תם עידן: ר' חיים שלי - איננו • טור דומע

אני יושב מ-4:30 בבוקר בשדה תעופה בעיר חניה בכריתים, ומנסה להבין מדוע הדמעות לא עוצרות? למה נלחמתי להקדים את הטיסה מהחופשה בכל מחיר?

הרי הוא היה בן 91 והרי נפטר במיתת נשיקה מות קדושים, והרי לא הייתי אצלו בתקופה האחרונה וגם לא הלכתי בדרכו.

אבל בכל זאת התחושה היא שנוצר חלל גדול בתוכי. כאילו הילדות חזרה פתאום, כאילו אני מרגיש שהייתי לידו תמיד. פתאום אני מבין שבעצם לא רק הערצתי אותו, אלא פשוט אהבתי אותו. האיש שהיה בעיני כולם תלמיד החזון איש וממשיך דרכו, איש הרפואה, הניסים והייעוץ, מגדולי הדור ומנהיגיו - בשבילי הוא היה ״ר' חיים״.

בתור ילד הייתי מחכה לו בדלת מחוץ לבית הכנסת והולך לידו עד הבית, מקווה שיניח עליי את ידו ויישען בדרכו הביתה, ככה גם היה מחליף איתי כמה מילים. בליל הסדר חיכינו תמיד לשעה 12:30 בלילה, אז הוא היה מסיים ורוקד ברחוב עם כל המשפחה ״לשנה הבאה בירושלים", ובשבת חנוכה המתנו לראות את ר' חיים רץ ברחוב להדליק נרות חנוכה בהקדם.

ר' חיים היה נוסע באופן קבוע במשך כמה שנים בכל שבוע מראשון עד חמישי למושב תפרח בדרום, שם היה לומד מ-5 בבוקר עד 10 בלילה והיה מקבל אנשים רק עם בעיות רפואיות דחופות או בעיות שקשורות במוסדות שהיה אחראי להקמתם והתנהלותם, כמו אור החיים ועוד.

במוצ"ש אחד, כשעברתי להגיד לו שבוע טוב כמו כולם, הוא אמר לי: ״יענקל בוא איתי השבוע לתפרח״. ככה זכיתי להיות מהיחידים שנסעו עם הנהג והבן שלו להיות איתו שם כמה ימים. כמה ימי רטט בלתי נשכחים. אני לא יכול לשכוח את זה שנכנס אליי בבוקר לחדר עם טלית ותפילין כמו מלאך, עמד לידי ונתן 'בעיטה' למיטה, ככה הוא העיר אותי ללכת איתו להתפלל ב-5 בבוקר, שלח אותי למכולת לקנות לעצמי חבילת שוקולד, ושאל בצורה אבהית כל כך אחת לכמה שעות אם אכלתי כל ארוחה.

כתבתי יומן על ארבעת הימים האלה. תיעדתי כל דקה שם. את הזמנים של הרב, את האנשים שחיכו כל העת מחוץ לבית, את הלימוד של 'שניים אוחזין' שלמדתי איתו בערב לבד בבית, כשאני רץ לרשום כל מה שאמר לי, עד עכשיו אני זוכר איך הסביר לי למה זה נוטל חצי וזה נוטל רבע, זוכר גם את המבטים של אלו שסיפרתי להם אחר כך ש'הייתי שם', בעיקר מבטי קנאה.

יכול להיות שהוא הראשון שנתן לי להרגיש ילד מיוחד וקירב אותי, וככה השפיע עליי להרגיש שבאמת אני כזה. תמיד כשנדחפו מאות אנשים בליל שבת ללחוץ לו יד להגיד גוט שבת, הרב היה רק עונה גוט שבת, אבל כשהתקרבתי הוא פעמים רבות צבט אותי בלחי ושאל 'יענקל'ה, מה שלומך? מה אתה לומד היום?'

אין לי דרך אחרת להסביר שזה לא קשור לגיל, לענק הדור, אלא לדמות שלי. לתחושה של חלל ריק.
אין לי דרך להסביר את הדמעות שחונקות אותי מאתמול ללא הפסקה, ורק מתגברות לקראת הלוויתו.

עצם קיומו בעולם נתן לי תחושה מסויימת של רוגע, של ידיעה שתמיד ברגעי משבר יש לי למי לפנות. הערצתי אותו, אהבתי אותו, אני הכרתי אותו לא ברקע הכללי שכולם ראו בו ״גדול״ אלא ברמה אישית.

כשזרקו אותי מבית הספר בכיתה ח' - הוא שלח להודיע שיחזירו אותי על אפו וחמתו של המנהל. כשאבא שלי לא הסכים שאטוס לחו"ל בגיל 15 - הוא הורה לאבי 'שלח אותו'. כשרציתי להתחתן והתעוררה לי בעיה בשידוך - הוא פתר לי אותה במשפט כל כך פשוט וכל כך חכם. ולפני 12 שנה, כשרציתי לעזוב את צ. לנדאו לטובת הצעה טובה יותר - הוא אמר לי 'זרקו אותך? מתנכלים לך? אל תעזוב שם!'

הוא הסנדק של יאיר, הבן השני שלי, כי אצל שי הבכור הוא לא הסכים להתכבד לפני סבא שלי, ואמר לי 'בבן הבא אני אהיה' וכך היה. זכיתי להיות בן בית, זכיתי גם להיות דוד לתשעה מצאצאיו. זהו, אין לי מה עוד לכתוב, הטיסה ללוויה יוצאת.

תם עידן. ברוך דיין האמת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!