"הוא אמר לי שלום, ויותר לא ראיתי אותו"

"נולדתי בשנת 1916 בעיר גרוס וולדהיים, בטראנסילבניה שברומניה. הורי היו מבוגרים כשנולדתי. אימא שלי הייתה בת למעלה מארבעים וחולה מאד, ואבא היה למעלה מחמישים. הייתי הילדה ה-10 במספר. ה'מזיניקית' - הבת הצעירה. גרנו בעיר לא גדולה. המשפחה התפרנסה מתפירה. היה לנו סלון לתפירה סלונית ומחוייטת. התפירה האיכותית עברה במשפחה מדור לדור והיינו ידועים בעיר. אני זוכרת שבאו משפחות שלימות שנתפור להם שמלות כלה ושמלות לחתונות.

אימא נפטרה ביולי שנת 1936. הייתי מאוד קשורה אליה ומאוד אהבתי אותה. היינו צריכים להמשיך את החיים שאימא ואבא בנו ביחד, ובעיקר להמשיך לקיים את מקור הפרנסה של המשפחה, הסלון לתפירה לגברים ולנשים. במתפרה של אבא היו אנשים שעבדו ותפרו, ואנשים שבאו ללמוד לתפור. חלקם גרו אצלנו בבית ואכלו אצלנו. הבית שלנו תמיד המה מאנשים. על הקיר בסלון התפירה הייתה תעודה של חייט בסלון שלנו, שתפר מעיל מיוחד שנקרא ע"ש פראנץ יוזף קיסר אוסטרו הונגריה.

...העיר שלנו הייתה על גבול הונגריה וחייתה את חייה. לא חשנו במלחמה שהלכה והתקרבה אלינו. סמכנו על הרומנים שלא יפקירו אותנו. על ההונגרים לא סמכנו. ידענו שמהם תבוא עלינו הרעה. היו שמועות שיהודים בווינה נאלצו לצחצח את הרחובות עם מברשות שיניים. לא האמנו לשמועות.

ב-1942 גייסו את הבחורים הצעירים למחנות עבודה. גייסו את אחי ארנה, שהיה נשוי עם ילדה בת שנה וחצי ואת מרדכי (חבר קרוב שלימים יהיה בעלי) למחנה עבודה ליד בודפסט, לבנות את פסי הרכבת. ב-1943 נתנו לאחי לבוא לבקר את אשתו ובתו בת שאך נולדה ושהייתה רק בת כמה שבועות. לאחותי יוליה הרשו לבקר אותם וזאת הייתה הפגישה האחרונה אתם, ואז ניתק הקשר ושמענו שהם נשלחו לאוקראינה, למחנות עבודה. הם עבדו בפרך, בכריתת עצים. את הגזעים של העצים הם נשאו בידיים, ונכנסו לנהר עם חצי גוף בתוך המים - גם בחורף וגם בקיץ - ומשם נשאו את הגזעים לתחנת הרכבת.

הקמת הגטו
בעיר שלנו הקימו ההונגרים את הגטו ב-1/5/1944. הם אספו את כל היהודים שגרו מחוץ לעיר ובעיר עצמה לתוך הגטו. הם גידרו מספר שכונות שגרו בהם יהודים, ובתוכן גם בית הכנסת. יום אחד הגיעו ז'נדרמים לביתנו ופקדו: "קחו כמה שמלות וקצת בגדים". הם העמידו אותנו בשורות ולקחו אותנו לגטו. הייתי בת 28 כשנלקחתי לגטו.

הובלנו לגטו- אחותי יוליה, אבא שלי שהיה בן שמונים ושתי הגיסות שלי עם שלושה ילדים. לארנה נולדה בת, רייזל, לפני שהמשפחה עברה לגטו. במאי 1944 הם נלקחו למחנות הריכוז ורייזל שהייתה בת שנה וחצי נלקחה להשמדה מייד עם הגעתה לאשוויץ.

בגטו עזרתי בכל מה שיכולתי, בעקר בטיפול באנשים חולים ובעזרה לחלשים. יום אחד כשהיינו בגטו הקצין ההונגרי, השכן לשעבר שלנו, בא לבקר אותנו. כולם רעדו מפחד ונעמדו דום. ואז הוא אמר "תשבו, תשבו, באתי לבקר את הבנות של גלבמן". הוא הביא לנו קופסת ממתקים שלא פתחנו אותה, לקחנו אותה אתנו לאושוויץ. את האוכל בגטו אבא לא אכל כי הוא היה טרף. כשהגענו לאושוויץ נתתי את קופסת הממתקים לאבא שלי אמרתי לו: "אל תאכל בבת אחת, תשמור לך שיהיה לך..."

בעיר שלנו היו לפני המלחמה כ-35.000 יהודים. נשארו כ-2000 בלבד.

אושוויץ
בערב חג שבועות 1944 עזבנו את הגטו והוּבלנו לרכבת,שלקחה אותנו לאושוויץ. הדרך הייתה נוראית. שלושה ימים נסענו ברכבת, דחוסים ללא מים ומזון. בכל קרון היו דחוסים תשעים אנשים נשים וטף, בלא שירותים, בלא הפסקה לשאוף אוויר, לכל הקרון היה רק אשנב קטן.

הודיעו לנו שמעבירים אותנו למחנות עבודה ושניקח רק מה שנחוץ לנו, את היתר יספקו לנו במחנות העבודה. בתחנת הרכבת המתינו לנו קרונות מסע שנועדו להובלת בעלי חיים וציוד. בקרון היו גם שתי גיסותי, אחת עם ילדה בת שנה וחצי והשניה עם ילד בן חמש וילדה בת שנתיים. הילד בן החמש היה צמא. לאימא שלו לא נשארו מים. הוא בכה ובכה ובכה, הוא רצה רק לגימה. ישבה לידו אישה וידעתי שיש לה מים והיא לא נתנה לו אפילו לגימה. כשירדנו מהרכבת ממש לא הכרתי את הילד... רק כשירדנו מהרכבת האישה עם המים הגישה לו לגימה. שאלתי אותה "עכשיו את נותנת לו מים???"

הגענו לאושוויץ בלילה. חיכינו בקרונות עד הבוקר (בדרך כלל הגרמנים היו מורידים את המשלוחים בלילה). הורידו אותנו מהרכבת, סדרו אותנו בשורות בקבוצות של חמישה. גברים לחוד ונשים לחוד. היינו כל המשפחה בשורה.

אחותי יוליה ואני החזקנו את היד של אחייננו מיקלוש. גיסתי עמדה בתור אחר יחד עם הילדה שלה ובת דודתה. הגיסה השניה עם ילד אחד ואבא שלי עמדו ביחד.

ואז ראינו גבר כחול עיניים שעמד ונתן הוראות – זה היה מנגלה. הוא הסתכל ושאל של מי הילד ותפס לו את היד. גיסתי אמרה מיד: "הוא שלי", ואז הוא זרק אותו לאימא שלו ושלח אותם לצד שמאל ביחד עם הילדה. גם את אבא שלי שלחו לצד שמאל. יותר לא ראינו אותם...

אותנו הוליכו לבירקנאו. בדרך היו מחנות מוקפים בגדרות תיל, ואנשים עמדו בצד השני של הגדר. הנשים היו לבושות סמרטוטים, וכולן היו ללא שיער, כולן היו מגולחות. הן התחילו לצעוק לנו "תזרקו לנו כל מה שיש לכם, במילא ייקחו לכן הכל." האנשים שלנו הביטו בהם בתדהמה ואמרו אחד לשני: "הם משוגעים". רק אני לעצמי ידעתי שהם לא משוגעים, כי גזרו להם את השיער בגלל הכינים. לא חלמתי אפילו לרגע שתוך שעה אחת גם אנחנו נעבור את אותו דבר...

אחותי הגדולה מורגית הובלה לאושוויץ יום אחד לפנינו. אני, אחותי יוליה ואבא באנו יום או יומיים אחריה. כשנפגשנו באושוויץ הסתכלנו אחת על השניה ובקושי הכרנו. חילקו אותנו לבלוקים ארוכים מעץ. כל יום היו אוספים את כל האסירים לספירה, ואז היו עושים את הסלקציה, ימינה לחיים, לעבודה,שמאלה למשרפות, למוות.

החיים במחנה
סדר היום באושוויץ היה כזה: בשתיים בלילה היו מקימים אותנו (היינו הולכים לישון עם רדת החשיכה) שותים מים דלוחים שנקראו קפה. כל יום היו שני מסדרים - אחד בבוקר ואחד בערב. היינו צריכים להעביר את הזמן בין המסדרים. בצהרים היינו מקבלים מרק דלוח ובערב פרוסת לחם עם חמאה או עם נקניק או עם גבינה.

בפעם הראשונה שקמנו בבוקר באושוויץ יצאתי החוצה וראיתי ארובה גבוהה שמוציאה עשן רב וריח מתקתק היה באוויר. שאלתי מה זה? ענתה לי האחראית על הבלוק "שם ההורים שלך, הילדים שלך, סבא וסבתא שלך, כולם שם עולים באש."

המסדרים בבוקר ובערב נועדו למיון. מי שחלה או נראה חולה למחרת הוא לא הופיע יותר - ואנחנו הבנו. כל בוקר וערב לפני המסדרים היינו צובטות את הלחיים שלנו שיאדימו,שנראה בריאות ומלאות.

אחותי הבכורה מורדית הלכה ונחלשה. יום אחד במסדר הערב לקחתי לחם וחלקתי אותו לשלוש חתיכות. עמדנו יחד, שלושתנו, והייתה סלקציה. את יוליה ואותי שלחו ימינה ואת מורדית שלחו שמאלה. אחרי המסדר חיכיתי לה עם פרוסת הלחם והיא לא באה לקחת אותה כמדי יום. שמרתי לה את פרוסת הלחם עד הבוקר, שלא תרעב, היא כל כך הייתה צריכה את מנת הלחם, והיא לא באה. בבוקר אמרה לנו המנהלת שלקחו אותה לגז. עד היום אני לא שוכחת.

בבלוק שלנו האחראית על הבלוק, כל יום בזמן חלוקת המרק הייתה לוקחת כף מרק ומוציאה את התוכן ולוקחת אותו לעצמה ולנו נשאר המרק המימי. מורדית לפני שנלקחה למשרפות לא יכלה לסבול את התנהגותה של האחראית על הבלוק, היא אכלה את עצמה. מורדית היתה חזקה ממני ומאחותי יוליה, היא הייתה אחרת מאתנו. יוליה הייתה מאוד עדינה, לא הייתה עדינה ממנה. אמרנו שלוש האחיות שאת הלחם שנקבל כל יום נחלק לשלוש חתיכות, אחת לבוקר אחת לצהריים ואחת לערב. מורדית לא יכלה להתאפק, ואכלה את הכל בבת אחת. ובגלל זה כאב לי שהלחם נשאר לי ומורדית הלכה לגז בלי הלחם....

היינו שלושתינו יחד באושוויץ ממאי 1944 עד אוקטובר 1944. את בעלה של מורדית לקחו לגז ביום שהגענו.

את המשפחה של מרדכי, בעלי לעתיד, לקחו לאושוויץ יום אחרינו. לפני שלקחו את כל משפחתו לגטו, אבא של מרדכי אסף את כל הרכוש של המשפחה הכניס למזוודות חפר בור עמוק והחביא את כל המזוודות בבור ע"י הבית שלהם.

ההונגרים ששמרו בגטו הודיעו שלכל מי שיש זהב, כסף או כל דבר ערך שימסרו להם ומי שלא ימסור - ייענש. שכנה, או אחת מעוזרות הבית, הלשינה על המחבוא. הז'נרדמים תפסו את אבא של מרדכי והכו אותו מכות איומות עד שלא היה לו כוח יותר וגילה להם את מקום המחבוא. באותו הלילה הם לקחו אותו לביתו ודרשו ממנו לחפור בשתי הידיים עד שיגיע למחבוא. שערו הפך לבן באותו הלילה. אבא של מרדכי היה גבר חזק וגדול, ומאותו אירוע הוא הלך ודעך. הגוף שלו לא החזיק מעמד. הוא נראה זקן מגילו האמיתי. במיון הראשון כשירדו מהרכבת באושוויץ הפנו אותו שמאלה. הוא נראה היה זקן מחמישים שנותיו.

אני יודעת שהאח הצעיר נשלח גם כן לאושוויץ, אבל אני לא יודעת עד היום מה עבר עליו. אני לא יודעת מה קרה גם לאימא של מרדכי.

אחותו הצעירה, הייתה בעלת כישרונות רבים, במסע האחרון מאושוויץ לא נשארו לה נעליים והיא נאלצה ללכת יחפה בקור, עד שלא עמדו לה כוחותיה והיא התיישבה ואמרה אני לא יכולה יותר. ואז הגיע חייל נאצי וירה בה. היא הייתה רק בת עשרים.

אחי הבכור, לויוש, היה יד ימינו של אבא בסלון התפירה. הוא נשלח מטעם המשפחה ללמוד גזירה. הוא התחתן ונולדו לו שני ילדים, מיקלוש (מיקי בעברית) ומשה מאיר (משה ע"ש אבא של אימא ומאיר ע"ש אבא של אבא). לבתו קראו יהודית. מיקלוש היה בן חמש ויהודית הייתה בת שנתיים וחצי כשנלקחו יחד עם אמם לאושוויץ. שם נשלחו למשרפות.

אילנה מתנדבת יד שרה מספרת על המפגשים עם מלכה:
עד היום סירבה מלכה לשתף זרים בסיפור החיים שלה. רק המשפחה הקרובה ידעה. לא "יד ושם" ולא שום גורם רשמי אחר. הגעתי בחשש גדול שמא מלכה לא תתרצה. סיפרתי לה על פרויקט התיעוד של "יד שרה", תיעוד סיפור חייה שייכתב ויישאר לה ולבני משפחתה. ולאחרים. קבענו להיפגש כל יום שני בעשר בבוקר. והיא הלכה ונפתחה. וסיפרה...
*
זה היה מסע ארוך שלקח כמעט שנה תמימה. כשדפקתי לראשונה על דלת ביתה של מלכה לא ידעתי לאן פני מועדות. לא תיארתי לעצמי, לאיזה עולם אני נכנסת יחד עם מלכה, שישבה ומסרה בדייקנות, במסירות ובקפידה את ספור חייה. היא טוותה את סיפורה לאט ולא החסירה פרטים קטנים, שעזרו לשזור ולארוג סיפור גבורה של אישה קטנה ואמיצה, שאולי מייצג את סיפורם של אנשים רבים שבאו משם וקולם לא נשמע.

מלכה היום בת תשעים וחמש, סביבה עוטף אותה מעגל של משפחה אוהבת – שושי ובעלה שמואל דואגים לה וקשורים אליה, הנכדים באים לראותה ולהיות בחברתה.

נתתי למלכה לקרוא את הטיוטה, היא קראה בעיון ודאגה להעיר לי על טעויות בסדר הסיפור או בפרטים שהיו לא נכונים, וכל זה בעדינות ובזהירות על מנת לא לפגוע.

לקראת סוף הפרויקט נפגשתי עם מלכה ושאלתי אותה מאיפה לקחה את האומץ? היא ענתה לי: בזמן שהיינו במחנה חשבתי "מה שיהיה יהיה" וכשהיינו חופשיים חשבתי שעכשיו מותר לנו הכל.

תודה למלכה על הכל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!