הזנחת לכאורה את הרכב? ייתכן שעדיין תקבל תגמולי ביטוח

אחד הימים מ' ובנו נסעו ברכב. במשך הנסיעה הבחינו בעשן שיוצא מהרכב. מ' עצר את הרכב בצד הכביש, והתברר כי להבות אחזו ברכב שנשרף. מ' פנה לחברת הביטוח לקבלת תגמולי ביטוח, ואולם זו דחתה את תביעתו כשהיא מתבססת על הוראות סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, הדן בחובתו של המבוטח להקטין נזק לרכוש המבוטח.

חברת הביטוח ציינה כי האירוע הנ"ל נגרם בעקבות כך שמ' הזניח את רכבו ונמנע מלטפל בו, נזק שיכול היה למנוע או להקטין, ומשכך אין המבטחת חייבת בתגמולי ביטוח בגינו.

לטענת חברת הביטוח, מ' החליף את צינור אספקת הסולר המקורי, ובמקומו התקין צינור גומי המיועד להולכת גז. הצינור שמ' הרכיב אינו מיועד להולכת דלק, עומד בניגוד להוראות היצרן ואינו עמיד בהשפעת חום גבוה - ולכן איבד את גמישותו וגרם לנזילת סולר.

האם צדקה חברת הביטוח שדחתה את התביעה? מה קובע החוק בעניין חובת הקטנת הנזק? מהי עמדת בית המשפט, ומהי ההלכה של בית המשפט העליון בסוגייה זו?

סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח קובע: "אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין, בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, בנקיטת אמצעים סבירים או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט".

כמו כן קובע סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל כי כאשר "הוציא המבוטח או המוטב, בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב לשם כך בהתחייבויות סבירות, חייב המבטח לשפותם, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו".

נדגיש כי חוק חוזה הביטוח אינו דורש את הקטנת הנזק לפני התרחשות קרות מקרה הביטוח, אלא רק לאחריו או בשעת קרות מקרה הביטוח.

במקרה זה קיבל בית המשפט את התביעה וציין כי הנימוק היחידי לדחיית תביעתו של מ' על-ידי חברת הביטוח התבסס על הוראת סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח. בית המשפט ציין כי סעיף זה אינו מטיל חובה כלשהי על המבוטח לפעול למניעת קרות מקרה הביטוח ו/או להקטנת אפשרות התרחשותו. סעיף 61(א) לחוק הנ"ל עוסק, כאמור, בהקטנת נזק בקרות מקרה הביטוח או לאחריו, אך לא לפני התרחשותו.

עוד הוסיף בית המשפט כי בנסיבות העניין, אין בסעיפי הפוליסה כל תנאי או חובה אשר מורים למבוטח כיצד עליו לפעול במקרה של גילוי תקלה ברכב או היכן לתקן את התקלה, ולכן על חברת הביטוח לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח.

סתירה בין המסמכים הרפואיים

האם "הקטנת הנזק" חלה גם על נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים? י.ג נפגע בתאונת דרכים שגרמה לו, בין השאר, שבר ברגלו הימנית. י.ג נותח, ובוצע מסמור של עצם הירך.

האורתופד מטעם חברת הביטוח קבע כי אם יוציאו את המסמרים מרגלו של י.ג באמצעות ניתוח, יפחת אחוז הנכות, ולכן יש להעמיד את הנכות האורתופדית בשיעור של 5% לצמיתות.

י.ג טען כי הנכות האורתופדית שלו גדולה בהרבה, ועל כל פנים יש להעמיד את נכותו הרפואית בגין המסמור בשיעור של 10% ואת הנכות האורתופדית הכוללת על 15%.

מנגד טענה חברת הביטוח כי אין מקום להעניק נכות צמיתה בגין המסמר (ומכאן שהנכות האורתופדית הכוללת צריכה לעמוד על 5%), וכי על י.ג החובה להקטין את נזקו באמצעות ביצוע הניתוח להוצאת המסמר.

י.ג הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, אשר אימץ את קביעתו של האורתופד בעניין הנכות הקבועה הנובעת מהפרעות משפשוף קצה המסמר, והעמיד אותה בשיעור של 5%.

י.ג, שלא השלים עם פסק הדין, ערער לבית המשפט העליון, אשר ציין כי הגישה המקובלת הינה שהקטנת הנזק כוללת בתוכה אמת מידה אובייקטיבית. על הניזוק (דהיינו י.ג במקרה זה) לנקוט, להקטנת נזקו, את כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין.

עוד הוסיף בית המשפט העליון כי בקביעת הנטל להקטנת הנזק יש להתחשב בכמה גורמים כגון סיכונים, מידת הכאב והסבל שהניזוק צפוי להם אם יסכים לניתוח וסיכויי ההצלחה של הניתוח.

במקרה זה, בית המשפט העליון קבע כי ניתן לעבור את הניתוח באמצעות הרדמה מקומית, וכי גם אם י.ג יאושפז, הדבר לא יארך יותר מיום או יומיים, הניזוק לא יהא חייב בשכיבה, ולאחר כמה ימים הוא יוכל לחזור לעבודתו (לכל היותר לאחר 10 ימים עם הוצאת התפרים). הסיכונים שבקיום הניתוח מזעריים, הסבל קטן, והסיכויים להצלחה רבים ביותר. בנסיבות אלה, מוטל על י.ג הנטל להסכים לניתוח ולהוצאת המסמר. לפיכך דחה העליון את הערעור.

במקרה אחר נפגעה י' בתאונת דרכים, ונגרם לה שבר בעצם הזרוע. למרות הפגיעה הקלה יחסית וריפויו הטוב של השבר, י' טענה כי אינה יכולה להניע את ידה. לפיכך פנתה לחברת הביטוח של נהג הרכב שגרם לתאונה בגין החמרה זו, ואולם חברת הביטוח סירבה לפצותה, בטענה כי י' נמנעה משיתוף-פעולה בקבלת טיפולים פיזיותרפיים, וכי דבר זה הוא שגרם להגדלת הנזק.

י' הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי נגד נהג הרכב האחר שהיה מעורב בתאונת דרכים ונגד חברת הביטוח החייבת בפיצויה בגין נזקיה. המחוזי מינה מומחה רפואי אשר בדק את י', וקבע כי ההסבר היחיד לקשיון במרפק הוא אי-הנעת המרפק במשך תקופה ממושכת. אילו הייתה י' נענית להמלצות הרפואיות, לא הייתה נשארת נכות כלשהי, או שהייתה נשארת נכות קלה ביותר.

לפיכך קבע בית המשפט כי י' לא עמדה בחובת הקטנת הנזק. המחוזי ציין כי אין הוא מקבל את גירסת י' ביחס לסיבות להפסקת הטיפולים השונים.

י' ערערה לבית המשפט העליון, אשר קיבל את ערעורה. העליון ציין כי על המזיק (במקרה זה הרכב הפוגע וחברת הביטוח) להוכיח כי מאזן ההסתברויות נוטה לכיוון טענתו, על-פיה הניזוק לא עשה את המוטל עליו, ולא נהג כנדרש על מנת להקטין את נזקו. במקרה זה קבע בית המשפט העליון כי חברת הביטוח לא עמדה בנטל ההוכחה.

מחומר הראיות עלתה סתירה ממשית בין מסמכים רפואיים שכתבו שניים מרופאיה של י', לבין מסמכים רפואיים אחרים ועדויות הפיזיותרפיסטים שטיפלו בה ואשר טענו לחוסר שיתוף-פעולה.

בכל הקשור לטיפולים החלופיים שהוצעו לי' נקבע כי לא ניתן להטיל על חולה חובה ליטול חלק בטיפול, שאין הוא יודע את הסיכונים שבו ואת תוצאותיו האפשריות (וכל אלה לא הוסברו לי' מבעוד מועד).

לסיכום, בהתאם לחוק ולהלכת בית המשפט העליון, על המבוטח או הניזוק לנקוט אמצעים סבירים שיש בהם כדי להקטין את נזקו, ועל חברת הביטוח מוטל הנטל להוכיח כי המבוטח או הניזוק לא נקטו אמצעים סבירים להקטנת הנזק.

הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע ומשמש, בין היתר, כיועץ משפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!