שידור חי מיד ושם: טקס יום הזיכרון לשואה

דברי ראש הממשלה בטקס:
מכובדי נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין ורעייתו נחמה,
נשיאת ביהמ"ש העליון מרים נאור ובעלה פרופ' אריה נאור,
יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין,
הרבנים הראשיים,
שרים,
חברי כנסת,
אבנר שלו, יו"ר יד ושם,
מכובדיי הרבים מן הארץ ומן העולם,
ניצולי השואה היקרים לנו, חסידי אומות העולם שנותנים מופת לאנושות כולה,
אזרחי ישראל,

לפני שבעים שנה צלצלו פעמוני החירות ברחבי העולם החופשי. סיוט האימים שהשקיע את האנושות כולה במצולות של דם - בא לקצו באירופה. אך יום הניצחון על הנאצים לא היה רק יום של הקלה ושמחה. הוא היה יום מהול בעצב נורא לעמנו, אבל הוא גם יום של חשבון נפש למנהיגי העמים. מנהיגי המדינות הנאורות הבינו שזוהי שעת כושר לכונן סדר עולמי חדש שמתבסס על הגנת החופש, מיגור הרשע והתנגדות לעריצות. הם ביטאו בקול רם וצלול את הלקח העיקרי של מלחמת העולם השנייה: לדמוקרטיות אסור להעלים עין מכוונות ההתפשטות של משטרי הרודנות. פייסנות כלפי משטרים אלה רק מגבירה את נטייתם לתוקפנות. ואם תוקפנות זו לא תיבלם בזמן, עלולה האנושות להיקלע למלחמות קשות הרבה יותר.

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, העולם החופשי ניסה לפייס את המשטר הנאצי, לרכוש את אמונו בוויתורים, לקנות את רצונו הטוב במחוות. היו אמנם מי שהזהירו שמדיניות פשרנית זו רק תגביר את תיאבונו של היטלר. אך האזהרות האלו נדחו הצדה מכוח הטבע האנושי הטבעי, לקנות שקט בכל מחיר. ואכן המחיר לא איחר לבוא – והוא היה כבד מנשוא. שישה מיליון בני עמנו שנטבחו בשואה, ועשרות מיליוני בני-אדם נוספים שנהרגו בתופת הנוראה.

בגמר המלחמה, המסקנה הייתה חותכת: אין מקום לרפיון מול משטרי עריצות ששולחים את זרועותיהם הרצחניות לכל עבר. רק עמידה איתנה מולם, תוך שמירה על ערכי החירות והסובלנות – רק עמידה כזו תבטיח את עתיד האנושות.

רבים בעולם מצהירים שהלקחים שהופקו אז, תקפים גם היום. הם מכריזים: "לעולם לא עוד". הם מצהירים: "לא נעלים עין משאיפות ההתפשטות של רודנות אלימה". הם מבטיחים: "נתנגד לדברים הרעים בתחילתם". אבל כל עוד למלים הללו אין ביטוי בפועל – הן חסרות משמעות. ובכן, האם העולם באמת למד מהטרגדיה הבלתי נתפסת, האוניברסלית והיהודית, של המאה הקודמת? הלוואי שהייתי יכול לעמוד כאן ולומר לכם שהתשובה לכך חיובית.

בימים אלה הולכים ומתרבים האיומים על התרבות האנושית. כוחות האסלאם הקיצוני שוטפים את המזרח התיכון, משמידים את שרידי העבר, מתעללים בחסרי ישע, טובחים בחפים מפשע, ומבקשים להקים ח'ליפות, אפילו יותר מאחת, בסגנון ימי הביניים. במקביל, המשטר הקנאי באיראן מדכא את עמו, שועט קדימה ומטביע בדם וסבל את המזרח התיכון: בתימן, בסוריה, בלבנון, בעיראק, בעזה ומול גולן.

כשם שהנאצים שאפו לרמוס את הציוויליזציה ולהשליט במקומה את "הגזע העליון" עלי אדמות, תוך השמדתו של העם היהודי – כך חותרת איראן להשתלט על האזור וממנו להתפשט הלאה, תוך כוונה מוצהרת להשמיד את מדינת היהודים. איראן מתקדמת בשני נתיבים: הראשון - פיתוח יכולת להתחמש בנשק גרעיני ובניית מאגר של טילים בליסטיים. השני – ייצוא של המהפכה החומייניסטית לארצות רבות, תוך שימוש מסיבי בטרור ובכיבוש של שטחים נרחבים במזרח התיכון. הכל גלוי לעין. הכל מתרחש לאור יום ולעיני המצלמות. ובכל זאת העיוורון גדול.

"כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים", אומר הנביא ישעיהו. הנחישות והלקחים שנקנו בדמים רבים לפני שבעים שנה, כל אלה מתפוגגים היום. את מקומם תופסים החושך והערפל של הכחשת המציאות. ההסכם הרע שמתגבש עם איראן מלמד שהלקח ההיסטורי לא הופנם. מול פעולותיה האגרסיביות של איראן – המערב מוותר. במקום לדרוש פירוק משמעותי של יכולת הגרעין של איראן, מדינה שאומרת בפירוש שהיא הולכת להשמיד שישה מיליון יהודים כאן, ולא רק כאן, להשמיד הרבה מדינות והרבה משטרים - במקום לדרוש זאת ובמקום להתנות את הסרת המגבלות המוטלות עליה בהפסקת תוקפנותה - המעצמות נסוגות. הן משאירות בידי איראן את היכולות הגרעיניות שלה ואף מאפשרות לה להרחיבן בהמשך, ללא קשר למעשיה של איראן במזרח התיכון וברחבי העולם.

בעוד העולם התרבותי שוקע בתרדמת על מצע של אשליות –שליטי איראן מעודדים חתרנות וטרור, מפיצים הרס ומוות. למשמע המונים שקוראים בטהרן: "מוות לאמריקה, מוות לישראל" – המעצמות אוטמות את אוזניהן. למראה ההוצאות להורג של מתנגדי המשטר ובני קבוצות המיעוט באוכלוסייה, הן עוצמות את עיניהן. ונוכח החימוש המסיבי של ארגוני טרור, הן ממלאות פיהן מים. לכל היותר, הן משמיעות אמירה רפה למען הפרוטוקול.

בדקתי ומצאתי שלקראת יום הזיכרון לשואת עמנו, "התבשרנו" שבקרוב תתקיים בטהראן תחרות בינלאומית עם נציגים מחמישים ושש מדינות, תחרות נושאת פרסים של איורים העוסקים בהכחשת השואה של העם היהודי. האם על כך תישמע מחאה? במקרה הטוב, יישמע גינוי מינורי כדי לצאת ידי חובה.

מכובדיי, אזרחי ישראל ונציגי המדינות שאיתנו, סופה של האשליה הזאת להתנפץ. הממשלות הדמוקרטיות טעו טעות גורלית לפני מלחמת העולם השנייה, ואנחנו משוכנעים, אני חייב להגיד שיחד עם רבים משכנינו, שהן טועות טעות מרה גם עכשיו. ייתכן שהשותפות הזאת עם לא מעט משכנינו, השותפות בזיהוי האיומים, תהווה בסיס גם לשותפות ביצירת עתיד טוב יותר, בטוח יותר ושליו יותר באזורנו. בינתיים לא נירתע. נוסיף להתעקש על האמת, ונעשה כל מה שביכולתנו לפקוח את העיניים הנעצמות.

אינני רוצה להשלות אף אחד, עוד נכונו לנו ימי מבחן. אנחנו בעיצומו של מאבק גדול. מול העייפות, מול הרפיון, מול הכחשת המציאות –נתייצב במלוא כוחנו. בצד אלה שמסרבים להבין את עמדתנו, ישנם רבים אחרים שמזדהים איתנו. אבל גם אם ניאלץ לעמוד לבד, לא יירא לבנו. בכל תרחיש, בכל מצב, נשמור על זכותנו, נשמור על יכולתנו, נשמור על נחישותנו להגן על עצמנו.

לפני שבעים שנה היינו אומה של פליטי חרב, חסרי כוח וחסרי אפשרות להשמיע את קולנו. היום אנחנו משמיעים את דברנו, ואנחנו נחושים להבטיח את קיומנו ועתידנו. תפקידנו להיאבק בשואפים להשמידנו, ולא להרכין ראש בפניהם וגם לא להקל במציאות. לא ניתן שמדינת ישראל תהיה אפיזודה חולפת בתולדות עמנו.

מכובדיי, פגשתי היום במשרדי ניצול שואה בן שמונים וחמש – אברהם נידרהופר. אברהם נולד ברומניה, בגיל 12 היה עד לרצח מזעזע של קרובי משפחתו בידי חייל רומני. הוא נלקח ברכבת משא של בהמות לאוקראינה, שם שרד את השואה. רק ב-1969, בשל סירובם העקשני של השלטונות הקומוניסטיים ברומניה להרשות את יציאתו – הוא הגיע ארצה. בישראל עסק אברהם כמהנדס ומפקח בבניית המדינה. הוא סיפר לי את סיפורו בהתרגשות עצומה, לעתים הוא היה צריך לעצור מרוב התרגשות, ובסוף הפגישה הפציר בי: "ראש הממשלה", הוא אמר, "תפקידך למנוע שואה נוספת". והשבתי לו: "כך בדיוק אני רואה את אחריותי, כך בדיוק אני רואה את תפקידי".

לפני שבעה עשורים הגיחו הניצולים מן המחנות, מן היערות, מצעדות המוות– רק בגדים בלים לגופם, כולם פצע וחבורה. כשניצבו אסירי המחנות מכל האומות למסדר השחרור, הם נשאלו על ידי חיילי בעלות-הברית לאן כל אחד מהם רוצה לחזור. הפולנים חזרו לפולין; הרוסים שבו לרוסיה; ההונגרים – להונגריה; האוקראינים – לאוקראינה. אלא שלהמוני יהודים כלל לא היה לאן לחזור. הם עמדו חסרי אונים, כי לא הייתה להם מדינה משלהם.

היום יש לנו מדינה משלנו – מדינה פורחת ומתקדמת. מדינה שיונקת ממורשת אבות וניצבת בחזית הידע העולמי. מדינה שמפיצה אור גדול. מדינה שלוקחת את גורלה בידיה. שבעים שנה אחרי גיאיות המוות, אנו מקדשים את החי, התוסס, היוצר, הפורח.

ישראל פורצת דרך בכל חזיתות הקדמה – במדע, ברפואה, בטכנולוגיה, בחקלאות, בחינוך ובתרבות – ואנחנו עושים זאת לא רק למען עמנו, אנחנו עושים זאת למען כל יושבי תבל. על אלה ייכון קיומנו - על המחויבות לביטחון ועתיד ישראל, על הדבקות במורשתנו, ועל אחדות העם שמפעם בו כוח חיים אדיר. עם ישראל שיצא משאול תחתיות –יכול לכל אתגר.

"התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי". עם הנצח התנער מעפר, שב הביתה, זקף קומתו, הקים מדינה לתפארת והקים צבא לתפארת, צבא ההגנה לישראל, בו משרתים בנינו ובנותינו האמיצים והגיבורים.

נזכור את הנספים, נבטיח את החיים.

דברי נשיא המדינה
נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, נשא דברים הערב, יום רביעי, כ"ו ניסן, 15 באפריל, בעצרת הפתיחה הממלכתית של אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.

מדברי הנשיא בטקס: "אנו ניצבים כאן הערב, בדממה כואבת, בבית "יד ושם" בירושלים בירת ישראל, שבעים שנים בדיוק, מאז היום בו נכנסו ראשוני החיילים הבריטים בשעריו של מחנה הריכוז ברגן-בלזן. שמחת השחרור, התחלפה באימה. הזוועה שהתגלתה לעיניהם הייתה בלתי נתפסת.

בכל יום, אנו פוסעים בגיא העמק, הנמתח בין שני הרים. הר הזיכרון והגבורה מזה, והר התקומה והחזון מזה. הר הזיכרון, מצווה עלינו בני העם היהודי, לזכור את הקולות, המראות והשמות. ומנגד- הר החזון והתקומה, הבנייה והיצירה, קורא לנו להביט קדימה אל העתיד ולהמשיך ולבנות מדינה לתפארת, להמשיך ולחתור לבניית עולם אחר בטוח ומבטיח עבורנו ועבור הדורות הבאים.

אחי ואחיותי, ניצולי השואה. גיבורי התקומה. במסע המתוח הזה, אתם, הייתם לנו עמוד האש שלפני המחנה. אתם, שמצאתם את הכוח להתנער מאפר המשרפות, ומהאדמה הספוגה בדמעות ובדם, הדרכתם אותנו לבחור בשביל החיים בדרך החיוניות והגשמת החזון. אתם שאהבתם וצחקתם, שנטעתם פרדס, שבניתם בית לאומי ופרטי. אתם, הדרכתם את האומה כולה. היום, שבעים שנים לאחר שחרור מחנה המוות, אנו עומדים בפניכם ובפינו שבועה והבטחה: "לכולנו, לכל אחד ואחת מאתנו, יש מספר על היד". אבל- באותה עת ובאותה נשימה אנו זוכרים: כי לא מאושוויץ באנו- ולא אל אושוויץ אנחנו הולכים. אסור לנו לתת, לפוגרומים, לעשן המשרפות, לסמא את עינינו ולטשטש את יכולתנו להכיר את עברנו, את זהותנו, את מורשתנו, שהם חזקים מכל אלה שעמדו עלינו לכלותינו.

השואה, היא נקודת השפל האיומה של ההיסטוריה היהודית, נקודת האימה של האנושות, אבל המסע היהודי לא מתחיל בה- כשם שהוא לא מסתיים בה. המסע היהודי מתחיל בארץ-ישראל ולשם, הוא תמיד חותר לשוב. יש הטועים לחשוב שמדינת ישראל- היא פיצוי על השואה, אך אין טעות איומה מזו. מדינת ישראל אינה פיצוי על השואה. מדינת ישראל קמה בכוח הזכות מאהבה וערגה למולדת עתיקה מכוח חלום שהוגשם והיה למציאות, לא מאיימת הכיליון ולא משנאת האחר. לפני ארבעה חודשים עמדתי על אדמת פולין הספוגה בדם ואמרתי כי מדינת ישראל לעולם תרדוף את אושוויץ על כל מה שהיא מסמלת. אנטישמיות על כל צורותיה ומופעיה, חלול כבוד האדם, באשר הוא, אשר נברא בצלם אלוהים. מדינת ישראל תמשיך במאבקה כנגד אלה ולא תיכנע. את עתידנו כאן נבנה בעיניים פקוחות וערניות, לא נקל ראש באיומים. לא נקל ראש בהצהרות מבישות הקוראות להכחדת העם היהודי. ואולם, הגם שאנחנו דרוכים, אנחנו לא מפוחדים. אימת העבר ואיומי ההווה, לא יכתיבו את חיינו, לא יעצבו את חיי ילדינו ולא יעמעמו את תקוותנו לעתיד של יצירה ושגשוג.

אחי ואחיותי ניצולי השואה. אנו נמשיך לצעוד ברוח שבה אתם הובלתם אותנו משך שבעים שנה. אנו נמשיך להנחיל את זכר השואה מדור לדור כשהוא מקועקע בבשרנו- אך לא מקעקע את עתידנו. את עתידנו נבנה כאומה חופשית. אומה השואבת את עוצמתה וחיוניותה משלשת אלפים שנים של יצירה. מרוח חזונם של נביאי ישראל, מאוצר הרוח של דורות של תנאים, אמוראים וחכמים, של משוררים והוגים לאומיים כאומה, הרואה עצמה כחלק בלתי נפרד ממשפחת העמים, כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית."

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!