'דיו' לסוסים אמר, וכל הכבוד לשר • טור שבועי

מעבדות לחירות
על מפתן לשכתו הפרטית של אריה דרעי שממוקמת ברחוב צדדי בירושלים, התייצב בסופ"ש שעבר חבר ישן-חדש, רחוק-קרוב, איווט ליברמן. את המפגש הראשון אחרי הבחירות בחרו השניים לקיים הרחק מ"המעון הרשמי" בבית ש"ס שבהר חוצבים, כדי להימנע מחיכוך יתר עם מקורבים ומתקרבים.

גם אם יאוחדו כל מוסדות הקירוב של לב לאחים ושל שובו, לא יהא בכוחם לקרב רחוקים, כפי שמסוגלת לחולל פיסת מידע על שליטה קרובה במשרד הפנים. כל משמיעי המילים הקשות מערב הבחירות, שולחים מיילים מתחנחנים מלאי חרטה על העבר וקבלה לעתיד.

העגלה נוסעת אין עצור ומי שקפץ עליה ברגע הנכון, כמו נאמן הבית "הבוחר בתורה ובמשה עבדו", הרב צבי חקק, ייהנה מפסח שמח וכשר בהשגחת בד"צ בית משפחת יוסף. האחרים, מוזמנים להמתין עד בוש בתחנה, כמו אותו רב הדור גלימה שעלה על העגלה הלא נכונה, וכשניסה השבוע לחזור בתשובה גילה כי הרישום ל'סמינריון הקירוב' הקרוב כבר נסגר.

לראשונה מאז שב לש"ס חש דרעי כמי שחזר לאחוז את המושכות בידיו. כל תוצאה שהייתה גורמת לאלי ישי להשתחל לכנסת, הייתה מאלצת את דרעי להמשיך ולבוסס בבוץ, במקום לשעוט ולסחוב את העגלה קדימה. כל סיכום עם נתניהו היה כפוף לשינויים שידרוש הנאמן אלי ישי. כל לחיצת יד עם יהדות התורה הייתה נתקלת בסבב פגישות עם רבנים מאמינים בניסיון להפוך את הקערה. מועצת חכמי התורה הייתה אומרת את דברה, ובתגובה הייתה מכונסת מועצת חכמי ישראל.

הרחקתו של אלי ישי בכרטיס אדום מהמגרש הפוליטי משנה את כללי המשחק. לראשונה מזה תשע-עשרה שנה, מוצא עצמו אלי ישי בדד, בלי נהג ורכב שרד, בלי עוזרים שמתרוצצים, בלי ניידים שפולטים הודעות. הודעות בעצם יש, של גובי החובות.

מקורביו (לשעבר, מכורח הנסיבות) של אלי ישי סנגרו השבוע על הופעתו הלא ג'נטלמנית אחרי ההפסד, כשבמופע הזוי של 'אכלו לי, שתו לי, זייפו לי', האשים את כל העולם, רק לא את עצמו. "הוא היה חייב לעשות את זה כדי למנוע מצב של התנפלות מצד הנושים", הם הסבירו, "כדי לדחות את הקץ אלי ישי חייב לתת את התחושה שהסיפור עדיין לא נגמר". זה מה שנקרא, לדחות את הקץ ביחד עם הצ'ק.

בהתאם להוראות חוק מימון מפלגות, מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה אך קיבלה למעלה מאחוז מקולות הבוחרים, מקבלת יחידת מימון של מנדט אחד, בסך של 1.3 מיליון שקלים. עם הסכום הזניח הזה יצטרך ישי לכסות חובות של מיליונים רבים.

אבל כל מי שמכיר את אלי ישי יודע שזו תובנה חלקית למדי. לא על 'יום ההתרמה' הבא חושב אלי ישי, אלא על התודעה הציבורית, על הנרטיב שייבנה סביב ההפסד הכואב. גם ישי יודע שסיכוייו להשיב את הגלגל לאחור – כמעט ולא קיימים. מהבדיקה שעשתה ועדת הבחירות המרכזית עלה שהפסילות של פתקי קץ לא היו מרובות ובכל מקרה כמעט ולא התקבלו תלונות במהלך יום הבחירות.

רק שלאלי ישי יש חישובים משלו. הוא חרד לנרטיב שיקושר לעד לדמותו. החל ממוצאי הבחירות הוא מואשם כמי שהשליך לפח בחוסר אחריות למעלה ממאה ועשרים אלף קולות של המחנה הימני והחרדי. כמו במאבק הישראלי-פלסטיני, ישי מבקש ליצור נרטיב משלו: זהו לא "ההפסד", אלא "הזיופים". רק כך הוא חושב כנראה שיוכל לבנות עצמו מחדש, וזה יכול לקרות כבר בחצי השנה הקרובה, עם פתיחת מערכת הבחירות למנהל הקהילתי בהר נוף.

הפרחים לאיווט
ועכשיו, עצמו עיניים ותארו לעצמכם איך התמונה הייתה נראית אם אחוז החסימה מהבחירות הקודמות היה נותר על כנו וישי היה נכנס לכנסת – ושני ח"כים עמו. מי שהוביל את מהלך העלאת אחוז החסימה וכמעט שניזוק מכך בעצמו, זהו איווט ליברמן. בשעתו פורסם באכסניה זו כיצד הפציר דרעי באיווט, שבוע אחר שבוע, לדבוק בהעלאת אחוז החסימה כדי למנוע פיצול במחנה הספרדי. הסוף ידוע: האחוז עלה, הפיצול היה בלתי נמנע, אך אלי ישי נשלח לביתו להקים תנועה חוץ פרלמנטרית ולהחזיר חובות.

איווט לפיכך, הגיע בסופ"ש שעבר ללשכת דרעי וחיפש את השטיח האדום. "איפה זר הפרחים שמגיע לי"? שאל איווט את דרעי, וכשדרעי הרים גבה מיהר להסביר: "אם לא הייתי מעלה את אחוז החסימה בקדנציה הקודמת, אלי ישי היה נכנס לכנסת בלי בעיה ולא היית הופך כיום לבעל-בית יחיד".

דרעי אינו איש של פרחים, ולמען האמת גם לא איווט. לשניהם כבר היו הישגים כבירים יותר בחיים מתוצאות הבחירות האחרונות, אך שניהם כאחד יכולים לחוש כמי שחזרו לחיים מ'אי המתים'. אז במקום לשלוף ורד ולהסיר את קוציו, הרימו השניים כוס 'לחיים' – לחיי שיתופי הפעולה בממשלת הנצח של עם ישראל בירושלים.

הפעם האחרונה בה הזמין דרעי את ליברמן למגרשו הביתי, לשיחה חברית על כוס יין 'שאטו דרעי' בציר 2008, הייתה בלילה שטוף ירח בעיצומו של חודש נובמבר. משבר חוק מע"מ אפס היה אז בעיצומו, אך "שר האפס" לפיד, כמו רבים אחרים, האמין שביבי לא יוותר על עוד שנתיים בטוחות בראשות הממשלה.

לפיד שיער שבסופו של דבר ביבי ייכנע והחוק יעבור. גם איווט העריך שהמשבר בר חלוף, אמונה שהתעצמה כאשר תוך כדי השקת כוסות היין, קיבל שר החוץ שיחת טלפון מלשכת ראש-הממשלה עם זימון לפגישה למחרת היום. איווט הסיק שביבי מחשב מסלול מחדש במטרה להוביל לסיום המשבר.

דרעי האופוזיציונר וליברמן שר החוץ ישבו כמה שעות טובות שבמהלכן השילו שכבות של בידוד וריחוק שנוצרו במהלך הקדנציה. בה בשעה שהם סועדים את לבם, שודרו בערוצי תרבות-יוון תמונות לא שגרתיות של ראש-הממשלה. נתניהו נצפה כשהוא יושב בתא משוריין באצטדיון סמי עופר בחיפה, ומריע עם רבבות משתתפים באירוע תרבותי-ייחודי.

באותו רגע נפל לדרעי האסימון: "תשמע טוב מה אני אומר לך", הוא אמר לאיווט, "ביבי לא קורא לך מחר כדי להסתדר. אני מכיר את האישיות שלו לא פחות ממך. אם הוא נמצא שם ביציע ומריע כדי להיראות בטלוויזיה, סימן שהאיש כבר נמצא עמוק בתוך מערכת הבחירות".

איווט האזין בקשב לתחזית של דרעי, ולמרות שהערכותיו היו שונות, זרם עם הסיטואציה: "ואיך אתה תלך לבחירות כשאלי ישי יושב לך בהרכב הרשימה?", שאל ליברמן את דרעי.

"למה לך להיות מודאג מהצרות שלי", השיב דרעי בחיוך, "נראה אותך דואג קודם להרכב שלך, ליאיר שמיר, לעוזי לנדאו ולכל התכשיטים האחרים".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. ביבי אכן הוביל לפיצוץ יזום. שמיר ולנדאו היו הצרות האחרונות של איווט שמצא עצמו עם פאינה-בישלה-לו-דייסה. דרעי ניהל את קרב חייו שבסופו אלי ישי הוא שנותר חייב. ואחרי שתמה כל מסכת התלאות, איווט ודרעי שוב נפגשים כדי לדון במגורים משותפים בממשלת נתניהו הרביעית.

נשיא הליגה הערבית
נישא על גלי הניצחון קיבל נתניהו החלטה שהפעם הוא לא ימצמץ ראשון. לשותפים העתידיים שיגר ביבי את שליחיו הנאמנים זאב אלקין ויריב לוין, והעדיף למעט עמם בשיחה אישית, החל מליל הבחירות ועד לרגע ההמלצה אצל נשיא המדינה.

נתניהו שממשיך גם ביום שאחרי הבחירות להתנהג כמו מכונה משומנת של איש אחד, הבין שכל שיחת גישוש מצדו תאלץ אותו לסחור מול שותפיו הטבעיים, עוד לפני שתוטל עליו הרכבת הממשלה. ביבי הבין שמדובר מבחינתו במדרון חלקלק, ובפרט לנוכח העובדה שכל אחד ממנהיגי המפלגות סוחב על גבו "שק של סנטימנטים", וטינות ישנות על ראש הממשלה.

ההנחיה של נתניהו הייתה לא לנהל מו"מ מוקדם על עצם ההמלצה. "אחרי שהעם אמר את דברו לא אתן שיסחטו אותי כבר בשלב הראשוני, עוד לפני שימליצו עלי כמרכיב הממשלה", הוא אמר ברגע של גילוי לב לאחד מחברי הכנסת של הליכוד שמיהר לשרשר את המידע.

היחיד שקיבל ממנו שיחה עם הבטחה ברורה, עוד טרם ההליכה לנשיא, היה משה כחלון. "אמרתי שתהיה שר אוצר ואני מתכוון לזה", הרגיע ביבי את כחלון במוצאי הבחירות, ולא נלחץ כאשר יממה למחרת הופרחו לאוויר ספינים על ידי כתבים ופרשנים מוטים שיודעים להפסיד בכבוד, בערך כמו אלי ישי.

ביבי לא הרים טלפון גם כאשר התקשורת רחשה על חבירה אפשרית של כחלון להרצוג תמורת רוטציה בראשות הממשלה. מי שמיהר להכחיש את הידיעות היה כחלון בכבודו ובעצמו במסרים ששיגר הן לנתניהו והן לשותפים העתידיים – כולל החרדים.

את המשוכה הראשונה ביבי צלח בהתאם לתוכניות. ראשי המפלגות צעדו בסך להמליץ עליו אצל נשיא המדינה. הנשיא ריבלין שממתין מיום בחירתו לנשיאות לרגע בו יגמול לנתניהו רעה תחת רעה, נאלץ להטיל עליו את ראשות הממשלה בלי הערת אזהרה של ממשלת אחדות ובלי אותיות קטנות של שותפות לא טבעית.

נחמה פורתא היתה לריבלין כאשר השחיל לנתניהו מילות גינוי על האמירה הלא אסתטית מיום הבחירות בדבר נחילי ערבים שנוהרים לקלפיות. איפה היה רובי היקר שלנו כאשר לפיד השתלח בחרדים? ריבלין ישב אז בוועדת הכספים וכונה על ידי גפני "האצבע העשרים של יש עתיד".

"האצבע", ניסתה גם הפעם לנסות לזהות לאן הרוח נושבת, כאשר ריבלין שאל כבעל העניין האם החרדים יסכימו לשבת בממשלה עם הרכב שונה. ליצמן מיהר להבהיר שעם לפיד – יהדות התורה לא תשב. נקודה.

יפה עשה דרעי שבניגוד לחבריו מיהדות התורה שלח לבית הנשיא את הדרג השני במפלגה ונמנע מלהופיע בעצמו. ככה ייעשה לנשיא שרגיש לכבוד המיעוט הערבי (שנציגיו בכנסת בחרו ברובם ביריבו), יותר מאשר לזכויות המיעוט החרדי (שמרבית נציגיו תמכו בו בסיבוב השני).

ביבי יקבל רשמית את המנדט מהנשיא היום (רביעי) אבל הסחר-מכר כבר בעיצומו. נותר רק להמתין ולראות האם קור הרוח שהפגין נתניהו עד כה, ייסדק עם פתיחת המו"מ הרשמי. בהסתמך על התנהגותו מהעבר הרחוק זה רק עניין של זמן, אבל ביבי של התקופה האחרונה הוא שחקן-על שמשלב כושר גופני והתקפה יצירתית. אז לכו תדעו כמה-כמה ייגמר.

העיקר הבריאות
משא-ומתן קואליציוני הוא משחק פוקר רב משתתפים על סכומים גבוהים. להלן פירוש רש"י שנותנים בסביבת נתניהו לחלק מדרישות השרים: כאשר כחלון מתעקש על ועדת הכספים, מעריכים בלשכת ראש-הממשלה שהוא מנסה לבצר בידיו את מינהל מקרקעי ישראל. כאשר איווט מדבר על ביטחון, הוא מתכוון להותרת משרד החוץ בידיו. בנט דורש את אחד משני התיקים הבכירים, אך ישמח לקבל כחלופה את תיק המשפטים.

אפרופו בנט ומשרד המשפטים. ביבי שמשמר בשנות שלטונו את מערכת שלטון החוק כמעט כמו את הבית בקיסריה, לא מוכן לשמוע על האופציה. מלומד ניסיון מקדנציית אולמרט שהתעמת עם המערכת וסיים כשהוא נתון לחסדיה, הוא לא מוכן לתת לבנט להילחם במערכת המשפט עד טיפת דמו האחרונה של ראש הממשלה. די לו בעובדה שפרשת הבקבוקים הממוחזרים של רעייתו נמצאת בבדיקה. אין לו כל רצון לגרות את המערכת ולגרום לה לנפץ את הבקבוק על ראשו.

נותרנו עם החרדים שחשים כמי שיצאו מעבדות לחירות. מעבר לדרישות הלגיטימיות "להשיב את הגזילה" מקדנציית לפיד, עליהן רצוי שלא להרחיב את הדיבור (האויב מאזין), יש כמובן את חלוקת התיקים. המועמד הבטוח ביותר הוא ליצמן במשרד הבריאות, כסגן שר, אלא אם כן בג"ץ יאמר את דברו ויחייב בסבב הנוכחי מינוי שר במשרה מלאה, כפי שרמזו שופטי בג"ץ בהחלטתם בקדנציה הקודמת שלו במשרד. במקרה שכזה, ליצמן כבר הצהיר שיביא את ההכרעה לגדולי התורה. אם ייכפה עליו לכהן כשר מלא-מלא, ליצמן לא יזיל דמעה.

צריך לומר יותר ממילה טובה על ליצמן שמתעקש לחזור ולקבל אחריות על מערכת הבריאות החולה, למרות שיחסי הכוחות החדשים בסיעת יהדות התורה מאפשרים לו לדרוש את ועדת הכספים. בתוך הסיעה יש לו רוב של ארבעה אגודאים מול שני דגלאים, כאשר גם קולו של ח"כ פרוש לא יכול להוות הפעם שובר שוויון.

מחוץ ליהדות התורה נהנה ליצמן מתמיכתם של עוד שבעה ח"כים נאמנים. לליצמן ציר-ברזל עם יו"ר ש"ס שרואה בח"כ הגוראי בן ברית נאמן שעמד לצדו ברגעים הכי קשים, כשדרעי היה על הקרשים. "ליצמן היה חבר נאמן לכל אורך הדרך ולא אשכח זאת", אומר דרעי בגילוי לב.

ליצמן שכיהן כיו"ר ועדת הכספים, היה יכול בנקל לנהל מול גפני קרב שווה כוחות לפחות, אבל בלי למצמץ, האיש דורש דבר אחד ויחיד: לחזור למשרד הבריאות. רפואת השיניים חינם לילדים, הייתה אחד מההישגים היחידים בהם התהדר נתניהו (בלי לתת קרדיט), ובמערכת הבריאות נחשב ליצמן לאחד מהשרים היותר ראויים שראו כותלי המשרד.

לנו רק נותר לקוות שגם בקדנציה הקרובה ליצמן ימשיך להביא כבוד למגזר. אם אכן תוקם כאן לבסוף מממשלת ימין צרה של חרדים-מתנחלים, נזדקק לכל פיסת כותרת חברתית כדי לשמור על בריאותו התקינה של המגזר. לפיד יהפוך כל שקל שיועבר לחרדים בדין - לשוד הקופה הציבורית. אם לא יתרחש הבלתי צפוי וממשלת אחדות לא תקום, נזדקק כולנו לעוד הטבה כלל מגזרית במשרד הבריאות ולעוד רפורמה כלל מערכתית במשרד הפנים כדי להישאר בחיים הציבוריים-תקשורתיים.

וכל הכבוד לשר לשעבר
את 'ועדת הכספים' סופרים במדרגות. הקרב על הוועדה שמתנהל בין גפני לכחלון, עומד להיות לא קל ויוכרע ברגע האחרון. גפני נהנה מגיבוי לשכת ראש הממשלה – מה שלא תמיד מהווה יתרון. נתניהו העריך השבוע שכחלון ימצמץ ראשון ויאפשר לגפני לזכות בתפקיד.

כך או כך, מגפני כידוע, נחסך הצורך לתפור חליפות הואיל וממילא, הוא ממשיך ללבוש את אותה חליפה ארוכה במשך עשרים שנה. הנעלם הגדול הוא איזה תפקיד יקבל מאיר פרוש – כאשר בסביבתו מדברים על סגן שר במשרד החינוך או השיכון כאופציה אפשרית, בכפוף לזהות השר המכהן ולשינוי חוק המשילות שמגביל את מספר סגני השרים לארבעה.

העניין הוא, שכדי לשנות את החוק פרוש צריך לשכנע בראש ובראשונה את דרעי שמתעקש לעת עתה על שימור מסגרת 18 השרים. הראש של דרעי ממש לא בנוי כעת להכרעה בקרב מר ונמהר בין נהרי לאיציק כהן ולמרגי - כולם שרים לשעבר - על תפקיד השר השני.

ובכלל, לשבת לבד, כשר חרדי בממשלה ובקבינט אחרי כל כך הרבה שנות נבצרות, זו אינה הסיטואציה הכי גרועה. היה מי שהציע כחלופה לשנות את החוק בסעיף סגני השרים ולאפשר מינוי סגנים מעבר לארבעה, אבל לכולם ברור שגם בעניין הזה לא נאמרה המילה האחרונה. בלשכת ראש הממשלה מעריכים בסבירות גבוהה שסביב שולחן הממשלה יישבו לבסוף יותר מח"י שרים.

למשרד הפנים מתכוון דרעי לחזור על אפה וחמתה של התנועה לאיכות השלטון, ומטרתו לייצר במשרד סביבת עבודה מקצועית. כדי למנוע מראש קונפליקטים הוא ידרוש למסור לידי איש מפלגתו את ראשות ועדת הפנים.

הצלחה מבחינתו של דרעי תושג, אם יעלה בידיו לחולל מהפכה: להוביל קו של צדק חלוקתי בהקצאת משאבי המדינה - יותר לפריפריה הענייה על חשבון שטחי המועצות האזוריות העשירות; להניע את גלגלי ועדות התכנון והבנייה המחוזיות, שאת האחריות עליהן דורש גם כחלון. לא לחינם דרעי דורש בתגובה אחריות על מינהל מקרקעי ישראל. גם בעניין הזה משוכנעים בלשכת ראש הממשלה, שכאשר דרעי מבקש את המינהל הוא מתכוון בכלל לשימור מעמד משרד הפנים ולקבלת משרד הדתות. הפשרה שמריצים בלשכת ראש הממשלה היא הפקדת משרד הדתות בידי שר 'נאמן' מהליכוד, כזה שיהיה מקובל הן על הבית היהודי והן על ש"ס, דוגמת אלקין או לוין.

אחרי הפסקה של כשני עשורים, יכול דרעי לנהל מו"מ קואליציוני בלי למצמץ. בעבר הרחוק, אי שם בשנות התשעים המאוחרות, נסללו דרכים עוקפות לרחוב הקבלן 45, על ידי יועצים משפטיים ויריבים פנים-מפלגתיים שלחשו על אוזן המנהיג הרוחני כמה רע עלול להיות לרשת החינוך, למקוואות ולישיבות, אם דרעי לא ימצמץ ראשון וייכנע לדרישות ראש-הממשלה.

את המו"מ הנוכחי דרעי יכול לנהל בלי לחשוש מניתוח מעקפים בבית המנהיג הרוחני, וכל זה קורה בסיטואציה שבה בלי שבעת ח"כי ש"ס אין לנתניהו 61 אצבעות בממשלה צרה.

צוות המו"מ שדרעי מינה נועד בדיוק למטרה הזאת ויושבים בו טובי שחקני הפוקר-הפוליטי במפלגה: האח עו"ד שלמה דרעי, היועץ המפולפל החדש-ישן יהודה אבידן והשר לשעבר (וממש לא בעתיד הקרוב, כפי ששב והבהיר השבוע) אריאל אטיאס, שנקרא לדגל והועמד בראשות הצוות. מה שנותר לכולנו זה לשבת על הגדר, רגל פה רגל ש"ס, וליהנות ממשחק סופר-קלאסיקו משובח בחופשת בין הזמנים מהנה. מה רע?

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!