"הכח שלי – המשפחה שהקמתי כאן לתפארת"

"נכון שאלת אותי, שאלת המפתח היא מאין הכח להמשיך ולחיות כל השנים האלה אחרי שעברתי את מחנות הריכוז וההשמדה באושוויץ, בירקנאו, אלך ודכאו.

הכח שלי – במשפחה שהקמתי פה לתפארת. ברוך השם הגעתי לגיל 85 ובפסח האחרון אמרתי לכולם – הולכים יחד לצימר. 3 ילדים. 13 נכדים. 2 נינים. כולם טובים. כולם דה-לוקס. כולם מלומדים.

הם הופכים אותי למאושר באדם מפני שהם ההוכחה לכך שרצו להשמיד אותנו ולא יכלו – והצלחתי להקים את מה שהקמתי.

נולדתי בצ'כיה. אבא היה חסיד ויז'ניץ, בעל חנות מכולת וסוחר שעשה חיל בעסקיו. כילד למדתי בחדר וזה לא גן שעשועים כמו שיש היום. חדר עם קור מקפיא עצמות. הייתי נער מאושר בגיל 15 כשנקלענו לזוועות השואה.

ההרגשה ברגע שירדנו מהרכבות לאושוויץ – אתה מחוק. שום דבר לא עוד בשליטה. ובכל זאת החלטתי שאני נצמד לאבא. לא זז ממנו. יחד עברנו את הסלקציה.

באנו לשם משפחה – אבא ואמא, אני ועוד שלושה ילדים. והיו בקרון גם קרובי משפחה נוספים. כולם נלקחו כבר בימים הראשונים להשמדה. נותרה לי אחות בלבד.

אני זוכר אנשים שיוצאים מהבלוק באושוויץ והולכים לגדר כדי להתחשמל. למות. איבדו את הרצון לחיות. זה היה בלוק למאה איש שדחסו אליו אלפיים. אחד על השני. אחר כך לעבודות בבירקנאו. בדכאו. אני זוכר מסדר בקר שאבא עומד ולפתע מתעלף. או שהוא חוזר מעבודה ואומר אם כך זה ימשך – אני אמות.

שרדנו והגעתי לישראל ב-1948. גוייסתי מיד לצבא ואחר כך הייתי אזרח עובד צה"ל וגם איש צבא קבע. אחרי השחרור מהצבא עבדתי עוד 22 שנים.

אני מביט סביבי ורואה את המשפחה שלי וברוך השם כולם משרתים את המדינה – כל אחד בתחום שלו - ברצון ולא באונס. כן אדוני – הם הוכחה של נצחון על הרוצים להשמידנו – והם הכח שלי".

תודה לצוות שתיעד את סיפור חייו של מרדכי אדלר: המראיין: אברהם רוזנברג, מתנדב בפרויקט סיפורי חיים סניף חיפה. רכזת הפרויקט בחיפה: אסתי רטמן. מעצבת גרפית: אסתי גופר, מתנדבת ממוצקין.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!