"הייתי רוחלה הקטנה" • סיפורה של מתנדבת

"שמי רחל כהן, ואני מתנדבת ביד שרה בשירות "סיפור חיים". אני מבקרת אנשים שמעוניינים לתעד את הקורות אותם במהלך חייהם. אני ניצולת שואה, ולרוב אני נשלחת לתיעוד ניצולים מפני שמי שלא היה שם, לא מסוגל להבין את המסופר מפי הניצול. לאחר כל כך הרבה שנים גם הניצולים מתקשים להבין איך היו מסוגלים לעבור את התקופה הנוראית הזאת, להישאר בחיים, לבנות חיים בריאים ומאוזנים, ולגדל את דור ההמשך.

אני רוצה לשתף אתכם באחד המפגשים המרגשים עבורי במסגרת ההתנדבותית הזאת.

באחד הימים קיבלתי מרכזת השירות, כרגיל, שם וכתובת. אני ירושלמית, גרה יחסית קרוב למרכז העיר, אך הכתובת שקיבלתי הייתה באחת השכונות המרוחקות. בנסיעה, שכח נהג האוטובוס להוריד אותי בתחנה שביקשתי, והייתי חייבת לנסוע בעוד אוטובוס. סיכמתי לעצמי שזה מרוחק מדי ומסובך להגיע ושאחזיר את התיעוד הזה לרכזת הפרויקט, אבל היום הניצולה ממתינה לי ואני חייבת לבוא אליה.

בעודי מצלצלת בדלת, מנסחת את ההתנצלות על איחור של שעה, אני שומעת "כן. אפשר להיכנס". הדלת לא הייתה נעולה. נכנסתי. בסלון עמדה אישה זקנה (גם אני זקנה) שאומרת לי, בלי לפנות אליי, "את יודעת, הייתי במחנה הכי נורא". פרצתי בצחוק ואמרתי לה - "איך את יודעת? היית בכולם? לכול היותר יכולת להיות בארבעה מחנות, והיו עשרות, אולי מאות, מחנות מחרידים".

היא פונה אליי ואומרת: "אני הייתי בנירנברג". חשבתי שאני מתמוטטת. רגליי כשלו. היא דחפה כסא לעברי. יכולתי רק למלמל "גם אני הייתי בנירנברג". הבטנו אחת בשנייה - שתי זקנות שפעם היו נערות צעירות. היא - רגינה בת 15 וחצי, ואני - רוחלה בת 13 בדיוק. בהמשך שיחתנו התברר שגם באושוויץ היינו באותו מחנה, מחנה B בביתן של הילדות. רגינה הייתה בביתן 12 אני בביתן 8 של הילדות הצעירות יותר. התברר שעברנו את אותן סלקציות, ושאחריהן נלקחנו לעבודת כפייה בבית חרושת למטוסים בנינברג.

מובן שנשארתי עד מאוחר. ניסינו לזהות את הילדות שהיינו אז. החלפנו רשמים וחוויות. פתאום גרינה אומרת לי "את היית רוחלה הקטנה"? בפעמים האחרות שבאתי לרגינה, להמשך התיעוד, קרה עוד דבר.

היא סיפרה שבסלקציה השנייה היא נשלחה לקרמטוריום (משרפה) עם בנות אחרות ושבהגיען לשם הפשיטו אותן והן חיכו כשעה. לאחר מכן הורו להם להתלבש, ולחזור לביתן שהן נלקחו ממנו.
ידעתי שהיא טועה. אין דבר כזה. מי שנלקח לקרמטוריום לא נשאר בחיים. אני הייתי במחנה הזה ואני יודעת. למזלי, לא אמרתי לה כלום.

זמן מה אחרי כן, נסעתי לפולין כאשת עדות. שם התברר לי שבשלהי יולי, עבד הקרמטוריום בתפוקה מלאה כל כך שהגרמנים נאלצו להחזיר קבוצת נשים שכבר היו ערומות ונגזרה עליהן שריפה.
כשחזרתי מפולין, נסעתי לרגינה. אמרתי לה "באתי להתנצל שבלבי לא האמנתי לסיפור שלך על הקרמטוריום, אבל התברר לי שזה היה נכון".

רגינה חיבקה אותי ואמרה "תודה שבאת להגיד לי, כי אף אחד לא מאמין לי. כעת יש לי אישור לנכונות הסיפור".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!