כיצד מפרידים בין אבל הזיכרון לחגיגות עצמאות?

בכל שנה מחדש, עם דמדומי יום הזיכרון וטרום פתיחת חגיגות עצמאות, אני מוצאת את עצמי באותה סיטואציה. יושבת ובוהה. המעבר החד בין האבל של יום הזיכרון, ים הדמעות, היגון והשכול שמציפים את האוויר, הורים על קברי ילדים, אחים ואחיות, בנים להורים, אחיינים, נכדים, מי לא? מתייחדים ברגע מיוחד עם עוד הרבה מאוד אנשים - וזוכרים בצורה מיוחדת את היקרים להם מכל, שנותרו צעירים לנצח.

אבל המזוכיזם הזה, של מעבר כל כך חד, לחגיגות עצמאות מטורפות, מצליח להכניס אותי לבלבלת מעיקה. יש מן תחושה כזאת לקראת שעת הערב, שזהו, מהר להפסיק פה לבכות, עכשיו שמחים - יש לנו עצמאות! אם לי, שלא חוויתי באופן אישי שכול מלחמות, מוות פיגועים, כל כך קשה להבין - מה אומרים בני המשפחות השכולות? כיצד הם מצליחים לחוות את החוויה?

אז תגידו כל מה שתגידו, אבל הרגש הוא רגש, ואנחנו בני אדם. גם אם כל הסיבות נכונות - איך מצליחים? מה עושה למשפחות שכולות, לראות את כל אותם אלו שרגע קודם ניגבו איתם דמעה, רצים וצוהלים עם שינוי התפאורה?

כמו שאני אוהבת לעשות, הלכתי לכתוב קצת בפייסבוק. "שתפו אותי", ביקשתי מהחברים, "כיצד נראה בעינכם המעבר החד עליו אני מדברת"?

"חירות נקנית בדם", כתב לי מישהו בתגובה, שלא סיפקה אותי. האם משפחה ששילמה כבר מחיר דם יקר, צריכה להמשיך לשלם? ואם כבר שילמה, זה אומר שהם יכולים לשלב בין העצב לשמחה?

"אני חושבת שזה מאוד קשור", כתבה מישהי אחרת. "בגלל שיום הזיכרון מסמל גם את המלחמה היומיומית על המדינה שלנו. החיילים כמובן שליחים קדושים לשמירת המדינה. ואז יום העצמאות מראה כמה החיילים שלנו עשו עבודת קודש שאנחנו חוגגים את עצמאותנו כמדינה בזכות השליחים הקדושים".

כמה כתבו שזה קשה להם מאוד. אחד הוסיף והגדיל, שאותו הרעיון הציני הזה ממש מקומם: "כמו לסיים יאהרצייט במוזיקת טראנס". לא מתאים...

"זה כמו תשעה באב ובין הזמנים", הוסיפה מישהי בתגובה. "תמיד נזכרת במשוואה הזו".

"זה חלק מהזהות שלנו כישראלים", הגיעה עוד תגובה. "אנחנו מאוד טוטאליים, אולי אפילו בסוג של מאניה דיפרסיה. אנחנו מסוגלים להתהפך על מישהו שעוקף אותנו בתור או על דיילת מסכנה בשביל שוקולד, אבל הלו, שיש מלחמה, אנחנו נרד לשטחי הכינוס ונפציץ את החיילים באוכל, ממתקים ובעיקר בתחתונים וגופיות או נלך ללוויה של ניצול שואה או חייל בודד. הכל בגדול, באובר דוז וזה מה שמייחד אותנו". אנשים התחברו לתגובה הזו. מי למאניה דיפרסיה, ומי לחלקים הנוספים. לאחר זה דווקא הסתדר "האכזבה שמגיעה אחרי הכאב" והיתה גם השלמה: "קשה, אבל זו דרך החיים".

"למשפחות שום דבר לא ימלא את החלל כמו שהן לא צריכות את היום הזה כדי לזכור. יום הזיכרון הוא בשביל מי שלא איתרע מזלו להצטרף למשפחת השכול והחג הזה שצמוד אליו הוא לאומי. הוא מדלג מעל לאישי, לטוב ולרע".

במקום אחר ברשת, ראיתי תגובה של אחות שכולה: "לדעתי זה מאוד יפה ומאוד סימבולי... מסיימים אבל מתחילים עצמאות...ואני אחות שכולה , עם כל הכאב יצא טוב..."

הרב הראשי לשעבר, שלמה גורן ז"ל, אמר שלמעשה מדובר בעניין בירוקרטי. כל יום שניסו לקבוע - נדחה מסיבה כזו או אחרת. חלפה שנה, ואין יום זיכרון. מרגע לרגע פשוט קבעו את היום, בלי לחשוב פעמיים. שנתיים לאחר קום המדינה, לא נערכו ימי זיכרון, אולי כי המדינה היתה עסוקה במלחמה עצמה.

בוידאו מיוחד שמגיש וואלה! מובאת סקירה של הנושא. מחקר ארכיוני קצר שעשו, שפך מעט אור על התנהלות מנהיגי המדינה, בדצמבר 49' לדוגמה, כתב סגן הרמטכ"ל לסגן שר הביטחון: "לדעתי יש להפריד ביום יום העצמאות ליום הזיכרון - יום העצמאות הוא יום שמחה והילולה ואינו מתאים כיום התייחדות לחללי מלחמת השחרור" - שהיתה עד אז המלחמה היחידה בישראל.

אולם בן גוריון, שהיה שר הביטחון, דרש לאחד בין הימים כיום קבוע ואחד לזכר חללי מלחמת השחרור. הורים שכולים באותה שנה כתבו: "מתנגדים שיום האזכרה יהיה כתוספת ליום אחר כמו יום העצמאות או יום הצבא".

חילופי מכתבים רבים נרשמו בין המנהיגים, כשכל אחד טורח לעדכן תאריך שונה. בחודש אפריל 1950, חגגו את יום הזיכרון ויום העצמאות באותו שבוע, אך בסופו ובתחילתו. בשנת 1951 כתב בן גוריון הצהרה שנראית היתה כספין, או בעיניי אפילו מניפולציה, שנותרה כך עד היום, לשנת 2015, וכנראה שלא תפסיק להטריד את מנוחתם של רבים.

"אין לראות באזכרת הנופלים הפרעה לשמחת העם. גם ביום חג יש להעלות על ראשינו את זכר אךה שמידם באה לנו עצמאות.לעצם סמיכות יום הזיכרון ויום החג - אין לחשוש. מן הדין שיהיו קרובים זה לזה".

תשובה לא קיבלתי, וכנראה שעם קולות הזיקוקין בשמים - ידעכו גם המחשבות, שבוודאי יופיעו במלוא עוז, גם בשנה הבאה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!