המסר של שמעון פרס: "התורה אינה אג'נדה"

א.
בראשית השבוע הוזמנתי לפורום מיוחד שהתקיים ב"מרכז פרס לשלום", שם נפגשתי עם נשיא המדינה לשעבר מר שמעון פרס. האמת, שברגע הראשון הופתעתי. "מרכז לשלום" תמיד היה מצטייר במוחי כמקום מפחיד, עמוס באנשים שמחפשים כל היום רק לעשות שלום... אך מרגע לרגע, ככל ששהיתי במקום יותר זמן, דווקא די התחברתי אליו. ראשית מדובר בקומפלקס אולי מהיפים בארץ. המקום שוכן על חוף הים התיכון ומוקף בנוף מדהים. המבנה עצמו בנוי לתלפיות, מתוכנן בקפידה, עם מבואות ואולמות היוצרים אווירה של רוגע ושלווה. על מהות הפגישה ועל חוויות שחוויתי שם, בפעם אחרת.

נואם הכבוד בפורום היה כמובן מר שמעון פרס. בכל פעם שאני שומע את האיש הזה מדבר, אני מרגיש כאילו ההיסטוריה מדברת מגרונו. לכל הדעות מדובר באדם שההיסטוריה של מדינת ישראל זו ההיסטוריה שלו. האיש כיהן בכל סוגי התפקידים הנחשקים במדינת ישראל, נפגש עם כל מנהיג אפשרי, קיבל אותות כבוד ממדינות וממלכות. האיש באמת עשה כמה דברים בחייו... כשהוא מדבר, הוא שקול ומחושב. הוא יודע היטב מה הוא רוצה לומר. הלוואי עלינו בגילו...

במהלך נאומו הוא דיבר על האתגרים העומדים לפתחה של מדינת ישראל, בראשית דבריו אמר, ש"עם ישראל" ב"ארץ ישראל" ללא "תורת ישראל", לא שווה כלום. הוא הרחיב ואמר שהתורה, היא היא זו ששמרה עלינו כעם וכאומה, והיא זו שבזכותה אנו נשארים עם חזק ומאוחד.

מאוחר יותר, בארבע עיניים שאלתי את מר פרס : "מה הוא מתכוון כשהוא אומר "תורת ישראל".

מר פרס הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. מה זאת אומרת "מה הכוונה תורת ישראל"? הוא שואל. "אני מתכוון למה שקיבלנו בהר סיני ממשה רבינו".

באותו הרגע הבליחה בי מחשבה, שאני חייב לשתף בה את קוראיי. כשמדברים על עם ישראל, על ארץ ישראל, על תורה, על יהדות, לפעמים בתוך השיח הרחב אנו שוכחים דבר אחד מאוד בסיסי. בסופו של דבר, כל התורה ניתנה בהר סיני. מעמד גדול והיסטורי שבו קיבל העם היהודי את התורה. פעמים רבות נדמה ששמירת התורה והמצוות או אי שמירתה קשור לוויכוח פוליטי כזה או אחר. כביכול הוא שייך למפלגות. או לאג'נדה מסוימת. וזה ממש לא כך. תורת ישראל שייכת לכולנו. כבר למעלה מ3000 שנה שתורת ישראל שייכת לעם ישראל.

ב.
פרשת השבוע . פרשת בהר פותחת במילים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'".

מפרשי התלמוד מנסים להבין מדוע דווקא במצוות השמיטה נאמר כי היא ניתנה בהר סיני, והלא כל המצוות ניתנו בהר סיני. וברש"י על המקום: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" אמרה תורנית שהפכה עם הזמן לביטוי השגור בפי כל.

וממשיך רש"י "והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". הוי אומר: הלכות שמיטה אינן אלא דוגמה לכל המצוות כולן: כשם שמצוות שמיטה נמסרה בסיני למשה בשלמותה, כלומר כלליה ופרטיה, כך כל המצוות כולן.

אם נתבונן בדברים, נגלה רעיון עמוק ובסיסי הקשור לכל המצוות אותם אנו מצווים לקיים. פעמים רבות ישנה טענה שחז"ל לקחו חלק מהמצוות, ונטעו בהם דקדוקים ופרשנויות, גדרים וסייגים שכלל לא נאמרו במפורש בתורה. ואכן, חז"ל יש בכוחם להסביר ולפרש את כוונת התורה. מפרשי התורה אומרים, שהסמיכות של שמיטה להר סיני באה ללמדנו שאין דבר שלא קיבלו עם ישראל בהר סיני. התורה כולה ניתנה בהר סיני.

קחו למשל את שנת "ה"שמיטה" שבעיצומה אנו נמצאים, אותה מצווה הנוהגת בכל שנה שביעית, אשר מצווה אותנו להשבית את אדמתנו למשך שנה תמימה.

בשיחות רבות עם אנשים שאינם דתיים, אני נתקל בשאלות רבות על הדת, התורה והמצוות. במהלך השנים גיליתי שמצוות השמיטה היא המצווה שמעוררת הכי הרבה שאלות ודיונים. היקף המצווה, מהותה, דיניה והלכותיה, מעוררים פולמוס רב ברחוב הישראלי. אני חושב שאין עוד מצווה הנוהגת במשך שנה שלימה, יום אחר יום. השאלה הנפוצה ביותר היא, כיצד נלמדים הלכות כה רבות, סייגים ופרשנויות ממספר מועט של פסוקים העוסק במצוות השמיטה. "מהיכן חז"ל לקחו את כל האיסורים הללו"? שאל אותי לא מזמן אבא של תלמיד בבית הספר.

באה התורה ללמדנו, שאין דבר שלא נאמר ב"הר סיני". לחז"ל הייתה החכמה ללמוד את הדברים המסתתרים בין השורות, להבין דבר מתוך דבר, למצוא רמזים ועוד.

בהוויה היום-יומית של אדם השומר מצוות, אין לו מול עיניו את העובדה הפשוטה, שכל מצווה שהוא מקיים, הרי הוא ממשיך מסורת מפוארת של תורה שניתנה בהר סיני. וזה ממש כך.

וההבנה הזו הכתה בי בתחילת השבוע בעוצמה, כשמר שמעון פרס הבהיר לי כי התורה שעליה הוא מדבר, זוהי התורה שניתנה בהר-סיני. אין כמה תורות. עם ישראל עמד כולו במעמד הר סיני, כאיש אחד בלב אחד וקיבל תורה אחת. אותה תורה שמשתדלים אנו לשמר ולשמור עד ימינו אנו.

וזה מזכיר את חג השבועות הקרב ובא, חג מתן תורה. אמנם אנו נמצאים כבר למעלה מ-3000 שנה מאותו מעמד, אך כשמבינים שבהר סיני ניתנה תורה, אותה אנו לומדים ומקיימים עד היום, הידיעה הזו נוסכת גאווה ותחושת שייכות. כל אחד מאיתנו יכול לטפוח על שכמו ולומר לעצמו: "אני שייך לעם היהודי. אני חלק מדבר גדול ועצום הנמשך כבר אלפי שנים".

ג.
ימים אלו, הם ימי ספירת העומר, וכידוע תלמידי רבי עקיבא נפטרו בימים אלו. 24,000 תלמידים נפטרו בעוון ש"לא נהגו כבוד זה בזה". כשמדגישים שלא נהגו כבוד "זה בזה", כנראה שכלפי אנשים מבחוץ הם כן נהגו כבוד...

כרגיל, כשאני מדבר בנושאים אלו אני מרגיש צורך להסתייג. אין אני בא לדון על גדלותם ומעלתם, אלא אך ורק על מה שאנו רואים לנגד עינינו, בכדי ללמוד על עצמנו.

שימו לב, שהאנשים שעמם אנו חלוקים, אלו האנשים הקרובים ביותר אלינו. יש שקשה להם לכבד את האח, השכן, הדוד או הסבא. אך כאשר מדובר באדם רחוק ומרוחק, הם יכבדו אותו בלי מתום. יש אנשים שמסוגלים לחיות עם כולם בשלום, עד שזה מגיע לאנשים מהמגזר שלהם... וזה מדהים לראות כיצד עם האנשים הכי קרובים אלינו, ובעיקר בדעות והשקפות עולם, יש לנו עמם הכי הרבה ויכוחים.

חז"ל אומרים ש"כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם". כשאדם מתסכל על חברו ורואה את חסרונותיו, הוא למעשה רואה את החסרונות שלו עצמו, משתקפות דרך אדם אחר. מה שמפריע לך אצל זולתך, תבדוק האם אתה שלם באותה המידה. כי לרוב תגלה שממש לא.

והתיקון לימי הספירה הוא להרבות אהבה ואחווה בין אדם לחברו. להתווכח מותר, חילוקי דעות גם הם בסדר, אך כל דבר מוטב שיישאר במסגרת שלו. רק כך נוכל לייצר כאן חברת מופת, איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק.

בברכת שבת שלום

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

הכותב משמש כמנכ"ל "מפעלות הרב גרוסמן" יו"ר "מדעים ויהדות" וחבר הנהלת העיר חדרה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!