וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי • צוהר לפעילות רבה של מגדל העמק

1.
כפר הנוער זוהרים, צומת נחושה, מטה יהודה

במשך שנים רבות שימש המקום ככפר גמילה לאנשים בסיכון. על פני הדונמים הרבים שמקיפים אותו טופלו אסירים וקשי יום. יום אחד הוא התרוקן מיושביו ומאסיריו. הכול נותר כמקודם. עזובה והזנחה. איש לא דרך בו לאורך שנים. רק כלב אחד שוטט, זוכר את הימים הראשונים. מסתובב לבד. כלב בסיכון.

***

ירושלים, מדרחוב בן יהודה, קפה סמבטיון

במשך שנים רבות משמש המדרחוב כמקום מפגש של חסרי בית, חרדים כחילונים. מנודים מהחברה, מושפלים מהסביבה, מרוחקים מהמשבצת הטבעית שלהם. כאן הם חולקים חוויות, מעבירים רשמים, משתפים במסקנות. השעה מאוחרת. אחרוני הבליינים עזבו והותירו אותו ריק ומלוכלך, עזוב ומוזנח. רק נער אחד נותר, מתגעגע לבית. לאבא, לאימא. לאחים ולאחיות. זוכר את הימים הראשונים. מסתובב לבד. נער בסיכון.

עד שנגלה עליהם הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, ובלבו הרחום והאהוב נטל את כפר זוהרים והקים הכול מחדש. נטל את הנערים והקים אותם מחדש.

איציק ושמולי, חיים ולייבי, אהרל'ה ומוישי. זהו הבית השני שלהם. בעצם, הראשון. ביתני לימוד, בתי מגורים, מטבח ומרחבים של טבע ירוק וחיות בר. כל מה שילד צריך בבית.

הם באים מהבתים הכי טובים, מהמשפחות הכי יפות, מהערים הכי חרדיות: בית שמש, ביתר, אלעד, ברכפלד, ירושלים, בני ברק, אשדוד. כמעט מכל מקום בארץ. הם באים משם, אבל הם לא כל כך שייכים לשם. אוהבים לקרוא להם 'נושרים', אבל הרב גרוסמן לא מסכים: הם מחוברים. רק תן להם סביבה אוהבת ותומכת ותראה כמה הם מחוברים.

הם מגיעים בשיטת 'חבר מביא חבר'. אימהות רבות שהדירו שינה מעיניהן לנוכח הבן יקיר שלהן שלא הולך בתלם המוכר, לא ממש ממשיך דרך אבות, לא בדיוק שומר על הלבוש החיצוני ועל סדרי הישיבה - מצאו נוחם לפתע. הבן שלהן שווה. הרבה. הוא יגדל פרח. לא סתם, מחובר.

אני מסתובב בין הביתנים ורואה בני נוער זורחים מאושר. מישהו מביט בהם, מישהו דואג להם, למישהו אכפת מהם. המישהו הזה הוא רב דגול, מצביא גדול, ששנים רבות עושה הכול למען ילדי ישראל. הפעם הם זכו. הם לומדים, משתלמים ויוצאים לחיים, ובעיקר חוזרים למשפחות שמקבלות אותם מחדש. באהבה.

ללמדך, מטעימני הגרי"ד גרוסמן פרק באהבת ישראל, שאין נשמה אבודה. הם לא נושרים, הם זוהרים.

2.
גבעת טרשים, מגדל העמק

אי שם בצפון הארץ. במשך שנים רבות לא דרך כאן אדם. יד נעלמת נטעה עצים, ושיחי פרא מזדקרים למלוא הגובה. איש אפילו לא מציץ. העזובה וההזנחה רבות. רק אנשי פרא לנים באזור ושותים לשכרה. מפחיד ומסוכן.

***

בר ברוכי, מרכז מסחרי, מגדל העמק

המקום שוקק חיים כמעט בכל שעות היום. אנשים שלא שפר עליהם גורלם באים ללגום טיפה מרה, למלא טופס טוטו ולשחק שש בש. מהמרים על הפרוטות האחרונות של מענק הסוכנות. חשים נטע זר. עוד לא הסתגלו לחיים החדשים. אובדי עצות, משקיעים יגונם בכוסית נוספת. הילדים משתובבים. גילו את הארץ המובטחת. בוזזים וגונבים, עושקים וגוזלים. חלקם ממשיכים באיילון, במעשיהו, בצלמון. חלקם סתם מחפשים את עצמם ברחובות העיר.

עד שנגלה עליהם הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן ופתח שערי לבבו. הקים את מוסדות 'מגדל אור' בגבעת הטרשים וקומם את משפחות העולים וילדיהם.

ראובן ופנחס, סעדיה וזכריה, גד ומסעוד. זהו הבית השני שלהם. בעצם, הראשון. היכל תפילה, כיתות לימוד, פנימיות מגורים ומרחבים של טבע ירוק. כל מה שילד שלא ראה ולא חווה בית מימיו צריך.

הם באים מהמשפחות הכי יפות, מהמדינות הכי רחוקות, מהמסורות הכי עתיקות: תוניסיה ומרוקו, אלג'יריה ותימן, סוריה ומצרים. אוהבים לקרוא להם 'עולים', אבל הרב גרוסמן לא מסכים: הם אחים. רק תן להם סביבה אוהבת ותומכת ותראה כמה הם שייכים.

הם מגיעים בשיטת 'הרב מביא תלמיד'. הרב גרוסמן סובב בין הבתים ומשכנע אימהות שהדירו שינה מעיניהן לנוכח הבן יקיר שלהן שיעניקו לו הזדמנות. משפחות רבות מצאו נוחם לפתע. הבן שלהן שווה. הרבה. הוא יגדל פרח. לא סתם, צדיק גדול. כמו סבא רבא שלו.

אני מסתובב בין בנייני המוסדות ורואה בני נוער זורחים מאושר. מישהו מסתכל עליהם, מישהו דואג להם, למישהו אכפת מהם. המישהו הזה הוא מנהיג דגול, מצביא גדול, ששנים רבות עושה הכול למען ילדי ישראל. הפעם הם זכו. הם לומדים, משתלמים ויוצאים לחיים, ובעיקר חוזרים למשפחות שמקבלות אותם מחדש. באהבה.

ללמדך, מטעימני הגרי"ד גרוסמן פרק בחינוך, שאין יגיעה שהולכת לריק. הם עולים. במעלות התורה והיראה.

3.
קמפוס הלימודים, הר ציון 31, גן יבנה

במשך שנים רבות שימש המקום כבית הספר של 'שובו'. את הקומפלקס הרחב והמדהים הקים הנגיד והפילנתרופ היהודי בעל הלב החם לקודשי ישראל ר' זאב וולפסון ז"ל. אבל הוא התרוקן מתלמידיו ונותר ריק, עזוב ובודד. איש לא הילך בו. רק אדרו, המנקה, שמר אמונים למבנה שפעם היה פעיל. ניקה את התריסים בכל יום וציפה מתי יבואו תלמידים.

***

מעון קדשו של אחד האדמו"רים, חבר מועצת גדולי התורה

במשך שנים רבות ישב האברך בכולל ועשה חיל בלימודיו. עתה, עם היכנס הילד החמישי תחת קורת גג הבית, התגלה שאין לרש כול. גם לא ידע מינימלי לפתיחת עסק. גם לא פרוטה אחת ללימוד מלאכה. הרבי שומע בחרדת קודש את הצרה ומורה לאברך להשתלם בתחום מקצועי, "אבל לא במכללה". היא נאסרה על ידי גדולי ישראל. מה עושים? האברך יושב בבית, מחכה מתי תבוא ההזדמנות לידו.
עד שנגלה עליו רבי יצחק דוד גרוסמן, ובלבו הגדול נטל את הבניין בגן יבנה והקים הכול מחדש. נטל אברכים הזקוקים לפרנסה והקים אותם מחדש.

אברימ'ל ורוני, שמיל-יצחק ויענקל, איצ'ה ושמחה. זהו הבית השני שלהם. בעצם, הראשון. כיתות לימוד, ספריות, חדרי הוראה ומרחבים של טבע ירוק. כל מה שאברך צריך עבור השתלמות מקצוע לחיים.

הם באים מהבתים הכי טובים, מהמשפחות הכי יפות, מהערים הכי חרדיות: אשדוד, רחובות, קריית גת, אופקים, נתיבות. אוהבים לקרוא להם 'עובדים', אבל הרב גרוסמן לא מסכים: הם אברכים. רק תן להם סביבה חרדית, כשרה, נקייה, ותראה כמה הם שווים.

הם מגיעים בשיטת 'רבי מביא חסיד'. ללא אישור של רב/מורה דרך לא יתקבל האברך לקמפוס הלימודים. משפחות רבות שהדירו שינה מעיניהן לנוכח האב שלא יכול לפרנס, לא יכול להתמקצע, לא יכול לכלכל - מצאו נוחם לפתע. אבא שלהן שווה. הרבה. גם ברוחניות. גם בגשמיות. וכבר אמר אחד מגדולי האדמו"רים: בכול אני מתקנא ברב גרוסמן, וביותר בסיועו לפרנסת מאות משפחות.

הם באים לכאן כי מלבד הסביבה הסטרילית למהדרין מתקיימת גם חלוקת מלגות קיום שהגה הרב גרוסמן. לא די שהאברך אינו משלם, הוא גם מתוגמל ומתוקצב על לימודיו. בנוסף, הוא זוכה להסעות מבית לבית. רק יבוא, ילמד ויכלכל את ביתו. בכבוד. בנחת. בהיתר.

אני מסתובב בין חדרי הלימוד ורואה אברכים חסידיים, ליטאים, ספרדים, בני תורה, זורחים מאושר. מישהו מסתכל עליהם, מישהו דואג להם, למישהו אכפת מהם. המישהו הזה הוא רב דגול, מצביא גדול, ששנים רבות עושה הכול למען אברכי ישראל. הפעם הם זכו. הם משתלמים ויוצאים לחיים, ובעיקר חוזרים למשפחות שמקבלות אותם מחדש. באהבה.

ללמדך, מטעימני הגרי"ד גרוסמן פרק בנתינה, שאין מקרה אבוד. אפשר ללמוד אומנות נקייה וכשרה ולהתפרנס בכבוד.

4.
מחנה סירקין, בסיס אלון

במשך שנים רבות שימש המקום כמחנה חיל האוויר הישראלי: לימודים, לחימה, אומנויות. על פני הדונמים הרבים שמקיפים אותו נערכו תרגילים שהצילו בחסדי שמים את ישראל במערכות הגדולות. אבל בבת אחת הוא התרוקן מיושביו ומחייליו והפך לשטח סגור. רק שומרים נותרו בו, זכר לימים הראשונים שוקקי החיים, תוהים בחשש האם ישובו התקופות היפות.

***

שירותי הרווחה, ערי הפריפריה

לא, לא נוכל לעזור לכם. הגשתם בקשה מאוחר מדי. לא עכשיו, נסו שוב בשנה הבאה. האביונים עומדים חסרי אונים מול הקריטריונים של הקרנות והקופות הקורסות מעומס הפונים. משפחות דומעות. מייחלות להיכנס לחג עם יין, מצות, בשר ודגים. כלום לא מעבר, אבל גם זה מעבר ליכולתן. החובות בבנק תפחו. הכרטיס נבלע בכספומט. אין שקל מיותר. גם לא עבור צרכים אלמנטריים. מה תעשה האימא ולא תבכה.

עד שנגלה עליהם הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, ובלבו הגדוש נטל את מחנה סירקין ועשאו קופה מחלקת, נותנת, מעניקה. נטל את המשפחות ושיקם אותן מחדש.

שאול וגדעון, נינט ופנינה, בנימין ובוז'י. הם עומדים בשורה עורפית כחיילים ואורזים הכול עבור אלו שאין להם. יין, שמן, מצות. והמון שמחה. עידוד. תקווה. כל מה שילד רעב צריך.

מדובר בבתים הכי טובים, במשפחות הכי יפות. אוהבים לקרוא לזה 'חלוקה', אבל הרב גרוסמן לא מסכים: הם נותנים. נותנים את עצמם כל החיים עבור המשפחה שלהם. הם עובדים ביום ובלילה, ובכל זאת לא מצליחים לפרנס. קשה מאוד להחזיק בית כיום.

הם מגיעים בשיטת 'רווחה קוראת למצוקה'. אימהות שהדירו שינה מעיניהן לנוכח הבן יקיר שלהן שהולך לבית הספר רעב ובלי נעליים מתאימות - מצאו נוחם לפתע. הבן שלהן שווה. הרבה.

אני מסתובב בין ביתני המחנה עם יו"ר מפעלות הרב גרוסמן והרוח החיה כאן, הרב בנצי נורדמן, ורואה את המשפחות זורחות מאושר. מישהו מסתכל עליהן, מישהו דואג להן, למישהו אכפת מהן. המישהו הזה הוא רב דגול, מצביא גדול, ששנים רבות עושה הכול למען אנשים רעבים. הפעם הן זכו. הן מקבלות וחוזרות לילדים שמחכים להן. באהבה.

ללמדך, מטעימני הגרי"ד גרוסמן פרק בחסד, שאסור שיהיה ילד רעב. בוודאי לא בחג הפסח, בעת שאנחנו מכריזים "כל דכפין ייתי וייכול". שיהיה להם חג שמח. סליחה, שבע. בעצם, אין הבדל.

5.
מקלט ציבורי, רחוב דיזנגוף, תל אביב

קור מצמית, קירות מתקלפים, גג דולף. במשך שנים רבות משמש המקלט בית חם לחתולי רחוב. פעם הוא היה שימושי, אבל מאז מלחמת יום הכיפורים מתפקד כמחסן גרוטאות לעצים, ברזלים ובקבוקים. ורק איגור, הומלס ונרקומן, ישן בו כשאין לו אכסניה אחרת.

***

פיצוציית הנגב, דרום תל אביב

הם באים בחבורות. ילדים בני 16-17. כבר לא חובשים את ספסלי בית הספר, עוד לא עובדים לפרנסתם. הולכים בטל. הבליינים מרעישים ומנסים למשוך לקוחות. הילדים התמימים נופלים ברשת. שותים, מעשנים ומחפשים את עצמם.

עד שנגלה עליהם הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, ובלבו השופע נוטל את המקלט העזוב ומקים אותו מחדש. נוטל את הנערים ומקים אותם מחדש.

אנדריי וסרגיי, אורן וצחי, שי וניר. זהו הבית השני שלהם. בעצם, הראשון. אברכי כולל, חונכים, לילות של תורה. כל מה שילד יהודי צריך.

הם באים מהבתים הכי טובים, מהמשפחות הכי יפות, מהשכונות הכי מצוקה: עג'מי, שפירא, התקווה ואזור התחנה המרכזית הישנה. באים משם, אבל לא כל כך שייכים לשם. אוהבים לקרוא להם 'עבריינים', אבל הרב גרוסמן לא מסכים: הם בנים. רק תן להם סביבה אוהבת ותומכת ותראה כמה הם בנים למקום.

הם מגיעים בשיטת 'חונך מביא נער'. אימהות שהדירו שינה מעיניהן לנוכח שעות היציאה המאוחרות של הבן - מצאו נוחם לפתע. הבן שלהן בידיים טובות. 'אור ישראלי' יטפח אותו. יגדל אותו לתורה. ליראה.

אני מסתובב בין מעוזי התורה שבלב תל אביב ורואה בני נוער זורחים מאושר. הם שווים. מישהו מסתכל עליהם, מישהו דואג להם, למישהו אכפת מהם. המישהו הזה הוא רב דגול, מצביא גדול, ששנים רבות עושה הכול למען ילדי ישראל. הפעם הם זכו. הם לומדים, סופגים קנייני נצח וערכי יראת שמים. במסירות. באהבה.

ללמדך, מטעימני הגרי"ד גרוסמן פרק ביראת שמים, שהמאור שבה יחזירם למוטב.

הכתבה התפרסמה ב'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!