למען ה'שקופים': אל תפגעו בכשרות הממלכתית

בימים אלו, נדרש היועץ המשפטי לממשלה להידרש לשאלת פרשנות חוק איסור הונאה בכשרות ועמידת הוראות החוק אל מול חוק יסוד: חופש העיסוק.

נראה כי עצם הדרישה לעיון פרשני מחודש הינה תולדה של תהליך המעבר משיח של ערכים לשיח ליבראלי.

אך בל נשכח שאפילו בית המשפט העליון בתקופת הנשיא ברק, ממציא השיח המשפטי הליברלי במדינת ישראל, חרף צמצום סמכותה ומעמדה של הרבנות הראשית הממלכתית - במקרים ספציפיים אשר לדעת בית המשפט חרגה האחרונה מסמכותה המעוגנת בחוק לענייני כשרות ולהן בלבד, לא העלה בית המשפט העליון על דעתו פרשנות כה מרחיקת לכת, אשר תוצאתה הישירה והפרדוקסאלית, הינה לא פחות מאשר חיזוק וביצור מעמדם של הבדצי"ם למיניהם.

מצב הדברים המדאיג, היוצר כרסום מתמיד במעמדה ובסמכותה הממלכתית של הרבנות הראשית לישראל, ובפרט מהשאלה "המשפטית" העולה בפעם המי יודע כמה על סדר היום, לפרשנות מחודשת לחוק איסור הונאה בכשרות אל מול פגיעה מדומה בחופש העיסוק.

ראשית, מנקודת מבטי כמשפטן, האפשרות המבקשת לתת לבעל העסק את האמון להצהיר ולהכריז על מוצר כ"כשר" חרף ניגוד עניינים מובנה בין הרצון לייצר ולשווק מוצר כשר לבין הצורך והשאיפה למקסם רווחים, מסוכנת היא מאוד.

שווה בנפשך, מתן אפשרות לסימון "תנאי ייצור נאותים" על ידי בעל העסק, שכן לדעתו, אין צורך בפיקוח רגולטורי כלשהו, ותנאי הייצור הם נאותים דיו על פי טעמו. כשם שלא יעלה על הדעת בשם "חופש העיסוק" לאפשר לסמוך על עמדת בעלי העסקים בנושאים הנוגעים לבריאות הציבור, לא פחות מכך לא ייתכן להסכים לאפשרות הראשונה הנוגעת לאמונתם ודתם של אלפי מאמינים צרכני כשרות. שכן אין המדובר ב"חופש העיסוק" אלא בהפקרות של ממש.

ללא ספק, הגוף המרכזי המעוגן בחקיקה למתן כשרות במדינת ישראל הינו, "הרבנות הראשית לישראל" על הרבנים המקומיים הממונים בכל אתר ואתר.

התערבות בכוחה ובמעמדה של הרבנות מקום שאינו נצרך, לא משפטית ולא עניינית, עלול להשיג את ההיפך הגמור, שכן התעצמות כוחם של בתי דין צדק פרטיים (הבדצי"ם) נובעת באופן מידי מהחלשת מעמדה של הרבנות הראשית הממלכתית לישראל.

כרסום זה איננו חדש, ובא לידי ביטוי בפסיקות שונות של בית המשפט העליון החל בפסק דין אילנה רסקין הנ"ל בו נדונה שאלת פרשנות לשון סעיף 11 לחוק איסור הונאה בכשרות, "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני הכשרות בלבד" ועל כן אסר בית המשפט על הרבנות הראשית לירושלים לתלות מתן תעודת כשרות באי קיום מופעים לא צנועים, שכן המנדט החוקי ניתן לרבנות הראשית להשגיח על כשרות המזון ועל זה בלבד.

בהמשך הגדיל לעשות בית המשפט בפסקי דין שונים ובהם פסק דין בלדי, בו התערב התערבות אקטיבית בדיני הכשרת הבשר המיובא בהקפאה מחו"ל, שכן על פי ההלכה יש להכשיר הבשר מהדם תוך שלושה ימים מהשחיטה, וכך הייתה מדיניות הרבנות הראשית, עד שהעותרת חברה לייבוא בשר טענה כי בשם הפגיעה ב"חופש העיסוק" מעוניינת היא לבצע ההכשרה בישראל תוך מציאת אסמכתאות הלכתיות לדבריה, כתבה נשיאת בית המשפט דאז ד' בייניש: "...המשיבה (הרבנות הראשית, מ.א.) הינה רשות מנהלית ממלכתית הכפופה לכללי המשפט המנהלי, ועל כן גם בבואה לפסוק על פי ההלכה שיקול הדעת המוקנה לה באשר לקביעת התנאים למתן תעודות הכשר איננו שיקול דעת מוחלט".

התערבות בגצי"ת מעין זו הופיעה אף טרם לכך בבג"צ מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' ‎מועצת הרבנות הראשית, כאשר בית המשפט הגבוה לצדק קבע כי חובה על הרב המקומי להמשיך להעניק תעודות הכשר "מהדרין" ו"חלק", חרף החלטת הרב המקומי להימנע מכך מאחר ובעל המשחטה מוכר העופות שנטרפו ליהודים שאינם שומרי כשרות. ‎

התוצאה הישירה לטעמי, הינה פריחה ושגשוג של גופי כשרות פרטיים, בדצי"ם שאינם כפופים להחלטות בית המשפט העליון תוך הותרת הרבנות הראשית לישראל רלוונטית פחות בתחומי מתן הכשרות, תהליך שגוי שפגיעתו באה לידי ביטוי בכמה היבטים, אך אל מול חופש העיסוק של העותרים יש להוסיף את הפגיעה הכלכלית של ציבור הצרכנים שייאלץ לשלם על קריסת מערכת ממלכתית למתן כשרות ראויה לטובת חברות בע"מ למתן כשרות.

הכותב הינו רב קהילה בפתח תקוה, ויועץ חקיקה לח"כ יואב בן צור.
האמור משקף את דעת הכותב בלבד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!