דרעי מחכה לבוז'י, ליצמן ללפיד • טור שבועי

חתונה בתכריכים
זה היה יכול להיות הפרק הראשון בסדרה סוחטת דמעות במגזין 'פנינים', אבל זה התיאור הכי ריאלי בעולם לרגעים העצובים של הקמת הממשלה החדשה. הלוקשיין: אולם שמחות במרכז הארץ. התפאורה: כמקובל באירועים מסוג זה. הגיבורים הראשיים: חתן וכלה. תזמורת שכבר מנגנת את מארש החתונה, ואורח המתפרץ בפתאומיות לאולם השמחות.

מה רוצה האורח? תחילה רק החתן יודע. מהבעת פניו עולה כי הוא מקבל את הבשורה הרעה ביותר בחייו. וזה נכון כי תכף ומיד הוא קורא להוריו ומשתף גם אותם בצרה הצרורה. הבשורה הרעה היא שכרגע נודע שהכלה חולה במחלה סופנית והרופאים נותנים לה במקרה הטוב תוחלת חיים של חצי שנה. הרבנים נקראים בדחיפות לשולחן המזרח וההכרעה ניתנת במהרה. אין מנוס. ממשיכים את החתונה ומן השמיים ירחמו. הזוג נכנס תחת החופה. האורחים רוקדים במעגלים ורק החתן והוריו מסתובבים אכולים מבפנים. הכי גרוע זה שהם צריכים להמשיך ולהעמיד פנים.

הנמשל כמובן ברור מאליו. השינוי היחיד לעומת משל החתונה הקואליציונית העלובה העומדת להתקיים בשעות הערב של מועד כתיבת השורות, הוא בכך שאי אפשר להאשים את צד הכלה בהסתרת מידע. אדרבה. יש יותר מרגליים לדבר שהתנהלות נכונה של החתן הייתה מונעת מראש את המחלה.

אם נתניהו היה מנהל מהר ונכון יותר את המו"מ הקואליציוני, לא מעניק לכחלון את כל העוגה ומותיר לאחרים לריב על פירורים, הרי שש"ס והבית היהודי לא היו רבות שבועיים על תיק הדתות לאחר שתיק הפנים רוקן מכל תוכן. המו"מ היה נגמר מזמן והמחלה הממארת בדמות שיגיונותיו של אביגדור ליברמן יתכן שלא הייתה מבשילה ומתפרצת בדיוק ביומיים שלפני המועד האחרון למנדט שנתניהו קיבל מהנשיא.

ייתכן, אבל לא בטוח. הסיבות למהלך המפתיע של ליברמן רבות ומגוונות וקשה לדעת אצל האדם האניגמטי הזה מה היה הקצר שהפיל לו את הפיוז. האם הפרטים האחרונים על התקדמות החקירה בפרשת ישראל ביתנו שלפי הדלפות שונות עלולות להגיע עד הקודקוד עצמו; שמא מבול ההישגים החרדיים שמחקו כליל את כל החוקים שהעביר בקדנציה הקודמת, או שהייתה זו תחושת הגאווה הפנימית שלא נתנה לו להיכנס לממשלה שהוא לא יכול בכל רגע לאחוז בגרונו של העומד בראשה ולהכריח אותו לקבל את תכתיביו. הממשלה האחרונה שליברמן לא היה בה לשון מאזניים הייתה ממשלת אולמרט, ושהותו שם הייתה ממש קצרה. בקושי שנה. ליברמן, לפי קו פרשנות נפוץ זה במערכת הפוליטית, הבין שנתניהו לא יספור אותו בניהול מדיניות החוץ של ישראל ולא ישאל לדעתו בשום נושא קרדינלי אחר.

כך או כך, החתונה היא זמנית ועל מנת להיפרד, אם בידי אדם ואם בידי שמיים, בתוך מספר חודשים. יש המזכירים היום את ממשלת בגין הראשונה בהשתתפות החרדים שנשענה על רוב של שישים ואחד מנדטים והחזיקה מעמד כמעט עד לתום המועד החוקי לכהונתה. אז קודם כול מדובר בטעות. הייתה זו ממשלה של שישים ושניים, ויחי ההבדל הקטן. הבדל נוסף: מפלגת הבסיס של הליכוד מנתה אז ארבעים ושלושה חברי כנסת, ולא שלושים כמו היום. ואחרון חביב: למרות הכול בגין לא הצליח ממש לתפקד, וארבעה חודשים לאחר מכן צירף את ד"ש של יגאל ידין על חמשה עשר המנדטים שלה. עם התפוררות הסיעה ופרישות נוספות חזרה הקואליציה לשישים ושניים מנדטים באדר תשמ"א, וארבעה חודשים לאחר מכן התקיימו הבחירות. אם כבר ללמוד משהו מממשלת בגין אז את הלקח הבא: מעולם לא תפקדה ממשלה בישראל עם פחות משישים וחמישה מנדטים. בפחות מכך אי אפשר לשרוד את הצעות אי האמון השבועיות ואי אפשר לשלוט בבית הנבחרים.

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בממשלה מרובת ניגודים וסתירות, עמוסת אתגרים חוקתיים וציבוריים, מסובכת ומתוסכלת מבפנים שגם ברוב המתוכנן מראש של שישים ושבעה מנדטים לא היה ברור כלל כיצד תאריך ימים. ראו כיצד הצליחו החרדים לנצל את הפרצות הפנימיות בממשלת נתניהו הקודמת שנשענה על רוב קצת יותר יציב, איך בנו פיליבסטר של שלושה חודשים סביב חוק המע"מ ואיך מרטו את עצבי הקואליציה עד שלא השלימה את השנתיים הראשונות לכהונתה. הכפילו את זה בהפרש הח"כים העומדים לרשות הממשלה הנוכחית וחלקו למספר החודשים. בנס תגיעו לשישה חודשים.

וזה עוד לפני המוקש נגד טנקים הנקרא חוק הגיוס החדש. בשבוע שעבר תוארו כאן הקשיים החמורים בהעברת החוק בכנסת, עם ההתנגדות הצפויה של ליברמן ועם הקושי שיהיה לכחלון לעמוד מול הפגנות הרחוב של האופוזיציה והלחץ התקשורתי הכבד. לקואליציה בת שישים ואחד מנדטים אין לגיטימציה ציבורית לחולל מהפכה כה משמעותית בחוק הרגיש ביותר ביחסי חרדים וחילונים במדינה. עכשיו די בכך שח"כ אחד מ'כולנו' - וזה יכול להיות רחל עזריה האנטי חרדית הידועה ממועצת עיריית ירושלים או רועי פוליקמן, האסטרטג והמבצע של מדיניות הדרת החרדים בירושלים - המודיע שמצפונו לא ייתן לו לתמוך בחוק המפלה חרדים הלומדים מול חילונים ודתיים לאומיים. באותו רגע יירד החוק לתהום הנשייה.

הח"כים החרדים המנסים להיאחז בקרנות המזבח אומרים בתגובה כי הם הצמידו את חוק הגיוס לחוק התקציב שצריך לעבור בעוד חמישה חודשים. אם הראשון לא יעבור, אז גם לא השני. ניסיון ההרגעה הזה שווה ערך לניסיון כיבוי שריפה באמצעות שפיכת חבית בנזין. אם באמת התקציב ייתקע בגלל הגיוס, אז אין ממשלה כבר בעוד חמישה חודשים.

ועוד לא נאמרה מילה אחת על חוקים בעייתיים אחרים השנויים במחלוקת חריפה בין השותפים וגושרו כרגע באמצעות ניסוחים מעורפלים. חוק הגיור הוא בבת עינו של הבית היהודי. כנ"ל גם חוק אזורי הנישואין וחוק רב ראשי אחד. במצב בו איילת שקד היא שרת המשפטים, חוקים כאלה לא יתקרבו אפילו לפתחה של ועדת השרים לענייני חקיקה שהיא עומדת בראשה. וזה עוד לפני הברוגז הצפוי של אחד או שניים מח"כי הבית היהודי שלא יתנו לחוקים אלו לעבור במליאת הכנסת ובוועדותיה. יש לציין בהקשר לכך כי בהסכם המתרקם בעת כתיבת השורות עם הבית היהודי מקבלת הסיעה גם את ראשות ועדת החוקה והמשפט.

אפרופו הבית היהודי והחוקים החרדים. בש"ס דחו את החגיגות לרגל חתימת ההסכם הקואליציוני והצגת ההישגים לאור השמש ברגע שנודע להם על הכניעה של נתניהו לאולטימטום של הבית היהודי לקבלת תיק המשפטים. מתיק המשפטים יחלוש הבית היהודי על כל המשרדים שבשליטת ש"ס באמצעות היועצים המשפטיים. מה שאומר שמינוי של רב אחד או מועצה דתית ממונה אחת לא יעברו בלי תיאום והסכמה.

וחזרה לחוק הגיוס שהוא לב ליבה של השותפות החרדית בממשלה. יחסו של בג"ץ לממשלה בכל הקשור לפסילת חוקים עומד ביחס ישיר לאורך ימיה המשוער וביכולתה לחוקק נגדו חוקים מגבילים ומרסנים. במשך שנים הצליח ח"כ גפני להרתיע את נשיאת הבג"ץ לשעבר דורית בייניש מלפסול את חוק טל באיום של העברת חוקים שיקצצו בכנפי בית המשפט. בייניש עצרה את הפסיקה עד ליום האחרון לכהונתה ולאחר שהשתכנעה כי ההרכב הקואליציוני דאז לא יאפשר חוקים שישנו את מעמד בית המשפט העליון.

בקואליציה על חודו של קול ועם ההתחייבות של כחלון לא לאפשר פגיעה במעמד הבג"ץ לא ייקח יותר מכמה חודשים עד שחוק גיוס חדש, אם בכלל יעבור את משוכת החקיקה, ייפסל בבית המשפט. לא תהיה סחבת של שנים שבמהלכה בוחנים השופטים את חוסנה וכוחה של הממשלה העומדת מולם. ממשלה חלשה ונטולת יכולת הכרעה היא טרף קל מאוד לשופטים שגם ככה הביעו את דעתם פעמים רבות שהיעד האמיתי של ביטול חוק טל הוא גידול משמעותי רב שנתי במספר החרדים המתגייסים לשירות צבאי. חוק שמעביר את הסמכויות לשר הביטחון כמו בימים עברו לא יחכה שנים על השולחן עד שייפסל לאלתר.

התקווה היחידה הנישאת בפי הח"כים החרדים, היא הרחבת הממשלה באמצעות צירוף המחנה הציוני. דרעי היה הראשון שזיהה זאת ומיד עם הודעתו המפתיעה של ליברמן, קרא לנתניהו לצרף את הרצוג ולבני. הוא גם נועד במופגן עם הרצוג בכנסת כדי להקליש קצת את כושר המיקוח של הבית היהודי מול נתניהו. גם גפני המנוסה קורא בפומבי לצירוף המחנה הציוני לממשלה. לתקוות השניים, הצירוף יאריך את ימיה של הממשלה ויעניק לה כושר משילות. באופן לא רשמי הם אומרים שהתועלת הישירה הנוספת, תהיה סילוק הבית היהודי, שלא יוכל לשבת בממשלה שקווי היסוד שלה בתחום המדיני-ביטחוני ינוסחו מחדש, כדי שיותאמו לעמדת המחנה הציוני.

מה שהשניים לא אומרים, אפילו לחברים שלהם בתוך הסיעה, זה שצירוף המחנה הציוני הוא לא רק חלוקת תיקים מחדש (בהסכם הקואליציוני יש סעיף מפורש האומר שאם בסיס הממשלה יגדל אל מעבר לשבעים המנדטים, תיערך חלוקת תיקים מחדש. מה שאומר שש"ס ויהדות התורה ייאלצו קצת הרבה לוותר, י.ר.), אלא גם שינוי קווי היסוד בתחום יחסי דת ומדינה. הרצוג, לבני ויחימוביץ לא התחייבו להחזיר את כל התקציבים לחרדים, כפי שהתחייב הליכוד. הם לא חתמו על הסכם שמחזיר את קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה, כמו ביטול היחס העודף לישיבות ההסדר והגדלת תקציבי הישיבות בחצי מיליארד שקל לפחות. אם הם יצורפו לממשלה בחודשים הקרובים, הסיכויים להעברת החקיקה האמורה לא רבים יותר מאשר בממשלת 61, אלא פחותים.

וודאי שאין ולא תהיה כל התחייבות בנושא הנפיץ של ביטול חוק השוויון בנטל. הח"כים החרדים נאחזים בעמדתו הידועה של הרצוג נגד הסנקציות הפליליות ובהצבעתו של נציג העבודה בוועדת שקד בנושא. צריך רק לזכור, שהרצוג עשה זאת בהיותו ראש האופוזיציה שתפקידו למרר את חיי הממשלה ולגרום להתפוררותה מפנים. בתור שכזה הוא לא משך אליו אש תקשורתית, אבל לצפות ממנו להיכנס לממשלה מטה-לנפול ולהציל אותה למספר חודשים כשהמחיר הוא לחץ תקשורתי נורא והפגנות רחוב של יאיר לפיד, חורג מגבולות השכל הישר.

יש לזכור בהקשר זה שהרצוג התנגד לסנקציות פליליות אך תמך נמרצות בסנקציות כלכליות. כלומר: הוא לא הסכים לעמעם את עיקרון השוויון בנטל, כפי שדורשים הנציגים החרדים באמצעות הפחתת יעדי הגיוס והעברת הסמכויות לשר הביטחון, אלא דרש להמיר את עונש הסרבנים בסנקציות כלכליות מהסוג שדובר עליו בועדת שקד: ביטול הטבות בדיור, בארנונה ובקצבאות ילדים. מישהו רואה דבר כזה עובר בממשלה שהחרדים תומכים בקיומה? יותר סביר שהרצוג ונתניהו יעבירו את זה רק אחרי שהחרדים יפרשו ממנה, לאחר שהסעיף בהסכם הקואליציוני העכשווי - יום רביעי, ערב ל"ג בעומר - לא יובא לידי קיום כלל.

לחולמי החלומות יש להזכיר שהרצוג הנחמד, הוא ממש לבד. לצדו מכהנת כיו"רית משותפת הציפורה לבית לבני שהייתה אחד הגורמים המאיצים בממשלה הקודמת לאישור חוק הגיוס במתכונתו הנוכחית. מה פתאום שהיא תסכים לחזור ולכהן בממשלת נתניהו השנוא עליה, כשהמחיר הציבורי הוא כניעה לדרישות החרדים בנושאים הכי מהותיים ביחסים בין חרדים וחילונים מאז קום המדינה? זה לא סוד שבדמה של מפלגת העבודה יש תאי DNA פעילים מאוד של הצטרפות לכל ממשלה בישראל, אבל יש גם תאים סרטניים של גופי אופוזיציה שתמיד ממררים את חייהם של המצטרפים. תשאלו את יחימוביץ, מה יש לה לומר על הצטרפות עתידית לממשלה הנוכחית.

המסמר האחרון בארון המתים של חזון ההצטרפות הקרובה של הרצוג, נמצא בפריימריז התנועתיים שהוא מתכוון לערוך בחצי השנה הקרובה. לפי חוקת מפלגת העבודה, היו"ר אמור להעמיד את עצמו לבחירה נוספת בסמוך למועד הבחירות הבאות. אבל יודע הרצוג נפש מפלגתו אוכלת יושביה והוא מתכונן לנצל את המומנטום של ההצלחה היחסית בבחירות - אחרי שרבות בשנים מפלגת העבודה אינה חוצה את רף עשרים המנדטים - כדי לבצר את מעמדו כיו"ר גם לקדנציה שלאחר הנוכחית. במצב זה הסיכויים שהוא יזחל לממשלת נתניהו ועוד יסכים לתשלום המחיר הכבד המגולם בהסכם הנוכחי עם החרדי, פחותים מאפסיים.

קיפלו את הדגל
בתוך ים הדמעות על הקואליציה הצפויה, התייחדה לה טיפת צער משלה של דגל התורה. לא של כולם כמובן. יש בתנועה הזאת מי שמרגיש כנראה מאוד מרוצה מהמצב הנוכחי. אבל אצל כל היתר יש תחושה של חמיצות על התוצאות בשטח בתחום הפרסונלי. והרי הן: גפני שוכן לבטח בתפקיד יו"ר ועדת הכספים, מקלב מתהלך בראש מורכן עם ועדת המדע והטכנולוגיה האנמית שהופקדה בידו ויעקב אשר מסתובב במסדרונות הכנסת כדי להפגין נוכחות ולבדוק מהם הסיכויים שאי פעם יחזור למקום.

השאלה המעסיקה את פעילי דגל באשר הם שם, האם ניתן היה לקבל יותר במסגרת מו"מ פנימי קצת נוקשה יותר מול אגודת ישראל. שאלה נוספת: האם מישהו רצה בכלל לקבל יותר. סביב שתי השאלות הבוערות הללו, מתקיימים דיונים פנימיים מוצנעים ביותר. הדיונים היותר משמעותיים מתקיימים בין המקורבים לחלונות הגבוהים. בעיקר במסדרונות הבית בחזו"א 5.

על הדיונים השוליים יכול ח"כ גפני לצפצף צפצוף אחד ארוך. אדרבה, הוצאת קיטור במקומות שוליים יכולה קצת להפיג את המתיחות. הבעיה היא שהדיונים בסביבות ה'חלונות הגבוהים' עלולים יום אחד להיות מתורגמים לצעדים מעשיים יותר. לדוגמה: אם משהו לא יתקדם כשורה בתחום המימוש של החלק האידאולוגי של ההסכם - כמו למשל: חוק הגיוס שכאמור לעיל גם ככה סיכוייו קלושים למדי - עלול להיות מצב שבו הסבריו של יו"ר התנועה על הסחבת עלולים להתקבל בסבר פנים חמוצות.

המקורבים הבלתי מרוצים יכולים תמיד להיכנס אל הקודש פנימה ולסתור מראש את כל התירוצים הידועים להם מראש. לגפני הייתה בעבר סוג של אופוזיציה פנימית במסדרונות קובעי ההחלטות, חנן 10 למשל, והם גרמו לו צרות צרורות. בשנים האחרונות הוא נהנה משקט תעשייתי הנובע בחלקו הגדול משקט פנימי תנועתי. אם האידיליה תופר, גפני עלול לשלם מחיר יקר.

הטענות כלפי גפני החלו כאשר התפרסמה פומבית חלוקת השלל הפנימית של יהדות התורה. ההגינות מחייבת לציין שמלכתחילה לא היה הרבה מה לחלק. אם בוחנים את השלל הכולל של יהדות התורה מול ש"ס ומפלגות אחרות בסדר גודל דומה, הרי שבתחום הפרסונלי יהדות התורה קיבלה פחות מכולן. במהלך המו"מ היו שהעירו על כך, אך אנשי צוות המו"מ של המפלגה - ליצמן, גפני ופרוש, במקרה בעלי שלושת התפקידים - ציטטו באוזנם את דברי קודשו של יו"ר צוות המו"מ של הליכוד, זאב אלקין, שאליבא דשלושת חברי הצוות טען כי נכון שיהדות התורה קיבלה פחות תפקידים, אך בתקציבים לבוחרים ובנושאים ערכיים היא קיבלה פי כמה וכמה מכולם. התקציבים מסתכמים במיליארדים בכל התחומים והנושאים הערכיים הם הקשים ביותר לביצוע ומקשים על הממשלה יותר מכל דבר אחר. אלקין, אם אכן אמר את אשר אמר, התכוון לחוקי הגיוס, הגיור והרבנות.

אי אפשר לומר שאין ממש בדברים (אם כי היינו מצפים מבעלי העניין שלא לצטט אותם עם חיוך על השפתיים. מה שמזכיר את הסיפור על החוטא שבא לרב והתוודה על חטא חמור. אמר לו הרב: צא ושתה כוס מיץ לימון. וזה מה שיכפר לי? שאל החוטא. לא בדיוק, הסביר הרב, אבל זה ימחק לך את החיוך מהפנים). יהדות התורה אכן העמיסה משקולות כבדות על הממשלה שטרם הוקמה ובמבט לאחור, יתכן בהחלט שהייתה המכה בפטיש בהחלטתו של ליברמן שלא להצטרף.

ובכל זאת, בניהול קצת יותר נוקשה ניתן היה להשיג עוד תפקיד משמעותי נוסף שהיה פותר בעיות פנימיות רבות בסיעה. עוד תפקיד אחד היה מאפשר לשנות את היחס הבלתי נסבל בין אגודת ישראל ודגל התורה שמעורר את זעמם של הפעילים, ולא רק אלה מן השורה. בחלוקה הנוכחית יש לאגודת ישראל שני תפקידים רבי משמעות. משרד ממשלתי מלא בהנהגתו של סגן השר ליצמן, וסגנות שר החינוך שמשמעותה שליטה על החינוך החרדי של הסגן המיועד מאיר פרוש.

לדגל התורה יש את כסאו של גפני ואת תפקידו הדקלרטיבי של אורי מקלב שויתר על ראשות הועדה לפניות הציבור - תפקיד ההולם יותר את כישוריו האישיים - לטובת ועדה חסרת משמעות, רק בגלל שהיא מוגדרת כסטטוטורית לעומת הוועדה לפניות הציבור. בתור שכזאת היא מעניקה לעומד בראשה עוזר נוסף ואת שתי המזכירות של הוועדה. אם גם את זה הוא לא היה לוקח, חוסר הפרופורציות בין שתי הסיעות היה זועק יותר לשמים. ועדיין לא הזכרנו את תפקיד סגן יו"ר הכנסת, שאף הוא נפל בחלקה של אגודת ישראל.

אבל גם אם יש ממש בטענה שלא ניתן היה להוציא יותר מהליכוד, עדיין לא נחה דעתם של הפעילים מאוזלת היד, לטענתם, במו"מ הפנימי מול אגודת ישראל. במערכות בחירות קודמות הייתה הסכמה מראש שגם אם אין שוויון בחלוקת המנדטים עד המקום השביעי הראלי, הרי שהאיזון יחזור בחלוקת התפקידים. כמו במימון המפלגות המתחלק היום חצי בחצי בין שתי הסיעות, למרות שלזו ארבעה מנדטים ולזו שתיים. אם גם הפעם היה מי שנלחם בעד העיקרון הזה, אפשר גם אפשר היה לחלק שלושה תפקידים לארבעה בצורה שוויונית. יהדות התורה הייתה בעבר אלופת הרוטציות הפנימיות כמתכון להרגעת רוחות. ח"כים התפטרו זה לטובת זה - כמובן אחרי הרבה מלחמות ופרשנויות סותרות להסכמים - מדוע אפוא לא ניתן היה להשתמש גם הפעם בפטנט הרשום הזה?

והנה אחד המתכונים האפשריים: ועדת הכספים מול משרד הבריאות - אחד על אחד. פרוש בחינוך ומקלב בוועדה - אחד על רבע. לאיזון, יואילו נא השניים ובעיקר הראשון, להחליף תפקידים באמצע הקדנציה ובא לציון גואל. למה אף אחד בדגל התורה לא ניסה אפילו להעלות הצעה בכיוון זה? שואלים הפעילים המתוסכלים.

ואם לא די בכך, גם גורלו של הח"כ לשעבר משתרבב לקלחת ובהקשר ממש דומה. בהסכם הקואליציוני שנחתם עם הליכוד, מופיעה פסקה קצרה וסתמית לחלוטין בה נאמר כי "ייחקק חוק נורווגי קטן", כך במקור. מה זה נורווגי הכול יודעים. לא בדג הסלמון המפורסם עסקינן, אלא בחוק שהוא פאר מפעלותיה של המדינה המשעממת הזאת לפחות בתחום הפרלמנטרי. לפי החוק הנהוג שם, שר בממשלה החבר בפרלמנט, יכול להתפטר מבית הנבחרים ולחזור לשם ברגע שיסיים את כהונתו מכל סיבה שהיא. כמה פעמים דובר בארץ הקודש לאמץ את השיטה הסקנדינבית החכמה הזאת, אך בכל פעם לא אכשר דרא ולא אכשר שעתא והחוק לא עבר. אז נורווגי הבנו, אבל קטן מאן דכר שמיה?

אז הנה ההסבר מפי קודשו של אחד מחברי צוות המו"מ: קטן זה בלשון סגי נהור. כלומר: החוק יהיה גדול ויכלול לא רק שרים אלא גם סגני שרים. וכך החוק יאפשר לאחד מסגני שרי יהדות התורה להתפטר לטובתו של מספר שבע, יעקב אשר. הניסוח הסתמי והקצר שאינו אופייני לכל סעיפי ההסכם המפורטים באריכות מייגעת מלמד שאף אחד מהשותפים להסכם לא התכוון לו ברצינות (אפרופו סעיפים, כל החלק הטכני-תקציבי נוסח על ידי עוזרו האישי של גפני, שמוליק ליטוב, בעזרתו של עורך הדין החרדי יהודה גוטמן. שאפו לשניים). ומאן גברא רבא דקמסהיד עליה? שוב ידידנו זאב אלקין. הסעיף הזה, כך אלקין, הוא מס שפתיים בלבד, הוא אומר, ושלושת הנציגים החרדים מהנהנים ומבקשים לעבור לסעיף הבא.

האם באמת לגפני לא הייתה שום מוטיבציה, או שמא אף הייתה לו מוטיבציה שלילית, להילחם בעד תפקידים של ממש עבור עמיתיו למפלגה? ערב הבחירות צוטטו כאן לשונות רעות בתנועה שטענו כי גפני הצהיר הצהרות על הליכה עם הרצוג רק כדי לפגוע במנדט השביעי, שבו נמצא אדם המקורב קצת יותר ממנו ל'חלונות הגבוהים'. בשעתו הוכחשו כאן הטענות, בין היתר על ידי כותב השורות עצמו, שהוכיח באותות ומופתים שגפני עובד ח"י שעות ביממה במערכת הבחירות. העובדה כי יהדות התורה עלתה בכ-15 אלף קולות למרות משבר הפלג הירושלמי, היא הוכחה נוספת לכך שאיש בדגל התורה, ובטח שלא גפני, ישב בחיבוק ידיים.

אבל התוצאות העלובות של חלוקת השלל בתוך יהדות התורה, ומה שנראה כאלתור הסעיף של החוק הנורווגי, מעלים שוב באוב את הטענות הישנות על רקע חדש. גפני, כך טוענים שלא מבקשי טובתו, נהנה מאוד מהחופש המלא שניתן לו. עשרות שנים הוא היה תחת צילו של רביץ. אחר כך הצניחו לו את יעקב אשר העצמאי והחזק. היום הוא ציפור דרור ושליט יחיד בתנועה. מקלב, עם כל הרספקט שיש כלפיו בתנועה, הוא לא האיש שיכול לדפוק לגפני על השולחן ולהגיד לו לא. יעקב אשר - כן. הוא אף עשה זאת. אז למה שיתאמץ בכלל לתת להם מעמד כלשהו?

בצהרי יום שני השבוע פגשנו את סגן השר המיועד הרב יעקב ליצמן במסדרונות הכנסת. שאלנו אותו מה הוא מתכונן לעשות אם בכל זאת יעבור החוק הנורווגי עם הסעיף של סגני השרים. תרשמו לפניכם, כך ליצמן בקול תקיף, שגם אם יעבור החוק הזה אני לא אתפטר מהכנסת בשביל אף אחד.
למה צרות העין? שאלנו. הרי החוק יאפשר לך לחזור מיד לכנסת במקרה שהממשלה נופלת, או שמכל סיבה אחרת לא תכהן כסגן שר. מה אכפת לך שלבינתיים יהיה לכם עוד חבר כנסת? ליצמן כדרכו לא התבלבל. הוא הסביר שיעקב אשר, עם כל הכבוד שהוא רוחש כלפיו, הוא איש דגל התורה, ואילו המנדט שלו עצמו הוא של אגודת ישראל. למאי נפקא מינה? אליבא דליצמן יש הרבה נפקא-מינות. לפעמים אני צריך להשתתף בהצבעות חשובות בכנסת, שאני שואל בהן את רבותי ויש להם דעה אחרת מזו של רבני דגל התורה. אז למה שאני אתן לו את זכות ההצבעה שלי? נאום סגן השר המיועד.

בעיקרון, ליצמן צודק. אבל לא דווקא מהטעמים שהזכיר, אלא מסיבה אחרת. בחיים הפוליטיים אין סנטימנטים ולא מחלקים מתנות. אם אין הסכם שמחייב נציג ציבור לוותר על חלק כלשהו בתפקידו ובזכויותיו למישהו אחר, הוא לא אמור לעשות זאת. מאחר ואין שום הסכם בין אגו"י ודגל בנושא חלוקת התפקידים, ליצמן לא אמור להתנדב לעשות זאת.

השאלה למה אין הסכם כזה, היא-היא תורף העניין, ואם לא נקבל את ההסבר העוין קמעא של כמה מחבריו של גפני היא תיאלץ להישאר פתוחה. מה שכן, הדי הביקורת הפנימית הגיעו כנראה לאוזניו של גפני ובליל יום שלישי השבוע הוא נועד שוב לשיחה עם ראש הממשלה ומקורביו. אלה מצידם חזרו והבטיחו שאם לא יהיו בעיות משפטיות מיוחדות הם יעשו כל מאמץ לכלול בחוק הנורווגי גם את סגני השרים.

אבל מה יעזור חוק, אם אין מישהו שמוכן להתפטר? אליבא דמקורבי גפני יש גם יש. לא ליצמן שמעולם לא נתן משהו שאינו חייב, אלא סגן השר המיועד השני הרב מאיר פרוש. לטענתם פרוש נשאל על כך ומתשובתו ניתן היה ללמוד שבאופן עקרוני אין לו התנגדות לכך. מפתיע? לא ממש, על רקע היחסים הקרובים בין שלומי אמונים ודגל התורה. שתי הסיעות שותפות בכמה מיזמים שהסיעה המרכזית איננה חלק מהם. לדוגמה: החינוך העצמאי עליו השתלטו במהלך מבריק. אפס כי גם זה לא בטוח. בדגל טוענים שליצמן מתנגד גם לויתור של פרוש, בטענה שהמנדט שלו הוא של אגודת ישראל ואין לו זכות לוותר עליו. כמובן שאם פרוש יגיע להסכם משלו עם דגל התורה - התנגדותו של ליצמן לא תעלה ולא תוריד. כשפרוש מגיע להסכמים עם דגל, הוא לא סופר את הסיעה המרכזית (עיין ערך ההצבעה בשנת תשס"ט על ראשות ועדת הכספים, י.ר.). הכול תלוי אפוא ברצון של גפני להילחם עבור עמיתו. מה שנמצא כאמור, בסימן שאלה גדול.

ליצמן מחכה ללפיד
מספר ימים, או אולי אפילו כמה שעות, לאחר השבעת הממשלה, עתיד מבול של עתירות להציף את בית המשפט בגבעת רם. האגודה לאיכות השלטון תעתור נגד המינויים של דרעי וגלנט. יאיר לפיד מאיים לעתור נגד המינוי של ליצמן כסגן שר הבריאות. מישהו הכניס ללפיד לראש שליצמן לא יכול להתמנות כשר בממשלה בגלל איזה איסור אידאולוגי עתיק יומין המונע מנציג חרדי להישבע אמונים למדינת ישראל וחוקיה. אם הבג"ץ יחייב מינוי שר במשרה מלאה למשרד הבריאות - ויש רגליים לכך בעתירה קודמת שהוגשה בנושא זה לפני כשש שנים - מאמין לפיד שאף נציג חרדי לא יוכל להחזיק תיק בממשלה.

מדובר כמובן בשטויות. הצהרת אמונים של שר בממשלה אינה שונה מהותית מזו של חבר כנסת. הח"כים החרדים מצהירים אמונים מאז קום המדינה ומעולם לא הייתה בכך בעיה. לפיד שמע משהו על איזה איסור אידאולוגי ולא טרח, כדרכו, להתעמק בפרטים. קל יותר לצאת לתקשורת ולטעון שהחרדים יכולים לקחת כסף מהמדינה אך לא מוכנים להצהיר לה אמונים.

מה שנכון וידוע הוא שמאז ממשלת בגין הראשונה בשנת תשל"ז, לא התמנה אף שר חרדי מטעם אגודת ישראל ולאחר מכן של יהדות התורה. פעם זה היה אחרת. בשנות החמישים המוקדמות כיהן יו"ר אגו"י רבי יצחק מאיר לוין ז"ל כשר הסעד בממשלת בן גוריון ולא היו על כך עוררין. הפרישה שלו כעבור שנתיים הייתה על רקע גזירת גיוס הבנות, ולא בגלל שקמו עוררין על שותפות חרדית בממשלה.

מי שהוביל את הקו הנהוג עד היום שלא לקחת שרים, היה מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל בתוקף תפקידו כנשיא משותף של מועצגה"ת אגו"י (לחובבי ההיסטוריה: ההחלטה נפלה בישיבת המועצגה"ת בחודש סיון תשל"ז. הייתה זו הישיבה הראשונה בנשיאותו של ה'לב שמחה' זצוק"ל לאחר פטירת ה'בית ישראל' זצוק"ל בחודש אדר באותה שנה). זקני הדור ההוא מספרים שהרקע היה פנייה של משלחת רבנים ירושלמית שבאה וטענה כי אין זה מן הראוי שנציג חרדי יקבל אחריות על כל חילולי השבת והקודש של המדינה הציונית. מילא שותפות בכנסת זה חיבור על מנת להציל מפי הארי והדוב, אבל חבר בממשלה המקבלת אחריות על כל הנעשה, זה עניין חמור בפני עצמו. המועצגה"ת אסרה קבלת שרים, אך התירה סגני שרים לאחר חוות דעת משפטית שהבדילה בין התפקידים. על תפקיד של סגן שר על תקן שר לא דובר אז כלל.

כך או כך, לימים התקבעה המוסכמה שאפשר לנהל תיק מלא בתקן של סגן שר ולכולם היה נוח מההסדר החדש. הנה עובדה שעוד טרום עידן ליצמן, כיהן ח"כ מאיר פרוש כסגן שר בתקן שר מלא במשרד השיכון על מכסת הסיעה המרכזית. באותם ימים אגב, כיהן ליצמן בלשכתו של פרוש על תקן המפקח מטעם הסיעה. היו ימים. רביץ כיהן כסגן שר על תקן שר במשרד הרווחה, ועוד כדוגמתו.

דילוג נוסף במפה ההיסטורית בנושא, מביא לימים הקשים של הקמת הקואליציה בשנת תשס"ט. במסגרת המאבק של ליצמן לקבלת ועדת הכספים הוא טען שאם לא יכהן בתפקיד יו"ר הועדה הוא לא יוכל לכהן כסגן שר מאחר ואין לו אישור מפורש על כך מרבותיו. זה לא ממש עזר, והוא הפסיד בהצבעה. לאחר ההפסד התקיימו התייעצויות דחופות והתברר שאין מניעה לחזור על התקדים של סגן שר בתקן שר. ליצמן קיבל את ההיתר, עבר למשרד הבריאות וההמשך ידוע.

מה יקרה כעת אם העתירה של לפיד תתקבל וראש הממשלה יחויב למנות שר במשרה מלאה בכל משרד ממשלתי? ליצמן לא נשמע מאוד מודאג מהאפשרות הזאת. קודם כול כבר הייתה עתירה דומה והיא נדחתה. והיה אם הרכב אחר של שופטים יחליט אחרת? ממש לא ברור שליצמן יחזור לכהן כח"כ מן השורה. האפשרות שהוא יקבל היתר לכהן כשר בממשלה נוסח שנות החמישים, אינה בלתי מתקבלת על הדעת. הנימוק כבר קיים. היום מליאת הממשלה היא סוג של כנסת. ההחלטות האמיתיות מתקבלות בקבינטים המצומצמים לענייני צבא וכלכלה. ליצמן לא יצטרך להחליט האם לצאת למלחמות, ואם יהיה צורך להעביר משחנים בשבת, יחליטו על כך בקבינט לענייני כלכלה.

ביהדות התורה התחושה היא שליצמן לא מחכה להפסד של לפיד בבג"ץ אלא דווקא לניצחון. רק כך הוא יוכל להשתחרר מהתלות בחתימה של ראש הממשלה על כל צעד שלו - כמו בפרשת בית החולים ברזילי, שם ניצל נתניהו את סמכותו כשר וחתם על תכנית הבניה בשטח שנחשד כאתר קבורה יהודי עתיק - ולכהן סוף סוף כשר עצמאי לכל דבר.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!