האפיקומן של ר' שלמה זלמן • טור לפסח

העורך הנכבד ביקש ממני לכתוב על חינוך לגיליון פסח – חג החינוך. האמת, קטונתי. אב צעיר אנוכי, תלמיד גרוע הייתי מאז ומתמיד, ובטוחני כי אף אחד מהקוראים אינו מצפה בכיליון עיניים להכיר את 'תורת החינוך של שלמה קוק'.

דבר אחד בטוח: חזקה על דרכי החינוך של גדולי הדורות, שהוכיחו עצמן בקרב רבבות הורים ומורים, כי אינן שבות ריקם. פתחתי את הספר 'חכמת הנפש היהודית – בדרכו של רבי שלמה זלמן אויערבאך', שאת עריכתו זכיתי להשלים לאחרונה, מפי הג"ר יצחק לורינץ שליט"א. ליקטתי מתוכו מבחר הנהגות חינוכיות מהגרש"ז זצ"ל,שעשויות להאיר לנו כעצות מתוקות לליל הסדר ולכל ימות השנה.

1. הורים רבים מתלוננים על 'גניבות קטנות' של ילדים. חרף חומרת המעשה, עלינו לזכור כי ילד הנוטל ממון מהארנק של הוריו, אינו בר חיובא, ומעשה זה אינו בגדר גניבה, ואגב, תתפלאו לשמוע, המציאות מוכיחה שכמעט אין אדם שלא 'גנב' פה ושם מהתיק של אבא או אמא בילדותו. אז בבקשה...

אמר מרן רבי שלמה-זלמן זצ"ל: "שם העצם 'גנב' לא יכירנו במשפחה המבקשת לגדל ילדים ההולכים בדרך התורה והמצוות".

עדי כדי כך סלד רבינו מהמונח 'גניבה', שלא הרשה לצאצאיו לגנובממנו את האפיקומן בליל הסדר. "המון העם קוראים לזה 'גניבת אפיקומן', ואני לא רוצה גניבות אצלי בבית", אמר.
ואם זהו מנהג אבותיכם ואינכם רוצים לשנות ממנו, מומלץ למצוא תחליפים לביטוי "גנב". במקום "לגנוב את האפיקומן", אמרו: "להחביא את האפיקומן".

2. היו מצאצאיו הצעירים של רבי שלמה-זלמן שכינוהו "סבא שוקולד", על שם קוביות השוקולד שהיה מחלק לילדים דרך קבע כאשר באו לביתו.

פעם, בנוכחותו, הסביר הגר"י לורינץ לאחד מילדיו כי "זה לא סבא שוקולד, זהו סבא אויערבאך". רבינו שמע זאת, וביקש לתקן: "אדרבה, שיקראו לי סבא שוקולד. אין דבר מבורך מכך שנכד זוכר את סבו בהקשר של שוקולד ומתיקות".

"אמרו על ר' עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזים לתינוקת בערב פסח, כדי שלא יישנו" (פסחים ק"ט). בימינו, האגוזים שודרגו לממתקים ושוקולדים. אם נפנק את הילדים עם משהו מתוק בפה בזמן הארוך של קריאת ההגדה, ליל הסדר ייחרת בנפשותיהם כזיכרון מתוק תרתי משמע.

3. מלאכת החינוך, אינה פשוטה כלל ועיקר. הורים ומורים נדרשים לעתים ליצירתיות בבואם להשיב על שאלה לא ראויה, או תגובה לא רצויה.

המחנך המופלא, רבי שלמה-זלמן זצ"ל, ידע להשיב תשובה ניצחת לכל שאלה, בכל הזדמנות.
במהלך השיעור היומי של רבי שלמה-זלמן, הקשה אחד התלמידים בישיבת 'קול תורה' על דברי הרש"ש. רבינו התייגע דקות ארוכות בסוגיה, וניכר היה על פניו כי יש בליבו צער שאינו מצליח ליישב את הקושיה.

אחד התלמידים הרהיב עוז – והפטיר בקול: "מדוע הראש-ישיבה מצטער? שמעתי שהרש"ש היה עשיר, ובני משפחתו שילמו כסף כדי שיכניסו את פירושו לש"ס וילנא".

טרם נספר כיצד הגיב רבינו, ננסה להבין את ה'דילמה'.

מה אנו היינו עושים במצב דומה? נוזפים בתלמיד על החוצפה? שמא כוונתו תמימה? גם אם לא, האם נבייש אותו לעיני כל התלמידים?

מצד שני, איך נעבור לסדר היום? שתיקה עלולה להתפרש כהסכמה למעשה, ומשמעותה – פגיעה בכבוד הרש"ש.

ובכן, כך בחר רבינו להעביר את המסר על דברי התלמיד המתחכם: "יקירי, אני חושב שהסיפור לא נכון. אבל אני מסכים איתך בעיקרון: כי גם אני הייתי מוכן לשלם הרבה כסף, כדי שיכניסו את פירוש הרש"ש לגמרות"...

כדאי גם לנו ליישם זאת בחג החינוך. גם אם הילד הקניט אותנו באמירה שלא במקומה או אפילו שפך יין אדום על המפה הצחורה, תפקידנו בלילה הגדול הזה לא להיגרר. אל נשגה בהעכרת האווירה החגיגית. אדרבה, נמתיק את הסיטואציה בהומור חכם.

4. על-פי השולחן-ערוך (יורה דעה שע"ו), "אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה". ואכן, אַבֵלים רבים עסוקים בימי ה'שבעה' בפתיחת שיחות עם המנחמים העולים לביתם.

לרבי שלמה-זלמן היה הסבר מחוּדש: האָבֵל יכול להרבות בשתיקה גם בשעת קבלת הניחומים. את דברי השולחן-ערוך, "עד שיפתח האבל תחילה", ביאר כך: בפתח ה'מושב', כשהמנחם הראשון נכנס, על האבל לפתוח בדברים, כדי להביע נכונות לקבל ניחומים, אך לאורך כל המושב, בשעה שהמנחמים עוברים לפניו, יכול לשתוק.

בימי ה'שבעה' על אחיו הגאון רבי רפאל דוד אויערבאך זצ"ל, הבחין הגר"י לורינץ כי בניגוד לחידוש הנ"ל אותו שמע מפיו, פתח רבינו בשיחה עם רבים מהמנחמים, עד כדי כך, שבאחד הלילות, חששו בני המשפחה שלא יוכל להמשיך לקבל מנחמים, בשל חולשתו.

שאל הגר"י את רבינו בבחינת תורה היא – וללמוד אנו צריכים.

וכך הסביר מרן: "תאר לעצמך ילד שמגיע לבקר את אבא שלו, והאבא לא מתעניין בשלומו ולא מאיר לו פנים – הרי זו ממש סכנה לנפשו של הבן... באים לנחם אותי תלמידים שלא ראו אותי עשרות שנים. הרי התלמידים נקראים בנים. זה קשה לי", הוסיף בגילוי-לב, "אבל אני חייב לעשות זאת בשבילם".

צאו וראו עד כמה נחוצה הארת פנים של רב לתלמידו, אב לבנו, כפי שאנו אומרים בכל תפילה: "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד, וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום". כל אלה באים מכוח אור פניך, כאשר הרב לתלמידיו והאב לבניו, מהווים רק משל לאור פני עליון.

בלילה הגדול הזה, עלינו להאיר פנים לא רק לפלפולי המבוגרים על ההגדה. נתענג גם על השירים והסיפורים הקטנים של הילדים הצעירים. כך נוכל להוות עבורם דוגמה אישית מחייבת למצות 'והגדת לבנך' – בלב, ולא רק בפה.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!