'עקמומיות לשם שמים' או 'תרבות השטעטל'?

הברזל רותח, הדמעות מבעבעות, ההלם מחריש והלב אינו מסוגל לפעום – במקום שנוכל להתרכז במשמעות האבדן של האיש הגדול, אותו חכם הרזים, מוכתר בנימוסים גדול ופוסק הדור הרב שמואל וואזנר זצ"ל – כולנו דומעים למראהו האצילי של האברך המביט לנו בעיניים, עומד טמיר, זקוף ומשוקף, היתום שגדל בחיקו של אותו רב-רבנן, שבהלווית רבו נמחץ למוות אכזרי וקשה; ולבנו פועם לחרדתו של החתן היקר והמתוק יצחק בן איידל וחבריו המוטלים על ערש דווי וזקוקים לרחמים מרובים.

לטעמי, הכנו קשות ואנחנו חייבים שינוי דרסטי בהתנהגות נורמטיבית: להתחיל לייחס קדושה בנוהלי נורמה ציבורית חוקית!!!

מכאיב ומייסר שכך הסתיימה ההלוויה של אותו חכם הרזים, מוכתר בנימוסים גדול ופוסק הדור הרב שמואל וואזנר זצ"ל. כמה זה מסמל את כיבוי האורות, והחיסרון באיש ובמה שהוא היה מסמל.

הרב וואזנר היה האיש המסמל ביותר את האנושיות שבתוך יהדות מסורתית שמרנית. בחור וינאי צעיר היה, שגדל על ברכי חכמי הקהילה החרדית השיפשוהל והלך ללמוד בישיבה הגבוה של מהר"ם שפירא בלובלין, בחושיו הרגישים הריח את החורבן וראה את עשני אושוויץ מתחילים להחניק את יהודי אירופה ועלה לארץ-ישראל.

הפרדוקס במשמעות העמוקה מאחורי האסון הנורא, הוא שני ההפכים בניתוח הסיבה והנסיבה. מצד אחד זהו השיא שבהסבת המראה הגדולה כלפי אחת מהבעיות הבסיסיות ביותר של החברה החרדית בתוך המדינה הדמוקרטית-מודרנית בארץ-ישראל. ומצד שני, זה מתחכך בשיטת ה'סמוך' והאמונה הטפילה של "שומר פתאים השם", המאפיינת את החברה הישראלית כולה, ובתוכה ההתנהגות של הציבור החרדי המאורגן, המזלזל כל-כך בנוהלים ושמירה על הבסיסים היהודיים של "ושמרתם מאוד לנפשותיכם". והשאלה המזדקרת מאליה: איך זה ששומרי תורה ומצוות מרשים לעצמם להונות ולשקר כך את הרשויות?

שלבי המעבר בין אי-ההכרה להשתלבות
כשנתעמק יותר ונחשוב מניין מגיעים עיוותים כאלו, דווקא בציבור שערכים ושמירה על כבוד הבריאה הוא מאבני הדרך שבאידיאולוגיה שלו? לא נוכל להתעלם מהמציאות הקשה של היהדות החרדית בתוככי מדינת ישראל, ובמעבר איטי והדרגתי של ציבור שאינו מכיר במדינה ומכנה את עצמם "לא ציוני", לתהליכים ממושכים של הבנה והכרה במציאות מורכבת.

זוהי בעצם הבנה בכפל המשמעות של המושג "השתלבות בחברה", ההולך ומתחדד במהלך השנים: מצד אחד, קליטת השפעות של העולם המודרני הישראלי. מצד שני, רצון גובר והולך מצד החרדים להשפיע על פניה של החברה הישראלית.

יש לזה הגדרה פסיכולוגית, המתבססת על מצב רגשות פנימי, אך מביאה בחשבון גם משתנים חברתיים, וכך היא למעשה פסיכוסוציאלית, המתרחבת אל תופעות חברתיות ותרבותיות. במחקר קוראים לזה "תחושת ניכור": הניכור הוא ביטוי לאי-שייכות ולתפיסה של ניגוד בלתי-רצוי מול הזולת. תחושת השייכות היא היפוכו של הניכור, והיא כוללת בתוכה התחלקות ושיתוף הנבעים מאינטגרציה של הפרט בהתאחדויות חברתיות. מושג הניכור מבטא את הרגשת אי-הנוחות המשתקפת באי-שותפותו של הפרט בחברה ובתרבות, והיא יכולה להיות שונה בעוצמתה – החל ברגש ספוראדי, העולה בסיטואציות מעטות, ועד לרגש מתמשך ואינטנסיבי של אי-שיתוף בחברה הכללית. הניכור מייצג תחושת זרות ביחס לבני אדם אחרים, ביחס לחברה ולערכיה וביחס לעמי – במיוחד לאותם חלקים בעצמי המקשרים את הפרט לאחרים ולחברה.

תחושת הבדידות יכולה להיות בעלת השפעה עמוקה על הרווחה הנפשית, הפיזית והחברתית. מחקרים רבים מצאו כי המרגישים בודדים הם בעלי הסתברות גבוהה יותר להשתתפות בהתנהגויות המסכנות את עצמם. כאשר קיימת תחושת ניכור עזה, האדם נוטה למזג בתפיסה העצמית שלו תפקידים סוטים ולהתנהל באופן שאינו נורמטיבי. דחייה או תחושת ניכור קשורים לגורמי סיכון כמו שימוש באלימות.

מנגנוני העיוות שבדחף ההישרדות
החוק הקדמון ביצר השרידות האנושית אומר שכל הגופים האנושיים וכל המערכות האנושיות שואפים לשרוד, דהיינו, להתמיד במצבם (לפחות, ואף לשפרו). שאיפה זאת מנוגדת לנטייתם הטבעית להיות פחות מסודרים (להגדיל את האנטרופיה) ופחות יעילים, להסתאב ולמות. השרידות היא ניסיון נואש, כמעט חסר סיכוי (ולכן חזק), להתגבר על הקץ הוודאי או לדחותו, ומושקעות בה מוטיבציות אדירות. אינטרס השרידות חזק מכל אינטרס אחר, מודע ובלתי-מודע, והוא נוכח בכל האינטרסים האחרים כמרכיב יסודי.

פרדוקס התודעה: האיומים הפנימיים, הקיימים תמיד, פוגעים בתודעתם (ובאושרם) של יחידים וקבוצות, ומזכירים להם את אפשרות מותם. ככל שמצבו של אדם טוב יותר לכאורה, ככל שמלאי אנרגיית השרידות שברשותו (לרבות אינטליגנציה), גדול יותר ומעמדו בהירארכיה החברתית גבוה יותר, כך רבים יותר האיומים עליו, מפני שיש לו מה להפסיד. האיומים מעוררים ביחידים ובקבוצות את החרדות הקמאיות, "המתוכנתות" במערכת הגנטית שלהם. האיומים מטפחים בהם רגשי נחיתות, מציגים אותם בעיני עצמם ובעיני אחרים כפגומים וכבלתי-הרמוניים, מביישים אותם, פוגעים בכבודם ומספקים מידע לאויביהם. לפיכך נוטים יחידים וקבוצות להעלים עין מהאיומים הפנימיים (אף כי הם מעסקים את התודעה האנושית יותר מכל גורם אחר), וגם להעלים אותם מעיני האחרים, ואפילו מעיני הקרובים להם ביותר. ובייחוד הם נוטים להסתיר את פגמיהם האינטלקטואליים, שחשיפותם עלולה לגלות את חולשת אמצעי-שרידותם העיקרי. לפיכך פחות מכל מודים בני-אדם בטיפשותם ובחוסר הבנתם בכלל, ובאי-הבנתם את הבעיות הקשורות בשרידותם בפרט; ויותר מאחרים, לא מודים בפגמים אלה האנשים שהבנת הנושאים הללו אמורה להיות מקצועם. הניסיון האנושי להתעלם ממה שמעסיק, וראוי שיעסיק, את בני-האדם יותר מכול, הוא דוגמא מאלפת של פרדוקס התודעה.

'עקמומיות לשם שמיים' או 'תרבות השטעטל'?
השר הצדיק רבינו דון יצחק אברבנאל כתב בספרו "נחלת אבות" בהיות מלחמה בארץ אין צדק ואין משפט. זה אולי מסביר את הנורמה החרדית מסורתית שבבסיס הבעיה: התפיסה הקלאסית בדבר אי-יכולתו הממשית של האדם לתכנן או להיערך אל העתיד, למרות שיש לא מעט מקורות יהודיים המדגישים כי על הפרט לחשוב ולתכנן את מעשיו מבעוד מועד. התפיסה העממית אומרת, שתכנונים אלה, ובייחוד בתחומים הגשמיים, הן ברמת הפרט, הן ברמת הכלל, והן בחייו שלו, אינם מוכיחים את עצמם, ועל פי רוב אין להם דבר עם המציאות. זאת בגלל הסברים מיסטיים למציאות ולתפיסה הפטליסטית ביחס לעתיד שהתחזקו מאוד, בדבר כוחות שהם למעלה מן הטבע. בנסיבות אלה "הנס הופך לפופולארי", רב-פעמי.

הנצי"ב בהקדמתו לחומש בראשית, כותב שהדבר השנוא ביותר על הקדוש ברוך הוא זו 'עקמומיות לשם שמיים', ולרמב"ם יש הגדרה מדויקת על עונשם של מחללי השם.

פרופ' אהוד שפרינצק העלה טענה בשעתו, שלפיה בישראל התפתחה מסורת של 'ציות על תנאי' לחוק, שבה האזרח מציית לחוק רק אם תוכנו מקובל עליו או שהוא מגיע למסקנא שמשתלם לו לציית. בין הסיבות להתפתחותה של ה'אי-לגליזם' בישראל מנה שפריצק את 'תרבות השטעטל' שהתפתחה בשנות הגלות, ושנמשכה גם בארץ בשנות השלטון הטורקי והמנדט הבריטי. המשותף לכל התקופות הללו הוא שהחוק ששרר בהן כוון נגד היהודים והשלטון נתפש כעוין, ועל כן לא היה ערך בעצם הציות לחוק. גם לאחר הקמת המדינה המשיכו רבים בישראל לראות בחוק אמצעי בלבד או מגבלה שיש לעקוף כדי לקדם את מה שלדעתם הוא טובת הכלל, מבלי להבין את הערך העצמי ואת טובת הכלל שבציות לחוק.

ד"ר חיים שיין בכנס תחת הכותרת 'צדק' משפט דין טען בעקבות דבריו, ובבסיס הסתמכותו על דברי מרן הנצי"ב: אין שום דבר מפתיע בכך שאותה בעיה של 'עקמומיות לשם שמיים' מתגלה בצורות שונות במדינת ישראל בימינו, "לא הפנמנו... אנחנו חושבים שאם אנחנו מעלמים מס או אם אנחנו מתנהגים באופן מושחת – אנחנו פוגעים בפריץ. אנחנו לא מבינים שאנחנו פוגעים בעצמנו, באחים שלנו, במשפחות שלנו ובעתיד שלנו. זאת הטרגדיה". אב"ד לממונות בשדרות הרב אריאל בראלי, המשיך את הקו, וטען ש"הציבור החרדי בכללו לא רואה פסול בנקודה הזאת של טובות הנאה לאנשי שלטון. בכך יש המשך להתנהלות מול השלטון בגולה, ול'שוחד' שניתן לפריץ. ובנוסף לכך, זה לא רק עניין של הגולה אלא של הישראליות, החוצפה ועזות המצח של הישראלים. זה לא קשור להמשך הנורמות של הגולה אלא לצבריות ולרצון של האדם לשרת את האינטרס של עצמו תוך עשיית קומבינות".

מרן הרב שמשון רפאל הירש, שכידוע שילב במשנתו בין "מה שגדול וקדוש ביהדות שומרת המצוות... ומה שאמִתי וטוב בהשכלה האנושית-אזרחית", מצהיר בהשקפתו החינוכית, שמטרת הברית של הקב"ה עם אברהם אבינו הנה לבנות אומה בריאה העובדת את ה' בכל תחומי החיים, לא רק במחשבה וברגש, אלא גם בכוח ובאומץ. הוא מניח יסוד וכלל חינוכי ל"תכנון ארוך טווח" של החינוך. תכנון זה צריך לכלול לא רק את הנטיות האישיות של החניך, אלא גם את הנורמות הניהוליות והמוסריות בתוך המאורעות שאותם אנחנו רואים יעד בחיים.

המעבר מחברה שבטית מצומצמת ושולית, לחברה כמותית גדולה ומשפיע, חברה שמאבדת את האינטימיות של חברה שבטית, דורש מאתנו תשומת-לב מרבית לשתי נושאים מרכזיים: (1) לבנות כללים ותורות לאוטונומיה ברורה ובהירה לחיים חרדיים, שיתבטא בתכנים, בנוהל וכללים של חיים נורמטיבים. (2) להסדיר בכללים ובחוקים ברורים את היחס של הקהילה החרדית כלפי הרגולטור, לחשיבה חדשה בכל מה שנוגע לציות חוקי הריבון הטכני, לניהול תקין, שקוף ומחייב.

מן הראוי לקיים חשיבה של גורמי מקצוע מתוך החברה החרדית (ולא חסר כאלו) בשלל התחומים הרלוונטיים למערכת בסדר גודל כזה ולקיים דיאלוג עם המערכות הפנימיות בדבר שקיפות ויושרה על מנת לא לייצר עיוותים נוהליים. את הכח והגב למשימה זו צריכים ליטול גם כבאי כוח של החברה פנימה וגם להיות מבוססים על הכרה וגושפנקא של המערכת הכללית. זוהי המסקנה הנדרשת לדעתנו כיום מהציבור החרדי, כי אם לא ניקח את עצמנו בידינו, כולנו נשלם מחיר כבד מאוד, יש לשים סוף להתנהלות שליוותה את המערכת עד עתה, שאם לא כן נשלם בכפלים, גם ברגולציה חונקת ונפסיד נקודות בדעת הקהל ובהשלכותיו, ובעיקר למען ההישרדות של חיי תורה ואמונה בריאים ושלמים.

*) מובאות ממאמר פותח רחב שנכתב כפרויקט "ראיון פותח" במכון 'מנדל' למנהיגות חינוכית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!