ככה עברתי את השואה • סיפור מזעזע

נולדתי בשם רוברט קרמפל בווינה ב- 7.11.1925. אחי יוסף נולד לפני, הוא מבוגר ממני בשנתיים וחצי. היינו שני אחים, וגדלנו בבית לא דתי, אך קצת מסורתי. אבי נולד בווינה בשנת 1888, ואמי נולדה ב- 1890 בגליציה-לבוב, שהייתה שייכת לאוסטרו –הונגריה.

הבית נוהל כבית אוסטרי, אך לא חגגנו חגים נוצריים. חגגנו חגים יהודיים כמו: פסח, חנוכה וכו'. ביקרנו בימים הנוראים בבית הכנסת, וגם – מדי פעם - בלילות שבת. ההורים קנו, גם, את השקל של ההסתדרות הציונית, ותרמו לארגונים ציוניים.

למדנו בבית הספר של המדינה - יהודים וגויים יחד. הסתדרנו די טוב. היינו בערך חמישים אחוז יהודים, וחמישים אחוז גויים. כאשר הגעתי לכיתה אלף החליט אבי לשלוח אותי גם לבית ספר יהודי - אחרי הצהרים. שם למדתי: קצת חומש, קצת יהדות, קצת עברית.

בהחלט הרגשתי את האנטישמיות באוסטריה. בווינה היא הייתה מאד מאד נפוצה. מדי פעם קראו לנו: "יהודים לכו לפלסטינה, אין לכם מה לעשות אצלנו", וכו'. למרות זאת היו לי חברים טובים - נוצריים, אבל לא ביקרנו אחד אצל השני. בכלל, ביקורים לא היו כל כך מקובלים.

בבית הספר העממי - שיעורי דת היו חובה לנוצרים וליהודים. יום אחד, אחרי שיעורי דת של הנוצרים, באו חברים שלנו ואמרו: "היום לימדו אותנו מה שאתם עשיתם לנו". הכוונה הייתה, כמובן, שהיהודים הרגו את ישו. גם מהשכנים שמענו, שבכנסיות מטיפים על אנטישמיות - מדברים הרבה על זה, שהיהודים הרגו את ישו. הגויים אמרו לנו (בתרגום חופשי): "יהודי - יש לך כובע - תירק לתוך הכובע", ואנחנו השבנו: "אתה גוי - תגיד לאמא שאתה זבל". קיבלנו זאת ברוח טובה, וגם הם. אבל לפעמים הגענו למכות ולאגרופים בגלל זה.

בבית הספר העממי למדתי ארבע שנים, אחר כך עברתי לתיכון. בתיכון היו פחות יהודים - בערך שליש מהכיתה. היתר - גויים. למדתי שם שנתיים.

בתקופה זו היה משטר פשיסטי באוסטריה, אמנם לא כמו בגרמניה הנאצית. היו כל מיני מאורעות עם הפשטיסטים. במלחמת האזרחים בשנת 1933 הפשיסטים ניצחו. בשנת 1934 הרגו הנאצים את ראש ממשלת אוסטריה – דולפוס - דבר שמאד השפיע עלי. אהבנו את המשטר - שלא היה עויין ליהודים, עד כמה שאני יודע. היו ליהודים כמה מגבלות, היהודים לא יכלו להתקבל בקלות לאוניברסיטה, ולכל מיני מקומות עבודה.

אבא שלי היה סוציאליסט לפני המשטר הנאצי. הייתי תמיד מאד גאה לעמוד - בראשון למאי – ברחוב, ולראות אותו צועד עם הדגל האדום ברחוב הראשי של ווינה. הוא חשב עצמו כאוסטרי עם דת יהודית. אבל גרנו בסביבה, שבה גרו הרבה יהודית דתיים-חרדים, שברחו מפולניה.

אבי הכיר את אמי במלחמת העולם הראשונה, כאשר היה קצין בצבא האוסטרי בפולין, איפה שאמי נולדה. היא באה איתו לווינה. לסבא יצחק הייתה חנות בווינה - הוא היה זגג. החנות קיימת עד היום. כאשר ביקרתי בווינה הראיתי לאשתי ולילדים את החנות, ואת הבית שבו גרנו - גם הוא קיים.

בזמן שלמדתי בבית הספר התיכון היה "האנשלוס" (סיפוח) לגרמניה. האוסטרים אומרים, שהגרמנים כבשו אותם - זה בכלל לא נכון. אני הייתי ילד, שאהב להיות ברחובות. ראיתי איך הנאצים נכנסים לווינה - האוסטרים קיבלו אותם בשמחה. ראיתי את כניסתו של היטלר. עמדתי לא רחוק מהמקום שבו הוא נאם, אבל מיד ברחתי משם, כששמעתי כל כך הרבה הערות אנטישמיות - פחדתי שיחפשו את היהודים שמסתובבים שם.

הנאצים בווינה התחילו, מיד, להשמיץ ולהשפיל את היהודים - הרבה יותר מאשר בגרמניה. הנאצים האוסטריים פקדו על היהודים לרחוץ את הרחובות, המדרכות והכבישים במברשות שיניים ובמי אש - מהסיסמאות של המשטר הקודם.

ראיתי את הרב הראשי - עם טלית ותפילין - רוחץ רחובות. נאצי אחד שאל אותו: "נו, עכשיו מה אומר אלוקים שלך?" התשובה הייתה: "אם אלוקים מרשה את זה, אני עושה זאת ברצון".

כל הכתובות של היהודים היו כבר רשומות אצל הנאצים. גם בקהילה היו הכתובות רשומות - הנאצים האוסטרים הכינו הכול מראש. אחד הדברים הראשונים, מיד אחרי ה"אנשלוס" היה, שסגרו את החשבונות של היהודים בבנקים. פיטרו את הפקידים היהודים מכל מקומות העבודה. הרבה יהודים גורשו מיד מהדירות, והם נשארו בחוסר כל. היהודים היו אנשים אמידים, שהיה להם תמיד כל טוב, ופתאום חשך עולמם.

ראיתי שני מקרים של התאבדויות - אנשים קפצו, פשוט, מהחלונות - כאשר קיבלו את הצו לעזוב את הדירה. כסף לא היה להם, גם עבודה לא, לא הייתה להם אפשרות אחרת - הם התאבדו. סיפרו לנו, שהיו הרבה מקרים כאלה.

אחד הדברים הראשונים שהגסטאפו עשה היה - לאסור את כל ראשי הקהילה היהודית בווינה. אסרו לקיים מנין ותפילות בבתי כנסת. לא היה מי שיארגן, היהודים היו אובדי עצות ולא ידעו מה לעשות.

לפני שהיטלר הכריח את ראש הממשלה הקודם, מר שושניג, להתפטר - היה אמור להיות משאל עם. היהודים קיוו, שבמשאל עם יישאר המשטר על כנו. אבל ב – 12.3.1938 פלשו הנאצים לאוסטריה, והחליטו על האנשלוס.
הלימודים בבתי הספר הופסקו למשך שלושה שבועות. לאחר מכן חזרו כולם לבתי הספר. היהודים הוזמנו לאולם מיוחד, והמנהל אמר: "מהיום והלאה אתם האורחים שלנו - תתנהגו כפי שאורח צריך להתנהג". בכיתה עצמה - שמו אותנו בספסלים נפרדים, לא שיתפו אותנו בלימודים, התנהגו אתנו בצורה זוועתית. המורים היהודים כולם פוטרו, היו רק מורים נאצים.

אני רוצה לציין, שבמשטר הקודם כל תלמיד היה חייב ללכת עם סמל של המשטר. אחר כך, כאשר הנאצים השתלטו, היו הנוצרים צריכים לענוד את צלב הקרס - במקום הסמל הקודם. המורים הפכו את עורם, התלמידים הגויים - החברים הכי טובים שלי - לא דיברו איתי יותר. בהפסקות הם ציירו על הלוח ציורים נגד הנאצים, והמורים אמרו: "תראו מה שהיהודים כותבים על הלוח - צריך להעניש אותם". העונשים היו - להעתיק כל מיני דברים. אם משהו נשבר בכיתה - אמרו: " היהודים עשו את זה". הכול הטילו על היהודים, וקיבלנו עונשים.

כאשר הייתי בכיתה השישית הפרידו בין הנוצרים ליהודים - עשו בתי ספר נפרדים ליהודים ולנוצרים. בבית הספר של היהודים למדנו בשתי משמרות, ואני למדתי במשמרת השנייה. ב 9.11.38 , "ליל הבדולח", למדתי אחר הצהרים. אומרים שליל הבדולח היה ספונטני - אני ראיתי שזה לא היה ספונטני. בשעה ארבע וחצי אחר הצהרים המנהל, שהיה נאצי אמר: "תלמידים - לכו הביתה - אל תסתובבו ברחובות". אני, כדרכי, הסתובבתי ברחובות - לראות מה קורה. ידענו שמשהו עומד לקרות. ראיתי מחלקה של S.A צועדת ברחוב, והלכתי אחריהם - לראות לאן הם הולכים. הם הלכו לכיוון הבית שלי, ואני הלכתי אחריהם. הם נעמדו ליד המשרדים שלהם. המפקד העמיד אותם לדום, בשורה, ואמר להם: "תלכו הביתה, תפשטו את המדים, תלבשו בגדים אזרחיים ובשעה עשר תופיעו כאן". אני שמעתי את זה, רצתי ישר הביתה, וסיפרתי מה ששמעתי.

בשעה עשר בלילה התחילו המהומות. בווינה אומרים, שהיה יותר גרוע מאשר בגרמניה. הרסו ושרפו את כל בתי הכנסת, ארבעים ותשע בתי כנסת גדולים בין חמש מאות לאלפיים מקומות, חוץ מאחד - שלא יכלו לשרוף, כי מסביב היו הרבה בתים, אבל הרסו את כל מה שהיה בפנים והפכו אותו לבית מכס. את שאר בתי הכנסת הרסו ממש עד היסוד. גם ישיבות, בתי מדרש וכו'.

בווינה היו כמעט מאה שמונים אלף יהודים. ברובע השני של ווינה, בו גרנו, גרו כמאה אלף יהודים. בסביבה שאני גרתי היה ריכוז גדול מאד של יהודים, ושם היו רוב המהומות וההתקהלויות. במחוזות אחרים גרשו את היהודים מהדירות, הרסו מאות חנויות, דירות, בזזו סחורה ורכוש. להרבה חנויות גדולות של יהודים הכניסו מנהלים נאצים. גירשו את היהודים ולקחו את הרכוש. היהודים נשארו בלי כלום ובלי פרנסה.

ליל הבדולח נמשך מ- 9.11.38 – 10.11.38, אבל גם בימים שלפניו ולאחריו התעללו ביהודים - אסרו הרבה, יהודים והעבירו למחנות דכאו ובוכנוולד, וגם הרגו יהודים ממש ברחוב. אנחנו גרנו בקומה הרביעית. בקומה הראשונה ובקומה השנייה גרו יהודים, בשלישית גרו גויים ואנחנו בקומה הרביעית. כאשר הנאצים נכנסו לבנין - שמענו רעש. אמא הי"ד עמדה ליד הדלת - לשמוע מה הרעש. לא ידענו מה, בדיוק, קורה, אבל ידענו שהמצב לא טוב. כאשר הגיעו הנאצים לקומה השלישית עמדו שתי הגויות בחדר המדרגות, ואמרו: "למעלה לא גרים יהודים". כך, למעשה, ניצלנו בליל הבדולח - כי הם לא נכנסו לדירתנו. לאחר מכן נודע לנו שהרסו ושברו את כל התכולה שבדירות בקומות מתחתינו.

אבי היה, באותה תקופה, חולה - היה לו סרטן הדם. זאת סופר לנו אחר כך, אבל אז לא ידעתי. בכל אופן - שתי הגויות הצילו אותנו. לאחר המלחמה - הרבה שנים אחר המאורע - ביקרתי אצלם.

עם עליית הנאצים לשלטון - אחי ואני וגם ההורים שלי הבנו, שאנחנו כבר לא אזרחים רצויים באוסטריה, וצריך להגר. אחי ואני נרשמנו בכל תנועות הנוער היהודיות האפשריות בווינה. הייתי בתנועת הנוער הציוני, בשומר הצעיר, וגם במזרחי, באגודה ובבית"ר. התנועות לא פעלו בסתר, אלא באופן חופשי ובאישור השלטונות.

לאחר ששיחררו את ראשי הקהילה היהודית (הם היו אסורים כחודשיים) - הקהילה התארגנה מחדש. הקימו את המשרד הארץ ישראלי, ושם התחילו לחלק סרטיפיקאטים - כמה שיכלו לקבל. בתנועות הנוער, מגיל חמש עשרה עד שבע עשרה, קיבלו סרטיפיקאטים דרך "עליית הנוער". כל זה - לפני שפרצה המלחמה בשנת 1939.

אני הייתי בן שלוש עשרה, ו"בר-המצווה" שלי צריכה הייתה להיות בשבת - אחרי ליל הבדולח. כמובן, שלא היה טכס בבית הכנסת, ולא חשבו על בר-מצווה, בכלל. הייתי, אמנם, רשום בבית הכנסת. שלושים וחמש שנה אחרי המלחמה מצאנו את הרישום בבית הכנסת בווינה - אבי רשם אותי שם, וקנה לי זוג תפילין, אבל לא הייתה אפשרות לקיים מניין - לא היה איפה, ולא היה בית כנסת.

אחרי ליל הבדולח - עשינו מאמצים על אנושיים על מנת לצאת מאוסטריה. אחי ז"ל קיבל סרטיפיקאט מעליית הנוער, כי הוא היה בן חמש עשרה. לי לא היה כל סיכוי לקבל אפשרות יציאה.

במרץ 1939 אבי נפטר, ואז קרה משהו מיוחד במינו –בפלסטינה, של אז, חי צייר יהודי בשם הרמן שטרוק. הוא החליט, אחרי ליל הבדולח, שהוא מוכרח לעשות משהו בשביל ילדים יהודים בגיל שלוש עשרה עד ארבע עשרה, ולהציל אותם. הוא מצא יהודי בשם פולק, שהיה בעל בית חרושת "נשר" בחיפה. מר פולק היה ערירי, ללא ילדים, אבל כסף היה לו. מר שטרוק אמר לו: "אתה מוכרח להציל ילדים יהודים!", והצליח להשיג אצלו כסף בשביל הצלת חמישים ילדים - להעלותם ארצה, ולשלם בעבורם ארבע שנות לימוד ב"מקווה ישראל". זה היה מעשה גדול מאוד. מנהל "מקווה ישראל" - מר אליהו קראוזה - השיג מהבריטים, על סמך הכסף הזה, חמישים סרטיפיקאטים נוספים, מכיוון שהכלכלה של הילדים האלו הייתה מובטחת - עד גיל שמונה עשרה. עכשיו היה צריך לחלק את הסרטיפיקאטים בין אלפי הילדים - בגרמניה, באוסטריה ובצ'כיה. זה לא היה קל. כיוון שאבי נפטר - קיבלתי סרטיפיקאט. אני תמיד אומר: מכיוון שאבי מת - אני חי. עליתי לארץ ב 2.4.39 -ערב פסח. אחי עלה לארץ לפני - ב- 2.1.39 -בעזרת עליית הנוער, והגיע ל"שדה יעקב" אשר בעמק יזרעאל.

ב- 2.4.39 הביאה אותי אמי לתחנת הרכבת בווינה. עליתי לרכבת, והתמונה האחרונה שראיתי הייתה - שאמי מתייפחת. יותר לא ראיתי את אמא בחיים.

הרכבת הייתה מלאה ביהודים נמלטים, שהיו להם סרטיפיקאטים או ויזות. הכרתי שם נוער, שלא הכרתי קודם. הרכבת יצאה מהתחנה בדיוק בשעה עשר בערב. כאשר הגענו לגבול איטליה, בחצות, התחלנו לשיר - כיוון שעברנו את גבול גרמניה בשלום. כל האנשים ברכבת התחילו לשיר שירים בעברית, לא ייאמן איך כל הרכבת שרה. הגענו לטריאסט בשעה עשר בבוקר. ירדתי מהרכבת, עם כל הניירות ביד, כגון: כרטיס לאנייה, דרכון ותעודת עליה. כעבור יומיים הייתי צריך לעלות לאנייה. כשהגענו לטריאסט הלכתי אחרי כל היהודים והגעתי למשרד הארץ ישראלי.

היה ערב פסח בבוקר. היהודים במשרד הארץ-ישראלי סידרו אותי, ועוד ילד - במיטה אחת. בערב היה ליל הסדר. הרבה לא שמעתי, הרבה לא ראיתי. אני זוכר, שקיבלתי חצי תפוז, ומצה מאד עבה - עם חורים גדולים - כפי שלא ראיתי קודם. הייתי בין הצעירים, ילד קטן.

היה מותר לנו להוציא מגרמניה עשרה מרק, ובשביל ילד זה היה הרבה כסף. כאשר עלינו על האוניה והסתדרנו - הסתובבנו באופן חופשי, ועשינו הכרויות. פגשתי בחורה בת חמש עשרה, שהגיעה מברלין, ועוד חברים. כל אחד נסע למקום אחר בארץ. התחברנו והצטלמנו. אותה בחורה נסעה לכפר הנוער הדתי בארץ. פעם ראשונה, שפגשתי אותה שוב, הייתה אחרי חמישים וחמש שנים, בערך, וזה היה ב"יד שרה" - פה בירושלים - כמתנדבת. לא הכרתי אותה, והיא לא הכירה אותי. אבל כשהייתה חולה, ואני, שנוהג לבקר חולים, ביקרתי פעם בבית שלה - שוחחנו על כל מיני דברים: "מתי אתה עלית ארצה"?, "מתי את עלית"? אז גילינו, שעלינו באותה האוניה. הסתכלתי טוב בפנים שלה, ואמרתי לה: "את יודעת שיש לנו תמונה משותפת מהאוניה?" לה לא הייתה התמונה, אז כמובן צילמתי לה עותק. שמה של הבחורה היום: חוה גרינהאוז.

באוניה היה בית כנסת ומשגיח כשרות, היה מטבח כשר ומטבח טרף. שמה של האוניה האיטלקית היה "גלילאה". הרבה יהודים היו באוניה, שאכלו אוכל כשר, והרבה אכלו אוכל טרף. אני התקבלתי לעליה במסגרת של הנוער המזרחי. זו הייתה בשבילי פעם ראשונה - להיות אדם דתי. רק אז התחלתי לשים כיפה על הראש, והנחתי תפילין. רציתי להגיד "קדיש" על אבי שנפטר. כאשר הוא נפטר היה מניין בהלוויה, ועל יד הקבר אמרתי "קדיש". אחר כך הלכתי הביתה, ואמי ואני ישבנו "שבעה". אף אחד לא בא לבקר, היינו לבד. בצהריים הלכתי למטבח ציבורי - לקחת אוכל. בתוך ימי ה"שבעה" באו שני יהודים - לקחת אותי לתפילה במחתרת. לקחו אותי, סחור סחור, ברחובות - שלא אוכל לגלות איפה זה. בבנין אחד, במרתף, היה מנין, ואמרתי "קדיש" על אבא שלי.

במסגרת של "המזרחי" התפללתי, מדי פעם. הייתי בין חברים, והכרתי את המנהגים. בשבת חול המועד, באוניה, ניגשתי אל הגבאי של בית הכנסת ואמרתי לו, שעוד לא עליתי לתורה, ושלא היה לי בר-מצווה. הוא אמר, שיעשה לי בר-מצווה - העלה אותי לתורה, והוציא בקבוק יין - לכבוד המאורע.

ארבעים שנה לאחר עלייתי נכנסתי לחנות ספרים שרייבר במאה שערים - לקנות ספר. היינו קונים שם ספרים, מדי פעם. בפעם הזאת שאל אותי: "מתי עלית ארצה, ובאיזה אוניה?" אמרתי לו, שעליתי בשנת 1939 באוניה גלילאה. הוא אמר, שהוא היה משגיח הכשרות בגלילאה. שאלתי אותו אם הוא היה גם גבאי, והוא ענה שכן. אז הזכרתי לו, שהוא העלה אותי לתורה באוניה, במקום בר המצווה שלי, ואף הוא זכר את זה.

על האוניה היה בן אדם, שהכרתי מ"המזרחי" בווינה. הוא ניגש לכל הילדים ואמר, שצריך לתת לו את עשר המרק, שכל אחד יכול היה להוציא מאוסטריה - כי הוא האחראי עלינו, ויש לו הוצאות. היום אני מבין, שזאת הייתה גניבה, אבל אנחנו – הילדים - לא הבנו זאת, אז.

הגענו, באוניה, לנמל תל-אביב, וכאשר ראינו את הארץ עלינו לסיפון, ראינו את השמש העולה בבוקר, ועמדנו שם - מצפים. שרנו הרבה שירים עבריים. כאשר האוניה עגנה בים באו סירות קטנות - לקחת אותנו לחוף. עברתי בדיקת מסמכים על ידי האנגלים. משם הלכתי, עם שתי מזוודות קטנות, לכיוון היציאה. ליד השער עמד יהודי, ושאל בגרמנית: "ילד, לאן אתה הולך?" אמרתי: "למקווה ישראל" - זאת ידעתי עוד מחוץ לארץ. הוא אמר לי: "בוא איתי". אמרתי לו, שיש עוד ילדים באוניה, שצריכים להגיע למקווה ישראל, והוא לקח את כולנו. זה היה היום האחרון של פסח. לא הייתה, כמובן, תחבורה. אנחנו היינו כולנו דתיים, והלכנו – ברגל - ביום חמסין. אני - בחליפת חורף, מעיל גשם, מגפי גומי ושתי מזוודות קטנות ביד. הלכתי, ברגל, עד "בית צעירות מזרחי" - ברח' דב הוז. נשארנו שם בלילה, ולמחרת לקחו אותנו למקווה-ישראל.

הנה, שוב, סיפור מעניין: את המזוודות הייתי צריך למסור למכס - עוד כשהייתי בווינה - לפני הנסיעה. אפשר היה למסור אותן בשבת - בבית הכנסת, שהפכו אותו לבית מכס. אחרי שמסרתי את המזוודות בא אלינו יהודי, שאמר שהוא המלווה שלנו. הוא אמר לאמא שלי, שהוא נתן לסדרן של המשרד הארץ ישראלי אבנים קטנות, שישים במזוודה שלי בזמן בדיקת המכס. אמא כעסה מאד, ולא ידעה מה לעשות. הוא רצה, שכאשר אהיה באוניה אתן לו אותן. הבנתי, מיד, מה הן האבנים הקטנות. באוניה לא ידעתי מה לעשות. הלכתי למחסן לחפש את המזוודות. אני הייתי כל כך תמים, לא לקחתי איתי בן אדם, שיראה כאשר אני פותח את המזוודה. פתחתי את המזוודה - לא היו שם אבנים קטנות, ולא יהלומים. הסדרן לא שם בפנים שום דבר, והאיש האשים אותי כאילו אני לקחתי אותם. כאשר הגעתי לארץ הוא נסע למקווה-ישראל - לדבר עם המדריך, ש"יוציא" ממני מה שעשיתי עם היהלומים. המדריך אמר לו, שהוא לא רוצה לשמוע שום דבר, ולא מעניין אותו. עד היום אני, עדיין, מבקר אצל המדריך הזה. היום הוא חולה מאד, וגר בירושלים. שמו - ד"ר ברוך אופיר. אני הייתי כל כך תמים, שכתבתי לאמא שלי, שהאבנים הקטנות לא היו במזוודה. אמא שלי ענתה, שהיא לא רוצה לשמוע מהאבנים. זאת הייתה סכנה בשבילה - אם מישהו היה פותח את המכתב.

הנה עוד סיפור מלפני עלייתי ארצה: את הדרכון שלי הייתי צריך לקבל בארמון, שהיה שייך לרוטשילד. כשהנאצים השתלטו בווינה הם החרימו את הארמון, והפכו אותו למשרד להגירת היהודים. באותו ארמון היה משרד של אייכמן. תפקידו, אז, היה - לטפל בהגירת היהודים מאוסטריה. הוא היה לבוש מדים ומגפיים, והחזיק מקל ביד. הוא היה משתולל ומגדף, שם, וצועק על היהודים. פחדנו ממנו מאוד. ביום שהייתי צריך לקבל את הדרכון שלי - לא נתנו לאמי להכנס. שאלתי אם אייכמן בפנים, ואמרו לי שכן. ידעתי, שאין לי ברירה - מוכרחים להכנס. בפנים אמר לי הפקיד, שכל אחד שרוצה לקבל את הדרכון צריך לקבל אישור מאייכמן. נכנסתי לחדר של אייכמן, והוא צעק וצרח: "מי שרוצה לנסוע לפלסטינה, ולא יודע עברית - לא מקבל דרכון". הוא שאל אותי, בעברית, מה זה חלוץ ומה זה חלון. עניתי נכון. אחר כך צרח, שאלך לנקות שלג ואביא אישור עבודה על כך. מצאתי פועלים, שגורפים שלג. זה כבר לא היה שלג, כי אם קרח, וזו עבודה קשה. אמרתי למנהל העבודה, שאני צריך לעבוד שעתיים ולהביא אישור. הוא הסכים, ונתן לי את האישור. חזרתי לאייכמן, נתתי לו את הפתק ולאחר מכן קיבלתי את הדרכון.

הנקמה שלי הייתה, אחר כך, בארץ - עבדתי במשרד המשפטים, כשתפסו את אייכמן. הועסקתי גם במשפט שלו - כי ידעתי טוב גרמנית. סיפרתי ליועץ המשפטי לממשלה - מר האוזנר - את הסיפור שלי עם אייכמן. הוא היה מאד מעוניין לדעת את אופיו של אייכמן. הסיפור הזה, איך שהוא התנהג כבר אז, היה לו מאד חשוב. לעדות - לא קראו לי, כי הייתי אז קטין. במשפט מצאו מסמך, שב-1936 אייכמן למד בברלין, אצל רב אחד, עברית. אחר כך נסע לארץ ישראל, לשרונה, לשלושה חודשים. (היום זאת "הקריה" - בת"א). הוא למד את נושא היהודים, על בוריו, ידע את הלוח העברי, את כל החגים, את כל המנהגים, פשוט - התכונן לתפקיד שלו בזמן השואה. כאשר שמעתי ברדיו, שבן-גוריון הודיע – בכנסת - שאייכמן נתפש, רעדתי בכל גופי. זה היה משהו, שלא חלמתי עליו - שאזכה לעבוד במשפט שלו.

כאשר הגעתי לארץ הייתי צריך להתרגל, מהר מאד, לשפה העברית. ב"מקווה" היו חברים, שידעו עברית יותר טוב, וכאלה שידעו פחות טוב ממני. איך שהוא למדנו כולנו, מהר מאד, עברית.

למדתי ארבע שנים במקווה ישראל. התכתבתי עם אמא שלי, תקופה מסוימת, עד שפרצה המלחמה ב- 1.9.1939 . אחר כך כתבתי דרך חבר, שהיה עם ההורים שלו בבלגיה - הוא שלח את מכתבי לאמא שלי, ובאותה דרך חזרו המכתבים, עד שבלגיה ניכבשה ב 1940. בערך שנה התכתבתי איתה. אחר כך כתבתי עוד מכתב - דרך הצלב האדום, וקיבלתי תשובה. ראיתי, שאמא הוסיפה - בכתב ידה - כתובת של דודה אחת, והבנתי שהיא כבר לא גרה בדירה שלה. לא ידוע לי אם גרשו אותה מהדירה. אחר כך נפסקה ההתכתבות. זה היה המכתב האחרון. אחרי זה הגיע מבלגיה עוד מכתב - שנישלח מזמן. עד כמה שאני יודע - הדודה ואמא נשלחו, יחד, לריגה ב- 26.1.42 ,ושם נהרגו.

אחרי המלחמה כתבתי למשטרת ווינה. הם ענו, שהיא "העתיקה את דירה לריגה" ב 28.1.42. לא מצאתי שום עדויות - מעט מאד נשארו בחיים. הרבה שנים אחרי זה – אשה, שנשלחה מברלין לריגה, כתבה יומן בגרמנית, והוציאה אותו כספר. הזמנתי אותו מגרמניה, ויש לי אותו בבית. שם היא כותבת על משלוח של יהודים מווינה, שהגיע לריגה ב- 3.2.42. זה לא אמר הרבה. האשה הזו גרה בחו"ל, ובמקרה התברר לי, שהיא חברה של הדודה של אשתי. כשהיא באה לארץ - דיברתי איתה, והיא אמרה לי, שמהמשלוח הזה שב- 6.2.42 -לא נשאר אף יהודי בחיים. ה- 6.2.42 הוא התאריך האחרון, שיש סיכוי שאמי עוד הייתה בחיים, וניקבע - עם רב - כיום הזכרון העברי - י"ט בשבט. שום פרטים נוספים אין לי.

האישה הזו ניצלה, איך שהוא, מריגה. היומן שלה - על מה שקרה בריגה - מאד מעניין, כי על ריגה לא ידוע הרבה, ולא מוזכר דבר - לא ביום הקדיש הכללי ולא ביום השואה - למרות שהיה שם גטו גדול, ומחנה גדול. הציבור לא יודע, הרבה, על ריגה. מוזכרים גטאות ומחנות גדולים, ומשום מה ריגה נשארה בחוץ. ב"יד ושם", חיפשתי - על הרצפה באולם הזכרון -את השם ריגה ,ולא מצאתי. בגן האבנים הוא מופיע.

אמי הי"ד הייתה בת חמישים ואחת. היא ידעה, ששני הבנים שלה ניצלו. בכל המכתבים שהיא כתבה היא דאגה, כל כך, מכיוון שהיו הרבה יריות בארץ.

המדריך, שקיבל אותנו ב"מקווה", שאל לשמות כל הילדים שהגיעו. כששאל לשמי, ואמרתי "רוברט קרמפל" שאל: "איך קוראים לך לתורה?" אמרתי: "שעיה". הוא אמר: "מהיום והלאה - אתה ישעיהו".

ברצוני לציין, שמשפחתי בחוץ לארץ הייתה גדולה מאד. לאמי היו הרבה אחים, לאבי היו הרבה אחים. קרובים של אמי שחיו בפולין לא הכרתי. ממשפחת אבי חלקם הכרתי, כולם נספו בשואה. אני לא יודע לספור כמה אנשים נספו בשואה, לא יודע את שמות כולם, רק של בודדים. גם אלו שהכרתי לא יודע לאן ברחו. אני יודע שדוד ודודה ברחו לצ'כיה, ואחד ברח לצרפת. לא יודע לאיזה מקום נשלחו ולאן. לא יכולתי לגלות פרטים, יש קרובים מפולין שלא הכרתי גם בשמות. למעשה, לא יכולתי לוודא מה קרה אתם. אני יודע שלא נשארו בחיים. לא יכולתי ליצור קשר עם אף אחד אחרי המלחמה.

לאשתי היו שלושה אחים: חנן – בירושלים ואחים תאומים, אחד בנימין, שנעקץ על ידי עקרב בעמק המצלבה בירושלים ובגיל ארבע נפטר. השני: יהודה – היה חבר קבוץ עלומים, לא רחוק מקיבוץ סעד. אחרי מלחמת ששת הימים חרש בשדה, עלה על מוקש שהערבים הניחו ונהרג.
אני רוצה לציין שעזבתי את הגולה לבדי ובודד ועליתי ארצה. אני מודה לה' שהגעתי עתה למשפחה כל כך גדולה, עם ילדים, נכדים ונינים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!