בדמייך חיי • שיחת קודש מהגה"צ רבי אלימלך בידרמן לפסח

יהודים, הקיזו מעט דם לא-ל חי
היה זה בהרימלוב שבפולין. הילד דוב בעריש, שלימים עתיד להיות מוכר כ'הרב מטשעבין', שמע על אותו יהודי התמים במעשיו, העוסק במקצוע השענות ויש המחשיבים אותו עם ל"ו צדיקים נסתרים שבדור. קם הנער ונסע אל אותו שען מופלא. הגיש לו הילד את השעון הזקוק כביכול לתיקון. נוטל השען הצדיק את השעון מביט אנה ואנה, ומבין כי הנער בא לתהות על קנקנו, והשעון אך תירוץ הוא.

מזרז השען את העלם להמשיך בדרכו, אך הנער שעשה דרך ארוכה מבקש לשמוע ולו מה. השען, שכל רגעיו ומידותיו היו מדודים ושקולים כמעט שאינו מסכים, אך להפצרותיו של הנער פותח פיו ואומר:

"המנהג בערב פסח, להצניע עשרה פתיתים בין כתלי הבית הנקי לפני בדיקת החמץ. לכאורה קשה להבין, וכי אנו עושים צחוק חלילה? והלא לפני רגע הנחנו כאן את הפירורים, ומה יש לחפש אחריו?

"אלא", תירץ השען הנסתר, "את עניין בדיקת חמץ לומדים חז"ל 'מציאה מחיפוש' האמור אצל יוסף הצדיק: 'ויחפש בגדול החל ובקטן כילה וימצא הגביע באמתחת בנימין'. והלא גם שם החיפוש היה רק מן השפה ולחוץ. כי הלא ידעו יוסף ובניו היטב כי הגביע באמתחת בנימין שם הניחוה זה עתה. אם כן" המשיך השען, "גם בחמץ אנו נוהגין כן. בודקים, אפילו שאנו יודעים היכן מונח החמץ".

כשהיה מספר עובדה זו כ"ק האדמו"ר הפני מנחם מגור זי"ע היה מוסיף כי יש באמרה זו משמעות עמוקה וטמירה: "כל היצר הרע וחימוצו אינו אלא רק למראית העין. כי האדם מעצם טבעו טוב הוא ומשתדל להיטיב את דרכיו, אך יש חמץ מוחבא ומכוסה והוא טעון בדיקה. עבודת האדם היא אפוא לגלות את המסווה, להרימו ולשרפו".

רוח הקודש בליל הסדר
אכן, הזמן של ימי הפסח יקר הוא לאין ערוך, כפי שכתב הרה"ק ה'אבני נזר' (בסימן של"ו) שבימים אלו "ערך שעה ליום יחשב". וסיפר בנו הרה"ק ה'שם משמואל' על אביו, שכשהגיעו ימים אלו היה טרוד מאד, והיה "כמרחף בעולמות העליונים".

וכבר היה מעשה אצל כ"ק האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצוק"ל, שהיה יושב בימים אלו ספון טמון בביתו, ומחוץ לבית עמדו יהודים שחיכו למוצא פיו, אך דלתו היתה סגורה, אין יוצא ואין בא. נכנס המשמש בקודש בלאט ואמר לרבי כי בחוץ עומדים אנשים המעוניינים להיכנס לקודש פנימה. נענה הרבי ואמר: "יש לי בקבלה מזקננו רבי ישעיה'לע מקראלה זי"ע, שיהודי שאינו זוכה בליל הסדר לרוח הקודש - אינו בגדר האנושי".

בסגנון דומה נתנבא הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצ"ל גאב"ד ירושלים, שאף הוא היה נכדו של רבי ישעיהל'ה וכך אמר בשמו: "יהודי שלא זוכה לרוח הקודש בליל הסדר ובערב יום הקדוש - לא עמדו רגליו על הר סיני".

אלו הפלגות נוראות. "אינו בגדר אנושי". "רגליו לא עמדו על הר סיני". מכך נראה שאכן ניתן להגיע בימים הללו כה גבוה ונעלה, וכדבריו הנודעים של המהר"ל שבליל הסדר לובשים 'קיטל', כי כל יהודי העורך 'סדר' הרי הוא ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים.

ואומר לך בדמייך חיי
וכל כך למה? מדוע אכן חג הפסח כה גבוה הוא שאפשר להעפיל בו ולהשיג השגות שכאלו?!

סיפר כ"ק האדמו"ר הנתיבות שלום מסלונים זי"ע: בברנוביץ' הייתה ישיבה לבני עליה. ה'בית אברהם' מסלונים היה מטבעו מאוד 'שארף' (-חריף). בחול המועד פסח התייצבו בחדר קדשו מיטב עילויי בני הישיבה וביניהם הנתיבות שלום שהיה מגדולי תלמידיו.

"קינדערל'ך", פנה אליהם הבית אברהם, "אמרתם בוודאי את ההגדה: רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים... ואת ערום ועריה".

הרבי נאנח וקולו נשנק. קבוצת בני העלייה העומדת מולו לא הייתה צריכה לעוד הסבר. הם הבינו היטב את כוונתו של הרבי. "חיפשנו מקום להסתיר עצמינו מרוב בושה וכלימה", העיד הנתיבות שלום. הרבי ישב בכיסאו אפוף שרעפים ותפוס רעיונות במשך שעה ארוכה ואז הוסיף ואמר להם:
"בעל ההגדה ממשיך ואומר: ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי". גם כאן לא הוסיף הבית אברהם לבאר כוונתו, אך הם הבינו היטב את כוונתו. אם זה 'מתבוססת בדמייך' - אם יש דם של מסירות נפש, אזי 'ואומר לך בדמייך חיי' - עם כזה דם ניתן לחיות, אז החיים הרוחניים הם מלאי חיות.

היסוד הראשון של איש ישראל הוא מסירות נפש להקריב מחלבו ומדמו. כבר היה מעשה לפני שנים רבות, בברית מילה של כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג ארה"ב, כשהגיע כ"ק האדמו"ר ה'לב שמחה' מגור להשתתף בשמחת הברית. תחת השיחים דובר למה אומרים דווקא בברית "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה...", למה לא אומרים אותו בתגלחת הילד, ולמה לא אומרים זאת בבר מצוה דיליה?

נענה הלב שמחה ואמר: אומרים לילד, נתת מעצמך דם ליהדות - כן יכנס לתורה. רק עם דם של מסירות נפש ניתן לבקוע הכול, וזה יסוד הפסח: מסירות נפש. לכן, הניחו דם על המשקוף ועל שתי המזוזות, להראות קבל עולם ומלואו: אנו אומה של מסירות נפש. עלינו כל כלי לא יוצלח. כי דמינו ונפשנו לגבוה.

כך נהיים עם קדוש
כוח מסירות נפשם של בני ישראל נראה בעליל בקריעת ים סוף, וכדברי הרה"ק מהרי"ד מבעלזא שהקשה לדייק, שכתוב בפסוק "וייסע מלאך האלוקים ההולך לפני מחנה ישראל ויילך מאחריהם, וייסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם", ובפסוק שלאחריו כתוב: "ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל". לכאורה היה לו לומר 'ויבואו' שכן גם מלאך האלוקים וגם עמוד הענן באו בין המחנות?!

מתרץ הרה"ק מבעלזא תירוץ עמוק, כי היהודים היו אז בשעת "ובמורא גדול זה גילוי שכינה" בהיכנסם לקריעת ים סוף מחד, ומאידך חשו והרגישו קטרוג גדול וקשה של "הללו עובדי עבודה זרה והללו". היה אז זמן הבירור הגדול, האם בני ישראל הולכים במים במסירות נפש לבוראם או שהם נכנעים חלילה לסטרא אחרא. "ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל", הכוונה היא על כל יהודי ויהודי שרגליו דרכו שם בעת הזו והיה נתון ממש בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל.

וכשהיהודים נכנסו לים סוף, והגיעו מים עד נפש, ידע הקב"ה כי היהודים עמו והם איתו עד הסוף. או-אז ביקשו מלכי השרת לומר שירה. נענה ואמר להם הקב"ה "מעשי ידי טובעים בים" - יש כאן יהודים שנכנסו לים במסירות נפש, היו מוכנים לשפוך דמם עבורי, "ואתם אומרים שירה?" - כלום יש שירה בעולם שניתן לשיר על מעשה ענק והרואי שכזה?!

כי רק בכוח מסירות הנפש הבקיעו היהודים כל מעיינות שבעולם, ורק כך זכינו ונהיינו לעם קדוש. אחר שביררו בני ישראל את הווייתם היהודית - הגיעו למתן תורה, שם נזרק עליהם דם הברית, אשר כרת ה' עמם. הם אלו דבריו המאלפים של רבינו האברבנאל, שאלמלא כתובים אי אפשר לאומרם:

לפנים, אומר האברנבאל, היו המלכים נוהגים בכרתם ברית זה עם זה, להקיז טיפת דם אל כוס המשקה של חבירו וחוזר חלילה, ובהתערב הדם של כל אחד ברעהו נשבעו אמונים זה לזה.
כותב האברבנאל בלשונו הצח והדברים מבהילים כל רעיון: "וחציו האחר (-של הדם) זרק על מזבח ה', להורות, שהעם הנבחר התאחדו עם אלוקיהם, כמו שהדם נושא הנפש הוא אחד בעצמו".

נערך על פי שיעורי המשפיע ב'קול הלשון'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!