סיפור חייו של שמואל חי קוסמן

אבי ר' בנימין זאב קוסמן - נולד בלונדון ב-17 לאוגוסט 1896, ונפטר בחיפה ב-26 לנובמבר 1967 (כ"ג חשון תשכ"ח). אביו Achille David- נולד בפריס בצרפת ב-21 לינואר 1854 (היו לו 7 ילדים), ונפטר ב-9 לנובמבר 1929 בפריס. אמו Judith למשפחת Lang- נולדה בלונדון בשנת 1865 ונפטרה ב-13 ליוני 1946 בפריס. סבו ר' בנימין זאב – נולד ב- Strasbourgב-13 ליוני 1815. (היו לו 14 ילדים). הוא נפטר ב-18 למרץ 1884 בפריס. הסבתא שלוMinetteלמשפחת Lazard נולדה ב-5 למאי 1826 ונפטרה ב-1 למאי 1890 בפריס. היא הייתה בתו של הרב Mayer Lazard מ- Bruecken שהיה הרב פרופסור של הישיבה התלמודית של Metz ומנהלה בשנים 1838-1856.

הסבא ר' בנימין זאב עבר בצעירותו מ-Strasbourg ל-Paris הקים משפחה (מרובת ילדים) ועבר לגור ב-.DuTemplelBL. הוא היה שם בשנות המהפכה הצרפתית בשנת 1848. וגם היה שם מוהל מכובד. אחרי המהפכה כאשר כל המסמכים והתיעוד של העיריה עלו באש, הכירו בתאריכי הלידה של כל הנימולים שנמהלו על ידו, ולפי הרשומים שנרשמו על ידו.

מאוחר יותר הוא עבר עם משפחתו ללונדון, ושהה שם כ-15-20 שנה. בשנת 1878 הוא חזר ל-Paris.
עלי לצין שאחת מבנותיו Eugenie שנולדה בשנת 1868-9, נישאה למנדלשניארסון, שהיה האח של הרבי שלום בער שניארסון "הרש"ב". (אגב היה גם אח שלישי מבוגר מהם. קראו לו רבי זלמן אהרון, שהיה צדיק ותלמיד חכם גדול).

אבי התחתן עם אסתר (אסתי) כהן, ב-27 למאי 1930. אמי אסתר (אתי) כהן לבית Meta Fink, נולדה ב-19 למרס 1904 בעיר ווירטסבורג (Wurzburg) בגרמניה. היא נפטרה ב-17 לפברואר 1979 (כ' בשבט תשל"ט) בחיפה. אני הבכור נולדתי בפריס בשנת 1933, ושמי שמואל, על שם הסבא שלי מצד אמי שמואל כהן ז"ל, בגלל אירוע לב שעברתי בשנת 1999, הוסיפו לי גם את השם חי, וכיום שמי שמואל-חי. כמו כן יש לי עוד שני שמות בלועזית Jacques Achille.

אחי נולד ב-12 לנובמבר 1938, גם כן בפריס ושמו גבריאל –דוד, על שם הסבא שלי מצד אבי (Achille David). אחי היום הוא הרב גבריאל-דוד קוסמן שליט"א. לאבי היה בפריס, חנות למכירה ולתיקוני רדיו. בתחילה מקלטי הרדיו פעלו בעזרת "גבישים" ובהמשך עברו לנורות, בכל מיני מודלים שונים, שהוו אז אטרקציה מאוד נדרשת. אבא היה שותף עם אחד מאחיו, וב"ה כולם חיו בכבוד.

הדירה והחנות של הורנו בפריז, אשר שם גרנו שנים כה רבות – היו ברובע ה-19 –Rue des Pyrenees 302, כאשר החנות הייתה למטה, והדירה שלנו באותו בנין למעלה, במקום מכובד בכביש ראשי ואפילו קרוב ל-Le parc des buttes-chaumont. הדירה למעלה הייתה יפה ומרווחת, והיו בה ארבע חדרים. החנות למטה הייתה גדולה לעומק, ונוחה לקהל הבאים לתוכה. כמו-כן היה מרתף ששם אוכסנו סחורות מעט ישנות, שהמחיר שלהם היה יותר נוח. הפירמה צוינה בשם: Les aaa radio la marque repute benjaminkosman. הייתה לחנות הזו כבר renomee והעסק היה מאוד יציב. זו הייתהגם התקופה של התחלת הקליטה של שידורי הרדיו. עוד זכור לי היטב שבהתחלה לא פתחו את (המקלט) הרדיו עם כפתור או לחצן כל שהוא. היה צריך להיעזר עם משהו כמו מחט עקומה, מיוחדת שחיברה את הקליטה על ידי מגע נכון של המחט על הגלאי הגבישי –galenne. כיום אי אפשר לתאר איזה קושי ומאמץ היו עושים כדי לקבל קליטה, ואפשר היה גם לשמוע.אבל גם אחרי זה שמעו חלש רק עם אוזניות. רק מאוחר יותר הופיעו סוגי רמקולים מתקדמים. מאות ואלפים מקלטי רדיו נמכרו, כדי לזכות ולשמוע איזה שיר חדש, שזמרים כאילו שרו לאנשים באוזן. יותר מאוחר התרחב המחקר והרדיו במבנהו, גם חלקיו הפנימיים השתפרווהם החליפו את הגביש, ועם כפתור משופר זכית גם לאיתור תחנות וגם לשמוע יותר מוצלח (אבא סיפר שכבר אז החרדים של התקופה ההיא, צעקו "טינופת ועבודה זרה" והחרימו לגמרי את כל השיפורים האלה. הם אמרו שזה ממש עבודה זרה).

כאמור אלפים של תקליטים וגרמופונים נמכרו. כמו כן הרדיו שהיה כבר בצורה יותר נורמלי. היה גדול ולכל מי שרכש אותו היה כבוד. הוא היה יצור ענק יחסית, יפה בחיצוניותו, ועם כושר שמיעה ראויה, מאוד מרגש לכל הדעות. היו גם יצרנים שונים וההתחרות רק קידמה את העסקים.
למעלה מעל החנות בדירת שלנו, היה הכל חדש ונוח. הרהיטים בחלקם היו מאוד חדשים, גם הפרקט היה חדיש ומותאם לדירה המכובדת.

היו בביתנו הרבה מאוד ספרי קודש, ביניהם ספרים עתיקים בעלי מאות שנים ובעלי ערך, שהיו חתומים על ידי שמות הנותנים, אשר התקבלו משני כיווני המשפחה. היה אצלנו גם ספר תורה מאוד מפואר, שנשמר בארון מיוחד. היו לנו מערכות של כלי אוכל מפוארים שבהם היו מגישים את האוכל לאורחים המכובדים שהיו פוקדים את ביתנו מספר פעמים בכל חודש, כמו הרב הראשי בארץ ישראל הרב הרצוג. כך התנהלו החיים של המשפחה שלנו שנים רבות, בצורה מכובדת ובכבוד הדדי, עם כל מי שהיה להם קשר עם הורי.

מלחמת העולם השניה כניסת הגרמנים לצרפת בשנת 1940
עד פרוץ מלחמת העולם, חיי היהודים בצרפת, היו חיים רגילים, והם לא סבלו מכך שהם יהודים. עם התחלת המלחמה עוד חלמו היהודים הצרפתיים שהם מוגנים יותר, או לכל הפחות הם לא יהיו נרדפים כמו זרים. בגלל היותם "patriote" מוסמכים על ידי העם הצרפתי.

עם פלישת הגרמנים לצרפת, וכניעת Marchal Petain, החמיר מאוד מצב היהודים, בראשונה התחילו מאסרים של היהודים הזרים. הפחד מהלא נודע כרסם על כל צעד ושעל. בשנת 1940 החליטו ההורים שלי, בגלל המצב שנוצר, לנטוש הכל ולברוח מפריס.

הבריחה הייתה איומה ובצורה מבהילה. עזבנו הכל בפריז, ללא כל אפשרות לנסות לאכסן את כל מה שהיה לנו, או לשלוח את זה לשמירה. ברחנו רק עם שתי מזוודות, כאשר הכל נשאר "ללא רועה", ממש ביגון ובצער, וכאשר הפחד מלווה אותנו על כל צעד ושעל.

בהתחלה הורי נסעו לפריפריה לעיר Mont Morency. המטרה שלהם הייתה אז, להסתיר את היותנו יהודים, ולהתרחק ככל האפשר מקרבת החיילים הגרמנים. כאשר המאסרים התקרבו גם לשם, עברנו לעיר בשם Les BainsEnghien, אבל מהר מאוד התברר שהרדיפות מגיעות גם לשם.

אנחנו לא יכולנו לחזור לפריז מפחד של הלשנה. חוץ מזה הורי לא האמינו שהרשעות תשתלט לכל כך הרבה זמן, ונאבד את "הכל-הכל". הכל נפרץ ונשדד, ואפילו דבר קטן ביותר לא נשמר לנו למזכרת, כמו תקליט ישן, או רכוש פרטי אחר. הגרוע ביותר היה, שלא נמצא אפילו אזרח אחד שמתוך הגינות או רחמנות, אמר לנו שהוא מתוך צער שייך לעצמו את ספר התורה שהיה בביתנו.
לאחר הכיבוש הגרמני, צרפת הייתה מחולקת לאזור כיבוש, ולאזור חופשי. באזורים הכיבושים שלטו הגרמנים בעזרת הגסטפו ללא עוררין, ובאזור החופשי שלטו גם הגרמנים, אבל נתנו למיליציה הצרפתית לפעול. היו גם החלפת מקומות בין האזורים הכיבושים. לידנו היו מפעלים ענקיים שיצרואת תצורתם עבור הגרמנים.

לאור זאת חשבו הורי שאם נדרים לכיוון Bordeaux אולי יוטב, וכך הם עשו. גם שם אחרי טרטורים רבים בכמה משכונות מגורים בתוך העיר. תמיד היינו בזהות חסויה, כאילו שאנחנו נוצרים. אז גם התחילה פעילות נאצית בצורה מחמירה, ואז עברנו שוב לפריפריה, זה היה ליד אזור ענקי של תעשייה.מאוחר יותר התברר שדוקא שם הסכנה לא פחותה, כיון שהכוחות הבריטים שנלחמו בגרמנים, התחילו להפציץ מהאוויר את אזורי התעשייה, ששם עבדו ויצרו עבור הגרמנים. היו גם אזהרות של שידורי BBC, על תאריכי ממוש ההפצצות, היינו מקשיבים להם בסתר. ממש לידנו היה הרס מוחלט וביסודיות.

בתקופה זו כבר לא הייתה אפשרות לנטוש את האזור, כי על האזור הוכרז רשמית אזור כיבוש.
ההורים למרות הכל, עשו את כל המאמצים לקבל רישיון מעבר, אל מחוץ לאזור הכיבוש, כי בלעדיו לא היה שום סיכוי לחצות את האזור. מה עשה הקב"ה "בדרך נס" קבלנו רשות מעבר, והפעם לכיוון Lyon, ובכן אורזים הכל בכמה מזוודות ויוצאים כאמור לאזור הנתון, ומגיעים ל-Lyon.

מאוחר יותר מתברר שדוקא באזור החופשי, הסכנה גדולה עוד יותר, כי השלטון הצרפתי שהיה תחת השגחה גרמנית היה גרוע יותר מהגרמנים עצמם, וזאת כיוון שהגרמנים שלמו הון על כל ראש יהודי שנתפס.

הגענו ל-Lyon, הורי מצאו מגורים באזור ותיק ודי ישן. הבית ששכרנו היה מאוד ישן, הייתה קומת קרקע ועליה עוד קומה עליונה. היתרון היה שהבית היה בין שני בתים, וזו הייתה כהן יחידה סגורה. היה שם גם חצר, ומעבר לו היה בית נטוש. ידענו שהבית לא היה בשימוש. הכל הווה יחידה אחת סגורה עם חומה, וזה שמר על הפרטיות.

אבא התחיל לעבוד שם כסוכן במוצרים רבים, רוב העבודה שלו הייתה בפגישות והתכתבויות. העסק צלח ב"ה, ולמרות כל קושיי המלחמה, היה מזה פרנסה ואפשרות לקיום. באותה שנה "בשבת הגדול" בזמן שכולנו היינו מסובים מסביב לשולחן החגיגי של שבת, נשמעו דפיקות חזקות מלמטה מהכניסה הראשית, וצעקות לפתוח את הדלת. לאחר שפתחנו את הדלת, ראינו, שליד הכניסה הראשית עומד רכב מיוחד של המיליציה ובראשם מפקד הגסטפו, הם תבעו להיכנס מיד לתוך הבית ולסרוק את כל המקום, החשד היה לדבריהם, שאנחנו משתפים פעולה עם המחתרת הצרפתית.

האמת שאיש מאתנו לא ידע כי האח של אמא איזי כהן, השתייך למחתרת, והיה עובר אצלנו מפעם לפעם עם מזוודה. כנראה שהיה מעקב ובלוש אחריו, או הלשנה, וזה הביא את המיליציה לבית שלנו. היינו מחוסרי עונים, לא ידענו מה קרה, כעשר חיילי מיליציה חפשו שעות אחרי נשק שלא היה.

נשק אומנם לא היה לנו, אבל יהדות כן הייתה אצלנו, ועוד איך! היה אצלנו שני תנורים ענקיים (כמו בצה"ל בשנות ה-50). באחד היה טמון ספרי קודש מכל הסוגים, והשני "שחימם", הם חפשו וב"ה הם לא מצאו דבר, כי לא היה מה למצוא. היו פמוטים מכסף – שבדרך כלל נמצאים רק אצל יהודים, סידורים על השולחן, שלא הספקנו לסלק, אבל הם לא שמו לב אליהם. היו עוגות לכבוד שבת, על העוגות אמרנו שהם "עוגות מאלזס".

היו אתנו שתי סבתות. אחת האמא של אבא מאנגליה, שקראו לה סבתא גְרֵינֶה, ואמא של אמא Meta Kohn, הסבתות שאלו הרבה שאלות, אבל הזהרנו אותן לא לדבר.וכך אפשר היה להגיד על אנשי המיליציה, "עינים להם ולא יראו", זה היה ממש נס שיש להודות להלל ולשבח על זה כל יום ויום.

אחרי כשעתיים של חיפושים, אבא נלקח למטה המשטרה, נחקר ושוחרר, כיון שהם חשבו שהוא גוי, ולא חשדו בו כי הוא יהודי. אחותו אירו (אשתו של איזי כהן) שגם הייתה אתנו, התבקשה להתייצב במטה לחקירה. אחרי שנחקרה, שוחררה בסוף היום גם היא. שניהם שוחררו בתנאי שלא יעזבו את המקום, כי המשפחה נשארה תחת מעקב צמוד.

המשפחה מתפרקת
באותו היום, וללא השהיה נוספת, כל המשפחה התפרקה.דודה אירן, סבתא גְרֵינֶה ובתה (Dedee ) נסעו צפונה לכיוון Paris. אנחנו עם סבתא Meta עזבנו ונסענו עוד בשבת הגדול לפריפריה של Lyon למקום בשם Caluire.

ההורים חפשו מקום ומצאו אצל אנשים מאוד נחמדים שני חדרים, "אבל" אחרי כשלושה שבועות – באה בעלת הבית ואמרה לאמא, שראתה נרות דולקים בשבת, והיא מבינה שאנחנו יהודים, לכן היא הלכה לתחנת המשטרה, ושאלה אם יש סכנה עבורנו, ונאמר לה בפירוש שאין כל חשש. זה היה ממש "שכל" של גוי. אם כל הרצון הטוב שלה, היינו חייבים לברוח כמה שיותר מוקדם. הפעם החליטו ההורים לקחת כיוון לצפון, כ-60 ק"מ משם, לעיר קטנה עם כ-2000 תושבים ועבר עתיק מאוד.

העיר העתיקה ששרדה בשלמותה על כיפת הר, ובנויה עם חומת מגן, עדיין גרו בה מעט תושבים, בתפקידי שמירה ותיירות על המקום. העיר החדשה הייתה לרגלי ההר, והיו בה כל השירותים המתלווים לעיר, וכנסיה שעומדת במרכזה. שם העיר הייתה Meximieux.

ניסינו הפעם עוד יותר להסתיר את יהדותנו. מצאנו ושכרנו דירה ממש ממול לכנסיה. שיתפנו איתם פעולה, והלכנו ללוות לוויות שהיו שם, ועוד דברים שאני כבר לא זוכר.

בעל הדירה היה בדרגת capitaineבצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה, והיה עוד נאמן לMarchal Petain-, אשר במלחמת העולם השנייה הפך למשתף פעולה עם הגרמנים. בכל תקופת המלחמה אבא נזהר לא להעלות ויכוחים עם בעל הדירה, כי המשותף ביניהם היה, שגם אבא היה חייל במלחמת העולם הראשונה, ואפילו השתתף באחד מהקרבות המפורסמים של Verdun. (אגב אבא במלחמה ההיא לא ירה אפילו כדור אחד לכיוון האויב, כי חשש שמא ימצא מולו חייל גרמני שהוא יהודי.)

עם שחרור המקום על ידי כוחות הברית, העיירה שבו היינו, נהפכה לאחד ממרכזי הכניעה של חיילות הגרמנים לקראת סוף המלחמה. מצפון תקפו אותם האנגלים והאמריקאים. כמו כן, עם פלישת האמריקאים מהדרום צפונה הגיעו אלינו ממזרח כוחות המחתרת הצרפתית, ונקמו בגרמנים ככל האפשר. זה גרם לחיילים הגרמנים, להפוך לחיות טרף, ובכל מקום שהם הגיעו, הם ירו ורצחו ללא הבחנה.

כל המשפחה שלנו יחד עם השכנים שהם היו בעלי הבית, (קראו לו monsieur le commandant, תואר כבוד לכל חייו). ישבנו כולם במרתף שהיה המקום הכי בטוח לעת ההיא, וגרמנים עם טנקי tigersשלהם ירו לכל עבר, וכל ירי כזה היה מרעיד את כולנו בצורה איומה.

אנחנו חיינו עם ההורים עד Lyon , אבל אחרי כניסת הגסטפו והמיליציה אצלנו. החליט אבא על הפרדה מירבית ביננו, כביטחון מפני הלשנות וצייד היהודים. גם כישלון המעבר ל-Caluire, הביא את אבא לפעול בהחלטיות יותר חזקה, בשני אופנים.

אותי ואת אחי אבא העביר ל-Meximieux (פרטים על המקום כבר כתבתי קודם). שם גרו זוג מבוגרים שאבא הכיר, וידע שתמיד יהיו מוכנים לעזור. הוא הצליח "בתמורה, ובצורה משכנעת" להעביר את שנינו לזוג הזה. בהתחלה דברו על שהיה זמנית, אבל לבסוף זה נמשך הרבה מעבר למה שחשבו.

שנינו יחסית היינו די קטנים, היינו לפי זכרוני צמד-חמד. התחלנו להתנהג כמו כל הגויים מבלי להזכיר בכל צורה שהיא אפילו ברמז, את נושא היהדות. על הנושא הזה עבדו איתנו ההורים להיות מאוד זהירים. לכן הלכנו לכנסיה אתם, וניסינו לעשות הכל, לפחות כמוהם.

המארח שלנו היה סרן בצבא וקראו לו Monsieur Le Commandant. הוא שירת בצבא צרפת בשנים 1914-1919 והכיר טוב את אבא, שגם לקח חלק נכבד במלחמה העקובה מדם ב-Verdum. הוא כקצין העריך מאוד את Marchal Petain, ולכן גם הוא העריך גם את אבינו בתור Ancien combatantורצה לעזור.

ההורים שלנו מצאו מקום אחר לגור, בסביבת Lyon יחד עם סבתא – מקום שאבא יוכל היה מעט לעבוד ולהתקיים.

כפי שכבר סיפרתי ההורים החליטו בצורה מתוחכמת פחות או יותר, לנסות ולהתרחק, ואולי על ידי כך להצליח לצאת מכל הסיבות המסובכות שרודפים אותנו. אחי הקטן נשאר אצל "אדון המפקד", יחד עם אלה שנשארו לשמור על המקום. ממול גרו המכירים של אבא, הוא תמיד קווה שיוכל להיעזר על ידם. היות שכאשר ההורים באו הם קראו לו תמיד "אדוני הקפטן", דבר שתמיד גרם לו אושר.

הזקן הצטער ובקש להשאר רק עם ילד אחד, עם אחי. ומסר להורי, כתובת של מישהו אחר, ואיך להגיע אליו, ואשר שם אני אוכל לשהות. אחרי זמן מה, נשקתי להורי ויצאתי לתחנת הרכבת, בתקוה להצליח. הגעתי למקום וראיתי שנפלתי למשפחה עם אנשים זקנים, הראש הקטן שלי התחיל לעבוד, וראיתי שהכל מן השמים. היה שם משק עם הרבה צאן, בקר, סוסים, שוורים ופרות. היה שם כלב אחד ותוך כדי יומים של הדרכה שניתן לי על ידי בעל הבית, נשארתי לטפל בכל. היחיד שעזר לי היה הכלב.

כדי לא להכביד על הזוג המבוגר, אני הייתי יוצא רוב היום לעבוד עם איכרים, ובכל סוגי עבודות שיכולתי להשיג, כמובן עבודה שיכולתי לעשות בגילי, כמו לשמור על עדרים, וכל מיני עבודות שלא היו הכי קשות.

סבלתי רוב הזמן מקור ושלשולים, כאבי בטן, התרגזויות. היו מכים אותי ולא ידעתי למה. עם הכאבים מהמכות וכאבי הראש שהיו לי כמעט כל הזמן, עברו עלי זכרונות של חיים שבו חייתי לבד, ובמעט אוכל. האוכל היה גרוע, כל ביס שעשתי הגעיל אותי. הם היו מכים אותי בלי כל רחמנות. הרבה פעמים העדפתי לחטט בכל מיני סוגי אשפה ופסולת, כדי למצוא אוכל. בור ענק שימש כשולחן, אצל האיכרים וכל אחד לקח לעצמו מזון ואכלו כולם יחד. לצערי בהתחלה לא ברחתי משם, כי הפחד גבר עלי. נשארתי אצלם שנתיים וחצי, ולא העזתי לברוח מרוב פחד.

הבריחה מזוג הזקנים
בערב אחד החלטתי בכל זאת לברוח, להסתלק ולהגיע לדודי הרב אהרון זילברשטרום, שהיה מנהל מוסד לילדים St Etienne de grossexvoironisere Chateau de manoir. זכרתי את המקום שבו היה המוסד וכי הוא היה המנהלשל המוסד, זה היה באזור - Chateaux du Manoirברחתי לשם כאשר הייתי בן עשר, נסעתי עם מזוודה קטנה, כי זה מה שהיה לי.

הדוד קבל אותי מאוד טוב, והוא שמר עלי כבן משפחה. הוא היה אחד מהרבנים של זקני חב"ד, והיה בוגר ה-Sorbonne. נשארתי שם כחמישה חודשים. ביום אחד הדוד העיר אותי מוקדם מאוד בבוקר. הוא נפרד ממני בשלום ובנשיקות, הוא לחץ עלי מהר לברוח, ולחזור לאחי במהירות ל-Meximieux. הגעתי לשם.

עד סוף המלחמה, לא שאלתי ולא ידעתי מדוע הוא עשה את זה. אחר כך התברר לי שהייתה שמועה שמישהו הלשין על המקום, וכי הגרמנים באים לאסור את כל 200 הילדים היהודים שחיו אצל כל מיני משפחות באזור. כל הילדים נשרפו, ורק כך אני ניצלתי בעוד מועד. תודה לקב"ה שעל ידי כך ניצלתי.

סוף המלחמה והמשפחה מתאחדת מחדש
התחילו להגיע שמועות, כעבור שבועיים, שהגרמנים מתחילים להיכנע באזור שלנו, הירי נמשך על ידי חיילי האויב שטרם קבלו את פקודת הכניעה הרשמית, אבל אנחנו היינו זהירים ונמנענו לצאת, מחשש של פגיעות מהאויב המסתתר בגגות הבתים ויורה מתוך ייאוש.

מאוחר יותר עברו דרכנו כוחות גדולים מאוד של חיילים אמריקאים, בריטים וגם של המחתרות שעברו מבית לבית וטיהרו את קיני האויב וחיסלו אותם. כך סוף סוף המלחמה נגמרה בכניעה של חיילי האויב והמלחמה הגיעה לקיצה. אבא בא לקחת אותנו, ושמחנו לחזור לעיר Lyon, ולמגורים הקודמים שלנו. שנתיים וחצי חיינו מחוץ למשפחה.

נקודה מעניינת בנושא זה היה, כאשר אני ואשתי ביקרנו בפריז בשנת 1991. ניסינו גם אנחנו לחפש עדויות של אנשים שחיו אז בקרבת הבית שלנו בפריז, ולא מצאנו אף אחד שזכר מה שהיה, מלבד אשה זקנה אחת, שאמרה שראתה אנשים שלקחו את הרכוש, שנראו כמו אנשי המיליציה ושהחרימו את כל הרכוש.
Ilsontpercuter tout l" appartement el la boutique et tout a eteconfiscer et envoyer—qui-saitou!!!

אחרי המלחמה אבא הגיש תביעה על הנזק שנגרם לנו, ועל הרכוש שלנו שנשדד, שהיה בודאות בהשפעת ובעזרתם של פושעי המלחמה, ושל כל השותפים לכיבוש האכזרי והבלתי אנושי. אבל השופטים פסקו, כי "אבינו אינו זכאי לשום פיצוי". אבל זה היה אולי בגלל יהדותו? וזה היה ערכו בעיני השופטים הנחמדים של פריז, כי "איננו זכאי לשום פיצוי". וכי ישר כוח למליציות שסילקו את כל מה שהיה לנו.

זה היה שכרו של אבינו שהיה חייל נאמן. אבא היה ממשפחה צרפתית עוד לפני המהפכה הצרפתית, ואפילו עוד מקודם יותר. ראוי מאוד שהמנהיגים יהיו מודעים איך ראו בזמנו בשנת 1945 אזרח נאמן צרפתית.

מצב של הורי היה אז קשה מאוד, ולא היה להם היכולת לערער על הפסיקה המשפטית, או להגיש תביעה חדשה. אבא התחיל מחדש להיות סוכן למאות מוצרים (מסיכה ועד כבלים חשמליים מכל גודל וקוטר). שאין לזה שום שייכות לעסק שהיה לפני המלחמה. העסק נוהל על ידי אבא רק על ידי קבלת הזמנות בכתב, ואספקת ההזמנה במהירות למזמין המוצר. גם אמא נתנה את חלקה באדמיניסטרציה, וכמובן כשפית של המטבח שלנו.

אבא הצליח לרכז מחדש את כל הלקוחות שלו והחיים חזרו למיטבם. אבל פצעי המלחמה וההשמדה של יהדות אירופה, היה בהחלט גורם שקירב אותו לאמונה שמקומו של היהודים, הוא לא בין שונאי ישראל, וכי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל ל-Palestina, גם אם היא נמצאת תחת המנדט הבריטי. כי אבא האמין בכל לבו שהמשיח יגיע בקרוב מאוד.

תודות
ברצוני להודות ל"יד שרה" ולגברת ורדה בראון, מרכזת סיפורי חיים שנתנה לי אפשרות לספר את סיפור חיי. כמו כן למר ראובן שפיצר על העריכה של הסיפור, באופן שבו ערך את הסיפור והחן הרב שהוא הכניס לסיפור. החל מזמן שאני כילד נולדתי בצרפת, ואת הדרך שבו עברתי את המשך חיי עד ימנו אלה.

יהי רצון שמן השמים לא ימציאו רשע כזה כמו שהיה בילדותי, וה' יתן לכולם שמחה והרבה ומזל, שיוכלו להתגאות בתשבחות שיקבלו, ולשמוח יחד עם כולם.ושלכל ההורים יהיה מזל טוב.

כולי תקוה שצאצאנו ימשיכו את מורשת משפחתנו בגאווה בדרך ישרה ובכבוד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!