אבא היה רק בן 27 • ההספד שריגש

בהישמע הצפירה בשקט הזה הכואב, הנוקב אני עוצמת את עיני ומדמיינת אותך אבא, נופל.

אני רוצה לעזור אך אינני יכולה, אני רוצה לתפוס בידך אך הדמעות מטשטשות את דמותך ובאותה דקה מיוחדת מופיעה גם תמונה נוספת , אני רואה אותך עומד ומחייך ומבטך גאה זו שיחה ללא מילים, בכל שנה מחדש עד שהצפירה נחלשת ולבסוף היא נעלמת וכך גם אתה.

אני נזכרת איך גם לפני 20 שנה עמדתי כאן, ילדה קטנה וסיפרתי על אבא שלי שנהרג במלחמת שלום הגליל כשהייתי בת חמישה חודשים בלבד. עמדתי כאן וניסיתי להסביר שהייתי ילדה רגילה שנולדה לזוג הורים מאושרים, שבזכותה החיוך לא סר להם מהפנים.וכשמלאו לי שנה, אבא כבר לא היה איתי בחגיגה. שהייתי ילדה עם תמונה של אבא על הקיר ובכיתה שלי אף אחד אותו לא הכיר. שבגיל כה קטן בצפירה עמדתי ורק על אבא שלי חשבתי שהכרתי את אבא רק מסיפורים רחוקים ותמונות ואין לי ממנו זיכרונות.

יום חמישי י"ט סיוון תשמ"ב העשירי ביוני 1982, יומה החמישי של מלחמת לבנון, עם בוקר ניתנה הוראה לכוח נושא האספקה להתקדם עם הציוד שהוא נושא עמו לתוך ציר בבקעת הלבנון עמוס כוחות שריון וחי"ר – ציוד של מיכליות מים ודלק,תחמושת ואספקה. אבא לא היה אמור לצאת לאותה נסיעה גורלית אך התנדב להיות האחראי על שיירת האספקה.

אולם לפני שהספיק כלי מן הכלים לתדלק נפלה בחלקו של הגדוד חוויה קשה ובלתי נשכחת. מטוס עמוס פצצות עבר ביעף מעל החניון הגדודי תוך שהוא מרוקן את כל שהיה בקרבו על הגדוד, על משאיות התחמושת, על מיכליות הדלק, ועל חיילי הסיור שזה עתה הובילו את שיירת האספקה.
קשה לתאר את המקום כפי שהיה נראה לאחר ההפצצה. התפוצצויות ועשן כבד מעורב בזעקות פצועים . במהירות גדולה התחילו לטפל ולפנות פצועים. המלאכה הייתה קשה מה עוד שרוב החיילים שהיו במקום נפצעו, ביניהם פצועים קל, פצועים קשה וכאלה שכבר לא היו בחיים. כ- 60 נפגעים היו לגדוד ומתוכם 6 חללים, מתוכם אבא שלי!

אבא הותיר אחריו הורים ו-5 אחים, תינוקת בת 5 חודשים ושבעה חודשים לאחר נפילתו נולד
אחי אהרן הקרוי על שמו. אבא נהרג בהיותו בן 27 שנים בלבד.

וכך כתב עליו הרב זילברשטיין: "חז"ל דרשו בכתוב: "אל גינת אגוז ירדתי לראות באיבי הנחל": "מה אגוז שנופל על הארץ קולו נשמע כך צדיקים כשנופלין קולם נשמע מסוף העולם ועד סופו".

הקול הוא קול המון המספרים שבחים וקילוסים. מי לא שמע את הקול הבוקע ביום נפילת ר' אהרן לוריא הי"ד? בבית המדרש שיבחו אותו כבעל מוח חריף, בבית הכנסת נשמע הקול שהיה איש מלא רוח חיים ונושא בעול הציבור, בחוצות קריה ביכו אותו כל מיני אנשים וסיפרו שהיה נסוך חמדת אלוקים על פניו, והקן המשפחתי שלו רווי אצילות וחן יהודי טיפוסי, מקדש מעט, ועודנו באיבו ("באיבי הנחל") אך הנה לפתע נקטף והשאיר את כולם מסביב מיותמים בעוה"ר.

משפחות יקרות - נמצאים אנו בשעות החשוכות של יום הזיכרון, אך מהמקום הזה בוקע אור גדול, והוא, סיפורי הגבורה שעומדים מאחורי כל חלל וחלל משפחה ומשפחה, בחורים צעירים שלמרות גילם הספיקו להקרין מאופיים ולהטביע את חותמם בעולם, ומי אם לא אנו המשפחה שנותרה היא העדות החיה לכך שהם לא עזבו סתם את העולם, אלא השאירו אחריהם מורשת וגבורה.ההורים השכולים, האחים, הילדים שהתייתמו נושאים אנו בנפשנו צלקות קשות בהם נאבקים אנו יום יום, שבתות וחגים ויודעת אני שלא מתוך בחירה נקלענו למציאות כל כך קשה ולא מובנת.

מציאות של שכול ואובדן, אך לא נתנו כל השנים לאויבינו את הסיפוק שמשפחה שכולה תיפול לאותה התהום שנפערה, והיום אני עומדת כאן כאמא לילדים אך בתוך תוכי עדיין נמצאת אותה ילדה קטנה שמתגעגעת לאבא שלעולם לא תזכה להכיר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!