שלום יואב, שלום חבר • הנופל שלי

זה קרה מעט לאחר חצות, ביום רביעי או חמישי, אני לא ממש זוכר. שכבתי במיטה, מביט מבעד לחלון, אל הירח הגדול שהביט בי חזרה.

משהו היה מוזר בו, בירח, משהו היה מוזר בחלל האויר. אולי העובדה שחג הפורים אמור היה לחול בעוד יומים, גרמה לי להרגשה הזאת. נסיתי להדחיק אותה, חשבתי על משלוחי המנות שאקבל, ועל המשלוח האחד, היחיד, והמיוחד שהכנתי ליואב, חבר יקר כבר 15 שנה, שכן, מהבנין ליד.

יואב, גדול ממני בכמה שנים ספורות, כיפה סרוגה לראשו, אדם מדהים, אוהב את הבריות, וכל מחשבותיו ומעשיו אומרים עזרה לזולת. תמיד אחרי שהיינו מסיימים לשחק כדור - רגל היינו יושבים ומדמינים את העתיד, הוא בצבא אני בישיבה, אבל מבטיחים זה לזה, שכל אידיאולוגיה באשר היא, לעולם לא תפריד ביננו.

הימים חלפו, הוא התגייס, עלה מעלה מעלה לאחת היחידות המובחרות בצה"ל. נפגשנו בשבתות חופשה כשחזרנו הביתה, החלפנו חוויות, ערכנו השוואות בין ראש הישיבה למפקד הבסיס, בין הטבח הצבאי לעמיתו הישיבתי, ונפרדנו בימי ראשון בבוקר בתחנת האוטובוס, הוא לבסיס, אני לישיבה, כשתמיד הוא בחצי חיוך אומר לי: ״אתה תתפלל שאלוקים ישמור עלי, ואני אשתדל בעזרתו לשמור עליך״.

ההרגשה המוזרה שחלפה בי באותם רגעים התחזקה, החלטתי לקום ולגשת אל החלון, האוויר הירושלמי טפח על פני כשהבטתי אל הרחוב הדומם, חתול לא ילל, צרצר לא צרצר, הרגשתי משהו, משהו מאוד מוזר, ואז זה קרה, רכב מסוג סיטרואן, בצבע לבן, הופיע בתחילת הרחוב נוסע לאיטו כאילו מחפש בנין מסוים.. הוא התקדם בזחילה לכיווני, ולאחר דקות ספורות, חנה בחניית הבנין. מהרכב יצאו שלושה, שני גברים, ואשה אחת, כולם במדים ירוקים, מדים של צבא. חשבתי לעצמי בחיוך: ״יואב חזר, ועוד עם חברים, אבל למה בכזאת שעה״. חיכיתי שיצא מהרכב, ואקבל תשובה לשאלתי, אבל המבוגר שבניהם, לחץ על השלט, ונעל אותו. רציתי לצעוק: ״היי, חברים, שחכתם את יואב בפנים״, אבל נעשיתי אילם, הם התקדמו לעבר הכניסה לבנין בו אני גר, ונעצרו אל מול תיבות הדואר, לאחר חצי דקה, שמעתי את החיילת אומרת: ״אין כאן משפחת דורון״ הם הסתובבו והמשיכו לבנין הסמוך. רצתי למטה כאחוז טרוף, מדלג בקפיצה מעל גרמי המדרגות, מנסה בכל כוחי להדביק את השלושה, ולשמוע, את מה שלא רציתי לשמוע.

זעקת השבר של האם השכולה שקידמה אותי בעודי פותח את דלת הבנין, הבהירה לי הכל. סרבתי להאמין, אבל הצעקות, הבכיות, והרחוב שהחל להתמלא באנשים, הבהירו לי את הנורא מכל: יואב נהרג, ולא ישוב יותר. סחרחורת, ורעידות בידים, החלו להופיע בי לחילופין. אחזתי במעקה המדרגות מול דלת ביתם, מנסה לא ליפול, מחזיק עצמי מול זרם האנשים שהחל להופיע שם. יואב היה ביחידה מובחרת, הם נשלחו למשימה מיוחדת ורגישה בשטחים, כשהם לבושים בבגדים אזרחים, טעות אנוש בזיהוי, גרמה למסוק של צה״ל לחסל אותם מהאוויר, כשחשב שהם מחבלים. יואב נהרג במקום, ואיתו עוד שני בחורים צעירים. אני מצמיד את ראשי אל תוך הברזל הקר של מעקה חדר המדרגות, המום, כואב, מתקשה לעכל, ונותן דרור לדמעות שזולגות וזולגות ללא הרף. לאחר כמה דקות שנדמו כנצח, יד חמה ליטפה את פני הרטובות, ומשכה אותי מתוך ההמולה החוצה. היה זה אבא שלי, הוא חיבק אותי הרבה זמן, ואז הביט בי, ״טוב לו״, הוא אמר לי, ״טוב לו עכשיו ילד שלי..״ נשמתי עמוק, עלינו הביתה, נשכבתי במיטתי, ומשם מבעד לחלון, אל הירח שלא זז, אבל נראה היה שמשהו השתנה בו, כעת לא רק הוא מביט בי מהשמים, גם יואב היה שם, היה וחייך, כמו שמעתי אותו אומר: אתה תתפלל שאלוקים ישמור עלי, ואני אשתדל בעזרתו לשמור עליך.

אז אומנם, את יום הזיכרון שלו אני מציין ב ו׳ אדר, אבל החלטתי עקב היום המיוחד הזה, לכתוב לכם, שתדעו עליו גם אתם.

שלום יואב, שלום חבר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!