סיפור של עליה

בכניסה לירושלים תגלו את מלון ג'רוזלם גולד. לבעלת המלון, אריאלה, אישה מרשימה שמנהלת ביד רמה את אלפי התיירים שמגיעים אליה, יש סיפור מיוחד על אבא שלה, משה שמידט. "אני מרגישה שעצם העובדה שאני מנהלת מלון בירושלים, מלון ששרד גם שנות תיירות קשות לצד שנים פורחות, זה בזכות אבא שלי", היא אומרת.
אבא שלה, איש מדהים, עם סיפור שלא שומעים כמותו.

היום מי שרוצה לעלות לארץ ישראל, עולה על מטוס ותוך מספר שעות מגיע לארץ. בעבר לפני שנים, עליה כשמה כן היא, מי שרצה לעלות לארץ, עבר מסכת תלאות וכשהגיע אכן הרגיש את העליה.
משה שמידט עלה על זוג אופניים בשעת בוקר מוקדמת בצ'כיה שלפני מלחמת העולם השניה. בתיקו ציוד בסיסי, טלית ותפילין, בחור יהודי, סנונית ראשונה מעיירה בפולין.

חצה ערים וארצות על זוג אופניים, למרות התנאים קור וחום גשם ושרב, למרות שחטף לפעמים מכות ואיומים, לא התייאש, גרם לקידוש שם שמיים בקרקס ביוון. סיפור של עליה.
במת העץ חרקה. הפלקטים הצבעוניים היו פזורים בכל מקום. האריות נהמו בכלוב, מעליהם חבל לאורך כל החדר. אוהל הקרקס המה אנשים. הם ישבו שם מלאו כסאות, מחכים למופע בידור ענק.
"אני לא יכול להשתתף הערב!"
פניו של מנהל הקרקס האדימו. הוא הביט לעברו של הבחור.
"המקום מלא, חייבים להתחיל".
"בשבת אסור לי להופיע, אני יהודי שומר מצוות". התעקש הבחור הצעיר.
"אתה ה'סטאר' של המופע, מה נעשה?" מנהל הקרקס כבר הבין שמשה לא עומד להופיע באותו ערב.
"לפחות תתנצל, תעלה על הבמה תסביר לקהל מדוע אינך יכול להופיע, אסור לנו לצאת שקרנים לאחר שפרסמנו אותך בכל הפרסומות". דרש בעל הקרקס.

ומשה בן השבע עשרה הנהן בראשו. יצא מאחורי הקלעים ועלה על במת העץ החורקת.
עשרות זוגות עיניים הביטו בו בצפייה, הס הושלך בקהל. היוונית שלו היתה מגומגמת.
"אני יהודי, השבת נכנסה כבר, אסור לי להופיע". פתאום ללא כל התראה קפצו מהקהל אנשים רבים בתוך שניות הקיפו אותו, החלו לחבק ולנשק אותו מכל עבר. עשרות יהודים נרגשים.
מחזה מוזר, על במת קרקס בעיר סלוניקי, עשרות יהודים מחללי שבת מריעים לשומר שבת.
"אני בדרך לישראל", הכריז לעברם חגיגית. מחיאות הכפיים נמשכו עוד שעה ארוכה.
משה עמד שם מרוגש כולו, יודע שמסעו עדיין לא תם.
מחיאות הכפיים הקצובות החזירו אותו חודשים אחורנית ליום בו גמלה בו ההחלטה לצאת לדרך.

***

"אמא, אבא, אני עולה לארץ ישראל". עמד שם כשהבעה נחושה על פניו, מול זוג הורים שאינם מבינים מהיכן צץ הרעיון.
"משה, איך תגיע לשם?" שאלה אמו בתדהמה. אביו שתק.
"אבא, פגשתי אנשים שבאו מארץ ישראל, אתה יודע כי בזמן האחרון נתקלנו בגילויי אנטישמיות, אני מרגיש צורך לעשות עליה, אולי אסתדר בארץ ואשלח להביא אתכם".
השיחה נערכה בבוקרו של יום ראשון, בשנת 1908 בעיר ברטיסלב בצ'כיה. אז כבר התחילו ניצני האנטישמיות לנבוט, מי חלם שהם יפרחו עד לחורבן שלם?
בנפשו של משה שמידט בן השבע עשרה התעורר רצון עז שקשה היה לו להסבירו לצאת לדרך.
"ארץ ישראל קוראת לי!"

הוריו ניסו להניאו, "איך תגיע? כיצד תסתדר? מי ידאג לך שם?"
סימני השאלה הרבים לא גרמו לו לשנות את דעתו.
"סע לשלום", ברכו אותו הוריו, לא רצו שיצא לדרך ללא ברכתם. עם דמעות בעיניים נפרדו ממנו בבוקר קיצי נעים.
"הנה, קח עוד צידה לדרך", תוך כדי ניגוב דמעות ארזה לו אמו את התיק.
"ואל תשכח לכתוב לנו", התחננו הוריו , מביטים בו בהערצה מהולה בחשש.
הם לוו אותו עד הגבול האוסטרי. ומשה בן השבע עשרה עלה על זוג אופניים שרכש בעמל רב, תרמיל בו ארז ציוד בסיסי שיצטרך בדרך, וכמובן זוג תפילין.
וכך התחיל המסע על זוג אופניים של בחור יהודי שמשתוקק לעשות עליה.

הוא החל את מסעו בעולם. בלילות מצא מקומות שינה זולים. ובימים נוסע על אופניו ללא הפסקה. מלבד מספר פעמים ביום בהם הקפיד על הנחת תפילין ותפילה. לא בכל מקום מצא יהודים.
הכסף החל לאזול, אך משה מלא בטחון המשיך. מפעם לפעם זכה למבטי תהיה של אנשים. הימים הצטרפו לשבועות. הקהילות היהודיות אליהם הגיע קבלו אותו בזרועות פתוחות.
בשבת התארח אצל משפחות שרצו לשמוע עוד ועוד על הארץ המובטחת. לא תמיד הכל זרם לפני התוכנית.

כמו בכל סיפור, "אין רק טובים". זה קרה באיטליה. משה החנה את אופניו בצד הדרך. היה זקוק למנוחה כשהתקרבו אליו מספר שודדים.
"אין לי כלום", ניסה בטוב. הם המשיכו להתקרב אליו , שלושה בריונים. משה לא נבהל. גופו היה חסון מפעילות ספורט עליו הקפיד.
"ברוך אתה ה'...הנותן ליעף כוח".
אחד מהם החל להפליא את מכותיו במשה, הוא לא נכנע והחזיר מלחמה דקות ארוכות של התכתשות והבריון שכב על האדמה פניו נפוחות מכאב. השודדים הביטו בהערצה לעברו של משה בן השבע עשרה. מאותו רגע לא עזבו אותו. ליוו אותו ברחבי אטליה ודאגו שלא יאונה לו כל רע. השודדים נפרדו ממנו בלבביות בגבול.

לא נותרה בידו פרוטה , התרמיל ריק והרעב מציק. משה כבר הגיע ליוון וחישב את צעדיו הבאים בקפידה. "אני חייב למצוא עבודה", ידע שאין ברירה אחרת. וניגש לקרקס המקומי. שם הציעו לו לעבוד כסדרן. ערב אחד לאחר שסיים את עבודתו נכנס לחדר האימונים שהיה ריק מאדם. תמיד עסק בספורט. "יהודי חייב שיהיה לו כוח". דרבן אותו אביו. החל מתעמל על הטרפז כשלפתע קול רועם נשמע. "מה אתה עושה על הטרפז ללא רשת ביטחון"? כשמנהל הקרקס הבחין שמדובר במשה הסדרן, שאג": "אתה מפוטר!" ועוד לפני שמשה ההמום הגיב, שינה את דעתו , "רגע מה עשית בעצם?"
"אני מתעמל קצת".
"אולי נצרף אותך לצוות האקרובטי?" חכך בדעתו בקול. בתוך שבועות מספר הפך משה למספר אחד בצוות. ביצועיו המרשימים וגמישותו הפכו אותו למבוקש בהופעות.
משה היה זקוק לכל פרוטה והמשיך להופיע. הימים עברו בעצלתיים, הרצון להתקדם במסע בער בעצמותיו. "רק עניין של זמן", ניחם את עצמו.

באותו ליל שבת מול עשרות יהודים נרגשים, מול קידוש שם שמיים ברבים ידע שתמה שליחותו במקום ועליו להמשיך הלאה.
בעזרת שני חברים שהכיר, בנו יחד מערכת קרקס קטנה. שלושתם הלכו מאי לאי הופיעו כשכל הכסף שהרוויחו אמור לממן את המשך הנסיעה.
יוון מוקפת במאות איים קטנים - הם הופיעו ברבים מהם. לאחר שאספו מספיק כסף, רכשו סירה.
בלילה שלפני ההפלגה לא הצליח משה לישון. התרגשות גדולה תפסה אותו, בשעת בוקר מוקדמת לאחר הנחת התפילין הם עלו לסירה. לאחר שקשרו את ציוד הקרקס ואת התפילין בשקית, יצאו לדרך.
הים לא בישר את בואה של סופה קשה שהפתיעה, וגרמה לנוסעי הסירה ליפול למים השוצפים.
"שמע ישראל ", המים צלפו בפנים הקור צבט את הגוף. משה הצטער שכך הוא נפרד מהעולם. הורי לא ידעו מה עלה בגורלי, רגלי לא ידרכו באדמת ארץ ישראל. הוא המשיך לזעוק שמע ישראל. חבריו מצטרפים לזעקותיו.
התמונה הבאה הייתה בבית חולים. משה התעורר במיטה לבנה. לרגע חשב שהגיע לגן עדן, התמונה הובהרה. אוניה יוונית אספה אותם בדרך מחוסרי הכרה כמעט וטבעו. כל הציוד נעלם, יותר מכל הצטער על זוג התפילין שנפלו למצולות.

לאחר כל התלאות שעברו עליו סירב משה להרים ידיים.
"אבא היה רחוק מלהתייאש", אריאלה מנגבת דמעת התרגשות מהעין.
אחד מאורחי הקרקס זיהה אותו, "זהו משה שמידט מברטיסלב". גם הוא הגיע מאותה עיירה. הוא מיהר לשלוח טלגרם להוריו.
"ראיתי את בנכם עובד לפרנסתו בקרקס היווני". כתב להם.
"לא נאה ולא יאה לבן למשפחה חרדית". בעקבות הטלגרם מיהרו הוריו לשלוח לו כסף.
הכסף הגיע בזמן, לאחר שנותר בחוסר כל מניסיון השיט שנכשל, הכסף עזר לו לממש את החלום.
לאחר שהתאושש חצה את הגבול לתורכיה ומשם דרכו הייתה קצרה.

שעת דמדומים. שומר לבנוני פיטרל על גבי סוס שומר על הגבול עם מטולה. משה התקרב בחסות הערב. השומר ינסה לעצור אותי הכין את עצמו.
וכמו שניחש כך היה. השומר כיוון לעברו רובה.
"זה לא חוקי מכאן", הקשיח את עמדתו.
"או שאני נכנס, או שמגרשים אותי חזרה לצ'כיה", סרט רץ במהירות במוחו מחליף תמונות מידי רגע. ימים ולילות של נדודים , שינה בשדות, קור עז, חום שרבי, פחד משודדים, הופעות בקרקס. כמעט טביעה...
"אני חייב להיכנס!" ההחלטה גמלה בו ברגע.
השומר החל לרדת מסוסו.
משה התנפל עליו במכות, נטל ממנו את הרובה וברח לכוון מטולה. במטולה נכנס רועד מהמאמץ לבית הקפה.

יוסף, חקלאי ותיק מתושבי מטולה, הבחין בבחור הפולני מיד. ללא מלים הבין במה מדובר.
"אתה חדש, תגור אצלי כמה ימים תסתתר בצריף עד יעבור זעם", לחש לעברו.
באותו לילה שכב על מיטה מוצעת, מצעים רכים ונעימים. הצריף היה חמים על השולחן שאריות של ארוחת ערב דשנה שקיבל.
משה שמידט שכב שרוע על המיטה מביט בכוכבים שנצנצו דרך החלון.
"אבא, אמא, הגעתי!" לחש.

משה שמידט השתלב במהירות בארץ ישראל. לאחר שדאג לזוג תפילין תחת הזוג שאבד במצולות, הצטרף למלחמה על הארץ, שירת בהגנה, שירת בצבא הבריטי, באחד המבצעים בהם הגיעו קבוצת החיילים היהודים מהצבא הבריטי לצפון אפריקה שליד אלג'יר, הם נכנסו לקהילה היהודית במקום ולימדו את הבנים תנ"ך ועברית, אחד מהילדים הזמין אותו לביתו. שם נעשה 'שידוך' בינו לבין הבת הגדולה. הוא נישא והקים את ביתו בישראל
לאחר שנים של עשייה ושמירה קפדנית על המצוות שליוו אותו לאורך כל הדרך, השיב נשמתו לבוראו בכ' באדר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!