כמה אני פטריוטית? טור אישי של אישה חזקה מוקפת חיילים

פטריוטיות בשנת 2015 זה פאסה. מילה גסה.

כשכל יפי התואר והבלורית פורשים לברלין וכל אחד מהנותרים מאחור בונה חדר נוסף בלב רק כדי לאחסן את הקנאה שיש לו אליהם, פטריוטיות זה כבר ממש לא לעניין.
אבל אני, לפחות ל-24 שעות, מרימה את העיניים, מורידה את הציניות ואומרת: אני פטריוטית.
מתקלפת משכבות ההגנה והסרקזם שהעליתי על עצמי אל מול ארץ אוכלת יושביה, פוליטיקאים מושחתים וישראלים אוהבי שוקולד, מוזנים בשנאה עצמית ואומרת: שלום. קוראים לי בת שבע ואני פטריוטית. גאה.

כמה פטריוטית? כזו שעוצרת ברמזור, בולעת בפעם המיליון את הדמעות שעומדות לפרוץ לי לעיניים כבר מאתמול, מגבירה עוד קצת את המוזיקה ורק רוצה לצאת מהרכב, לפתוח את הידיים, לאסוף אליי קרוב את הנהגים שעומדים קרוב ולצעוק להם: "אחים שלי. אחים אהובים שלי. אחיי לדם. אחיי לשכול. אני אוהבת אתכם. הנה, תעקפו אותי ברמזור"
נולדתי לבית ששורשיו טמונים עמוק עמוק באדמתה של ארץ ישראל. הרבה זיכרונות ילדות אין לי. לא יודעת למה. אבל במקום זיכרונות יש לי ריחות. במקום תמונות או מילים יש לי ריח מיוחד לכל דבר שקשור לילדותי.

הריח העוצמתי והדומיננטי ביותר הקשור בעברי הוא ריח של מדים. מדי זית. ריח חמוץ, גברי, עמוס בגרגרי אבק מדבר, מליחות של דמעות ודם. או בקיצור, הריח של אבא שלי.
אבא שלי – מדים ירוקים, החור הזה בבית השחי שתמיד ריתק והצחיק אותי, גרביים אפורות, גומיות לבנות, נעליים שחורות גבוהות וכומתה. וריח של געגוע.

אצל אבא שלי, במקום ורידים ונימים רישתו את הגוף שביליה ונחליה של הארץ הזו. במקום דם זרמה לו בעורקים אהבה לארץ הזו. למדינה הזו. אבא שלי היה פטריוט בכל רמ"ח ושס"ה. בלי להתבייש. ואני, צינית שכמוני, שהולכת לבחור בקלפי רק בדקה ה-90 וגם אז כי 'לא נעים לי', מורידה את העיניים בבושה כשאני חושבת מה היה לו להגיד לי על זה.. אבל מצד שני, אני חושבת לעצמי, מזל. מזל שהוא לא 'זכה' לראות מה נהיה מהמקום הזה..

ואולי בעצם לא.

אולי אהבה לא צריכה להיות תלויה בדבר. אולי האהבה אל המקום הזה צריכה להיות 'יהיה אשר יהיה', ורק ואולי דווקא כי אדמתה ספוגה בדמם של חיילינו, בדמעותיהם של אמהות, אבות, רעיות וילדים של אותם אלה שהלכו ולא חזרו. הלכו ואפשרו לנו להמשיך ולהיות פה. לחיות.
איזה יום עצוב.

מהחלון נשקפים שמיים מעוננים. אני כותבת ובוכה את המילים אל הדף. תמונות של פנים צעירות, מלאות תקווה, נעורים, רצות לי בסרט נע מול הפנים. תמונות של פנים כבויות, עיניים אדומות מבכי, עיניים של אמהות ורעיות, רצות לי בסרט נע מול הפנים. ואגואיסטית שכמוני תמונות של אבא שלי גם. אבא חייל שלי.

ועוד שלושה שבועות גם יפה בלורית ותואר אישי שלי יעטה על גופו מדים של זית. (לא לוקחת אחריות על הבלוריות אבל על התואר שמה את שתי הידיים) בפעם השנייה בחיי.

"אני מבטיח לך. ילדה שלי קטנה
שזו תהיה המלחמה האחרונה"...

ת.נ.צ.ב.ה

בת שבע לפקיבקר דרגן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!