לי? כי אתה עמדי. אתה נמצא אתנו בצרתנו, ואיננו יכולים לעשות עבודתנו. כל מצווה שאנחנו עושים כאן עכשיו, בבירקנאו, היא למען הקדושים. כל אחד מאתנו צריך לעבוד בשביל עשרת אלפים שלא הספיקו.
ממשיכים לצעוד. הקהל שצועד כאן זה הסימבולי האמתי, לא כד האפר הסימבולי באושוויץ. אנו ממשיכים לצעוד למרות הכל. צועדים מרצון לעומת אלו שצעדו נגד רצונם. אפשר לומר שאנו צועדים נגד רצונם של הנאצים לקראת כתיבת אותיות בספר תורה, לעילוי נשמת סבא פליישמן שגם היה במחנה אחר, בבודפשט. הנאצים מתהפכים בקברם, אבל לקדושים הם לא השאירו קבר. משני צדינו עדות שאולי נראית אילמת אך היא זועקת. לא צריך הסברים, רואים את גדרות התיל, המשרפות, חשים את הזוועה.

אני מדמיין מה עברו פה הקדושים. כל סיפורי השואה צפים בזיכרוני, תוך כדי אני שומע את סבתא אומרת לבנות: העצים נראים בדיוק אותו דבר - חבל שהם לא מדברים. ואז אני מבין את ההבדל. בשבילי בירקנאו הוא מפגש עז עם המוות. בשביל סבתא זהו מפגש עם החיים. אני רואה את החורבות, את השממה, היא רואה את העצים, את הצומח. שבעים שנה היא בנתה משפחה לתפארת.

מנחם פליישמן מתחיל א-ל מלא רחמים... את נשמות ששה מיליון הנספים, הנהרגים, הנחנקים, הנשרפים, ושנקברו חיים שנרצחו ע"י הצורר ימ"ש.... שוב אני חוזר למתים. ואז הסבתא מדברת, היא פונה אל הסטודנטים, תישארו יהודים אמתיים. יש לכם רבנים, תשאלו אותם. תתחתנו עם יהודיות, למה אני אומרת את זה? כי היו לי שכנות וחברות טובות לא יהודיות וכולם עזבו אותנו. תחיו כיהודים ותהיו בריאים.
הרב לאזאר מדבר על כך שהיום לפני שבעים שנה נרצחו פה אלפי יהודים. מי יודע, היום הוא היארצייט של עשרת אלפים יהודים שאין להם צאצאים שימשיכו ויקיימו מצוות בשבילם. כאשר אנחנו אומרים פה תהלים לעילוי נשמתם אנו כמו הילדים שלהם.

ואז מגיעות המתנות. מוטי נותן רקע, סבתא הגיעה כמנצחת. היום המשפחה כאן לצדך. בזו אחר זו, הבנות, הנכדות, ניגשות ומעניקות לסבתא תמונה ממוסגרת של המשפחה של כל אחת מהן. נדמה לי שאני רואה את הסבתא דומעת. ושוב אני מבין שסבתא באה לכאן לפגוש את החיים. אח"כ סיפרו לי שהיא לא רצתה להיכנס היום לתאי הגזים (בהם היא היתה לפני שבעים שנה וניצלה עקב תקלה) כי היא לא באה לכאן לפגוש את המוות. היא באה לפגוש את החיים, כך אמרה. ברוך שכיוונתי.

הבחורה מאורנבורג מדברת ברוסית, כולם בוכים. בנים, בנות, כולם. זה סוחף גם אותנו, דוברי העברית. מסבירה שכל אבן זועקת מוות אבל אנחנו חיים את חייהם הנצחיים. אני יוצא מכאן חי מתמיד. אני חי, ויחד אתי עשרת אלפים הנשמות שאני מייצג. מושפעים מדבריה הקצרים של סבתא ושל הבחורה מהורנבורג, כולנו יוצאים מכאן חיים כיהודים יראים ושלמים. הצעדה בדרך חזור הרבה יותר קלילה ומלאת חיות, הרגליים כבר לא כואבות ואם יש דמעות הן של שמחה. אני צועד ליד הרב לאזאר שמשתף אותנו על הכמות האדירה של בנות שניגשו אליו עם החלטה לשמור מצוות, כל אחת והמצווה שלה. הרבנית אשכנזי, השלוחה ביקטרניבורג משתפת על שלושה זוגות שהחליטו היום להתחתן ובחור שמסרב להניח תפילין למעלה משנה, והיום ביקש להניח תפילין. עם ישראל חי.


נכתב ע"י הרב דובי רבינוביץ, מנהל המחלקה הבינלאומית של מכון רוהר ללימודי יהדות, JLI, במהלך מסע עם שש מאות סטודנטים מרוסיה המשתתפים בתוכניות יורו סטארס של חב"ד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!