דמעות וחיוכים • טורו של יעקב ריבלין

דמעות וחיוכים
פעמיים בתוך שבועיים וחצי הגיע בנימין נתניהו לשריד בית מקדשנו ועמד דומם מול האבנים הקדושות. בניגוד לפעמים רבות קודמות בהן פקד את המקום, הרי שבשתי הפקידות האחרונות זה לא היה לשם הצגה בלבד מול המצלמות. אנשים שעמדו ממש בקרבה אליו מבטיחים שראו אצלו לחלוחית בעיניים. ולא מהסוג שיש לתנינים כאשר הם בולעים את טרפם. נתניהו בא לכותל לפני הנסיעה הגורלית לוושינגטון וקרב הפנים אל פנים מול אובמה. ביום רביעי השבוע הוא הגיע להגיד תודה. מתברר שגם בקרבו של מי שזלל טריפות לתיאבון במסעדה במנהטן לעיני כל ישראל יש ניצוץ יהודי מספיק עמוק כדי שיבין שלפחות חלק נכבד מהניצחון המרשים לא הושג בדרך הטבע אלא בעזרה מיוחדת מלמעלה.

יש לקוות שנתניהו יפנים את הלקח הזה כאשר יוצג על שולחנו תפוח האדמה הלוהט של ביטול הסנקציות הפליליות בחוק הגיוס, וגם כאשר ייאלץ לצאת לקרב חזיתי מול כל יריביו בהיענות לדרישות חרדיות בסיסיות אחרות. יאיר לפיד ויצחק הרצוג יעלו על בריקדות נגד כל שינוי בסדרת החוקים האנטי דתיים שעברו כאן בשנתיים האחרונות והם יגייסו את התקשורת ודעת הקהל לטובתם. האיש שרעד בשעתו כעלה נדף מול הפגנה של כמה מילואמיניקים נגד המשך דחיית הגיוס של בני הישיבות ייאלץ כעת לעמוד מול הפגנות גדולות פי מאה ושנאה יוקדת כאשר יתבקש לפרוע את השטרות עליהם חתם ביד נדיבה בערב הבחירות.

מה שאולי יוכל לעזור לו בכך זה החישול שעבר בשלושת החודשים של מערכת הבחירות. פתאום התברר, גם לנתניהו עצמו, שאם רוצים באמת אפשר לעמוד מול סוללות ארטילריות של הפגנות ותקשורת מגויסת ולנצח. מעולם לא היה ראש ממשלה בישראל שיצא למערכת בחירות מול כוחות כל כך חזקים וניצח. נתניהו גבר על האיש החזק ביותר בעולם, הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה, והשפיל אותו לעיני שלוש מאות מיליון איש מבני אומתו. את המחיר נשלם כנראה בשבועות הקרובים אבל עצם ההעזה לירוק לאובמה בפרצוף מלמדת למה מסוגל אדם שניצב מול התהום והנשרים עטים מסביב כדי לנקר את גופתו לאחר שייפול. הזהו ביבי הפאניקיסט והמתיירא מכל עלה נידף שהכרנו? ממש לא. זה אדם חדש שנולד מול עינינו המשתאות בחודש האחרון.

את הסימנים הראשונים לשינוי שלא כדרך הטבע הזה ניתן היה לראות ביום בו החליט לפטר את לפיד ולבני ולצאת למערכת בחירות שתוצאותיה בדרך כלל לא מאירות פנים למי שיזם אותה. עוד לא היה ראש ממשלה בישראל שיזם בחירות מוקדמות וניצח בהן. אם מוסיפים לכך את הנתק עם בן הברית אביגדור ליברמן ואת התנוצצות אורו של הכוכב החדש משה כחלון ניתן להבין את גודל הסיכון שנטל נתניהו על עצמו בהקדמת הבחירות.

אבל נתניהו החליט לקפוץ ראש אל הבריכה הריקה כי הבין שכך אי אפשר להמשיך. נתון בידיו החמדניות והפראיות של יאיר לפיד וחנוק על ידי ציפי לבני וששת מנדטיה העלובים הוא היה ראש ממשלה בתואר ולא בפועל. לפיד ניהל את כלכלת המדינה כאילו אין מעליו אלא את דמותו של אביו המנוח והרס אותה בשיטתיות כדי להטיב עם קהל הבוחרים האמיד שלו. לבני קראה עליו תיגר בחוק ישראל היום ועשתה הכול כדי שלבחירות שאמורות היו להיות בעוד שנתיים הוא יגיע פחות מברווז צולע.

נתניהו שלפני קדנציה היה בולע את העלבונות האלה וממשיך הלאה רק למען הביטחון שבהמשך הכהונה, לא נהג כן הפעם. כאן המקום להזכיר שבשלהי הקדנציה של הכנסת השמונה עשרה הוא ביטל ביום האחרון את ההצבעה על חוק פיזור הכנסת והליכה לבחירות לאחר שחתם בשניות האחרונות על הסכם כניעה לשאול מופז. בפועל ההסכם הניב לו רק עוד שלושה חודשי שלטון חסרי תוכן שבמהלכם צנח כל כך בסקרים עד שלא נותרה לו ברירה אלא לחתום על הסכם כניעה נוסף עם אביגדור ליברמן. בהסכם זה הוא רושש את הליכוד מנכסיו האלקטוראליים ונתן לברנש שלושה עשר מנדטים מתוך שלושים ואחד ברשימה המאוחדת.

הביבי של ראשית הקדנציה האחרונה לא היה טוב יותר. נטול עצבי ברזל נוסח אולמרט או רבין הוא נכנס לברית האחים של בנט ולפיד והקים קואליציה שמראש היה ידוע שלא תוציא את ימיה. עם קצת יותר נחישות הוא לא היה נכנע לברית, ומחכה עד לכישלון של יחימוביץ או לפיד להקים ממשלה חלופית. אחרי הכישלון כולם היו חוזרים אליו על ארבע והוא היה מקים את הממשלה שרצה. אבל לשם כך היה צורך בכוחות נפש שבשעתו גם הוא לא האמין כנראה שיש לו.

המהפך הנפשי והתודעתי של נתניהו יכול לספק חומר לימוד לשני סמסטרים של מדעי המדינה והפסיכולוגיה גם יחד. הנה הסבר אפשרי אחד הלקוח ממשנתו של מייסד האסכולה הקרויה על שמו: ויקטור פרנקל. כאשר לאדם יש משמעות ויעוד מוגדר בחייו הוא מסוגל לשרוד ואף לנצח במצבים הקשים ביותר, כתב האיש ששרד את אושוויץ רק כי שאף בכל מאודו להינצל ולהוציא לאור העולם את התזה האמורה. מבלי להשוות חלילה בין אוויר הכבשנים שנשם הנ"ל למה שעבר על נתניהו - יש משהו שמחבר בין השניים. הרצון לחיות למען המשמעות האמיתית. אצל פרנקל המשמעות הייתה ייסוד אסכולה חדשה. אצל נתניהו המשמעות היחידה היא שלטון. זה וזה הוציאו מעצמם כוחות שאיש לא האמין בקיומם.

האמת, גם בלי פסיכולוגיה בגרוש אי אפשר שלא לעמוד משתאים מול המהפך המדהים של נתניהו. הבן אדם יצא למערכת בחירות בלי כלום ביד, שום הישג שאפשר לנופף איתו (בניית גדר ההפרדה בדרום הייתה בקדנציה שלפני הקודמת, י.ר.) כדגל במערכת הבחירות. בתחום הכישלונות הייתה לו רשימה שהייתה מביישת גם את אלי ישי: מחירי דיור משתוללים, פער חברתי נוסח העולם השלישי, שחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים חרף התחייבויות מפורשות, ניהול מלחמה חסרת תוחלת ומטרות של חמישים יום בעזה, בידוד מדיני כמעט מוחלט, ומה לא.

אם היה הישג כלשהו היינו מוצאים אותו בתעמולת הבחירות של הליכוד, אבל מאחר שלא היה היא התבססה על הפחדות מאיראן (אגב: נתניהו הוציא 12 מיליארד שקל על הכנות לתקיפה באיראן שמעולם לא היה לו את העוז להורות על ביצועה) והאיומים המוכרים לעייפה על פינוי ישובים וחלוקת ירושלים. ומפי מי נשמעו האיומים? מהאיש שהקפיא את הבנייה בירושלים ובערים הגדולות בשטחים יותר מכל קודמיו.

וכאן קיבל נתניהו את ההחלטה הפוליטית החכמה ביותר בחייו מאז החבירה לחרדים בשנת תשנ"ו שהביאה לו את השלטון. במצב של אפס הישגים וים של כישלונות הוא הבין שאין לו מה לחפש בקרב מצביעי מפלגות המרכז ובטח שלא השמאל. בשבועיים האחרונים הוא התמקד רק בנושא אחד: שתיית המנדטים של מפלגות הימין בשיטת הגיוואלד הידועה. במשך שבועיים הוא הצליח להחדיר לתודעת מצביעי הימין שלא משנה כמה תקבל מפלגת הבית המועדפת עליהם - אם הוא לא יקבל את מספר המנדטים הגבוה ביותר עלול להיווצר מצב שהרצוג יקבל את המנדט להרכבת הממשלה ויצליח ליצור מרקחת שתושיב את לפיד והחרדים יחד עם ליברמן ומרצ בדרך לממשלה מוזרה שבראשותו. תסריט כזה לא קיים אפילו בדמיון.

בפועל, נתניהו היה מקבל את המנדט גם אם היה מקבל רק עשרים וחמישה מנדטים ובנט נשאר על שנים עשר ואלי ישי עובר את אחוז החסימה. אבל אשף המכירות שכבר מזמן אמרו עליו שהוא יכול למכור קרח לאסקימוסים הצליח לדחוף את התסריט המופרך הזה לתודעה הציבורית במסע ראיונות והצהרות מטורף שטרם ראתה כמותו המערכת הפוליטית.

נתניהו הצליח להעביר את המסר הזה חרף המיסוך הכבד שהטילה עליו קבוצת נוני מוזס השולטת בערוצי התקשורת הכתובה והאלקטרונית המובילים במדינה. ישראל היום עמד כמובן לצידו אבל יחסי הכוחות היו כמו בין דוד לגוליית. מספר העותקים שהדפיס ביטאונו של אדלסון אמנם גדל בעשרות אלפים אבל זה כטיפה בים מול מיליוני הצופים בתקשורת החזותית והאלקטרונית.

נקודת השיא של הגאונות הפוליטית האמורה הייתה בעצרת הימין שהתקיימה בכיכר רבין ביום ראשון השבוע. עשרות אלפי המשתתפים ראו ראש ממשלה שעומד וזועק מפני הקמת ממשלת שמאל. מנהיג מפלגה שמנגן בגיטרה ומלווה אותו בהעברת המסר ואיזה ראש מפלגה קיקיונית אחרת - יחד - שמגמגם משהו מתוך הנייר. המסר של השניים האחרונים היה ברור: זה ראש הממשלה שלנו שצריך להציל. את המסר הנוסף שאפשר לעשות זאת גם בהצבעה עבורם הם לא הצליחו להעביר. בעצרות המונים אפשר להעביר רק מסר אחד וגם הוא צריך להיות הכי פשוט וברור שיכול להיות. וזה היה המסר של נתניהו: אם אני לא אקבל את הקולות שלכם בעוד חמישה ימים, בוז'י הרצוג יקבל את המנדט להרכבת הממשלה.

תוצאות הבחירות מלמדות שהמטרה הושגה במלואה. שבעת המנדטים שקיבל הליכוד מעבר לעשרים ושלושה שחזה לו האופטימי ביותר מורכבים מארבעת המנדטים שאיבד הבית היהודי, מנדט שנשאב מתוך הבנק הפוטנציאלי של אלי ישי, ועוד שני מנדטים של אביגדור ליברמן. מהמנדטים שחזו הסקרים לגוש השמאל ויאיר לפיד כמעט לא נגרע אחד. ההפך, הערבים עוד עלו בשני מנדטים.
האם העזוז והגבורה שאחזו בנתניהו הם אירוע חד פעמי, או שינוי פנימי עמוק? התשובה לכך תינתן רק בחודשים הראשונים שלאחר הרכבת הממשלה.

מאסטר פיס
נאום הניצחון של יו"ר ש"ס הרב אריה דרעי במוצאי הבחירות הזכיר לוותיקי התנועה, ולא רק להם, את הנאום המפורסם בגני אורנים יומיים לאחר סגירת הקלפיות בבחירות תשנ"ט. אותו ברק מוכר בעיניים, אותו קול צרוד לאחר ימים של עבודה בלי יום ובלי לילה, אותה רטוריקה וכריזמה שכובשת את הקהל ומכניסה אותו לאקסטזה. נאומי ניצחון בזמן שיש באמת ניצחון (ולא כמו זה שנשא לפני שנתיים בימי השלישייה העלובה) הם הרגעים בהם באמת מבינים מה יש באיש הזה שגורם לאנשים ללכת אחריו בעיניים עצומות.

רק הבדל קטן ולא חשוב אחד הפריד בין נאום תשנ"ט ונאום תשע"ה. עשרה מנדטים בלבד. בגני אורנים חגג דרעי את הזינוק המרשים ביותר בתולדותיה של התנועה בשעה הקשה ביותר שלאחר ההרשעה בבית המשפט. ש"ס דאז זינקה מעשרה מנדטים לשבעה עשר. ש"ס של השבוע ירדה מאחד עשר מנדטים לשבעה. עם כל ההסברים המקלים של העדר מרן והפילוג של ישי זו עדיין לכאורה לא סיבה למסיבה.

מה שמחריף את השאלה הם הסקרים. עוד לפני שהוציאה שקל אחד על מערכת הבחירות ושלחה פעיל אחד לשטח קיבלה ש"ס במרבית הסקרים שבעה מנדטים. נכון למועד כתיבת השורות וכנראה שזו תהיה גם התוצאה הסופית - זה מספר המנדטים שקיבלה התנועה הקדושה בפועל. כלום היו לריק העבודה הסיזיפית שהושקעה ומיליוני השקלים שהוצאו?

במספרים של הקולות התמונה נראית עגומה עוד יותר. בבחירות תשע"ג קיבלה ש"ס כשלוש מאות ושלושים אלף קולות (כל הנתונים בטור זה הם במספרים מעוגלים לצרכי נוחות הקוראים). עוד כעשרים ושבעה אלף קולות נשרפו על ידי הרב אמנון יצחק ועוד כארבעים ושלושה אלף על ידי חיים אמסלם. גם בהנחה שמרבית קולותיו של אמסלם באו בכלל מחילונים, עדיין המאגר הש"סי של שנת תשע"ג עמד על כשלוש מאות וחמישים אלף קול לפחות. מתוכם צעדו בסך אל הקלפי ביום שלישי השבוע רק מאתיים ושלושים אלף איש ששמו במעטפה את האותיות ש"ס.

להיכן נעלמו כמאה ועשרים אלף מצביעים? ניתוח מהיר של הקולות ששרף אלי ישי מלמד כי בהערכה המקסימלית ביותר לא היו בתוכם יותר משלושים אלף ש"סניקים. מרזל ואנשיו הביאו שוב את שישים וששת אלפי הקולות מהבחירות הקודמות. מפת ההצבעה בהתנחלויות וביו"ש מלמדת שהחרד"לניקים של שטבון הביאו לפחות עוד שלושים אלף קול. את היתר קושש ישי מהריכוזים הטוניסאיים ומחסידי הרבנים הספורים שתמכו בו. נכון לספירה של יום רביעי אחה"צ ישי נע על סביבות המאה ועשרים אלף קול. ההפרש בסך עשרים אלף קול זה כל הטרראם הגדול של אלי ישי. מאה אלף קולות ברחו אפוא למקומות אחרים. לליכוד, לכחלון ולך תדע למי עוד.

ושום דבר לא החזיר את הקולות האלה הביתה. גם לא קמפיין השקופים שפתח את מערכת הבחירות ורק בגזברות התנועה יודעים כמה הושקע בו. בהערכה לא גסה: לפחות עשרה מיליון שקלים. הקמפיין זכה לשבחים מקצועיים רבים ותפס הרבה כותרות. הוא גם הביא ידוענים חילונים מזרחיים, מפרופסורים ועד שחקני ספורט וצ'רלי ביטון אחד. מרפרוף מהיר על נתוני ועדת הבחירות לפי ישובים והשוואה למערכת בחירות קודמות במרבית הישובים שאינם חרדים או חרדים בחלקם יש לש"ס ירידה משמעותית. בריכוזים חילוניים מובהקים מהם אמורים היו לבוא קולות קמפיין השקופים אין כמעט קולות במספר מהותי לש"ס.

בכיר בש"ס עמו שוחחנו טוען עם זאת שהקמפיין הצליח ומה שגרם לאבדן הקולות זה רק שתיית המנדטים הימניים של ביבי בימים האחרונים. אם בנט איבד מנדטים, אומר הנ"ל, אז כל שכן אנחנו שלא כל כך מזוהים עם הימין.

כך או כך, לפני כשלושה שבועות נפל סוף סוף האסימון במטה הבחירות של ש"ס. הצוות המקצועי שעבד מול המגזר החרדי (היועץ אברהם קרויזר, העיתונאי אשר מדינה והאחים יעקב ויום טוב ביכלר) קיבל יד חופשית ואת כל המשאבים הדרושים להתמקד במקום בו נמצאים הקולות האמיתיים. דרעי מצדו עזב את הידוענים החילוניים והחל במבצע גיוס רבנים שנעל לחלוטין את השערים בפני ישי, אנשיו ורבניו במגזר החרדי. כל אדמו"רי בית אבוחצירא, מרבית רבני תימן שבחלקם תמכו קודם לכן באלי ישי, רבנים דוגמת הגרב"צ מוצפי שמעולם לא התערבו בבחירות, ואחרון אחרון חביב, המקובל רבי בניהו שמואלי שהיה מזוהה עם ישי באופן גלוי עד שדרעי הסביר לו במה דברים אמורים. הרכש החדש כלל גם את המשב"ק המיתולוגי צבי חקק ואפילו מכתב, פושר ומאולץ אמנם, של הרב משה יוסף. הגיוס הותיר לישי רק את הגר"מ מאזוז והרה"ג יורם אברג'ל.

שבעת המנדטים שהושגו הם בעצם הגרעין הקשה החרדי של ש"ס. כל ניתוחי הבחירות שנעשו לש"ס בעשור האחרון לימדו שש"ס משתווה בכוחה החרדי לזה של יהדות התורה. כמעט אחד על אחד. הדבר ניכר גם במערכות החינוך בהן נרשם שחור על גבי לבן שמחצית התלמידים בחינוך העצמאי והרשתות הפרטיות החרדיות הם ספרדים. כנ"ל מראים גם הרישומים בוועד הישיבות המתייחסים למספר תלמידי הישיבות הגבוהות. אם ליהדות התורה יש את השישה-שבעה מנדטים שלה מתוך הציבור החרדי, זה גם המאגר החרדי של ש"ס.

אבל אלמלא גיוס הרבנים וכל מה שנעשה בשבועות האחרונים יתכן מאוד שגם אלה לא היו באים. אחרי הקלטת המזעזעת שהדליפו אנשיו של ישי - כנראה בהשראתו אך אין לכך הוכחות משפטיות - וההתפטרות הכאובה של דרעי, היה רק כפסע בין ש"ס וקריסה מוחלטת. כשדרעי התעשת והחליט לחזור הוא החל בעצם את מערכת הבחירות מאפס. עם ציבור חשדן שלא ממש האמין שהוא התפטר באמת ועם רצח אופי מזעזע שהתנהל נגדו. תועמלניו של ישי לא פסקו להגדיר אותו כעבריין לשעבר. יאיר לפיד הבטיח לשקם אותו ואלי ישי אף הודיע כי יתמוך בכל הצעת חוק שתמנע ממי שהורשע בעבר לכהן אי פעם בכנסת.

אפרופו הצעות חוק: מי שעצר בשעתו את החוק של ח"כ משה מזרחי שנועד לחסום חזרה את דרכו של אריה דרעי לחיים הפוליטיים היה איש אגו"י ח"כ הרב יעקב ליצמן. ישי לא נקף אצבע, וקלא דלא פסיק בכנסת היה שמאחורי הקלעים הוא מעודד את תומכי החוק.

מול רצח האופי הזה ומול תעמולת הכזב של הנאמן הממשיך את דרכו של מרן, לא היה חסר הרבה שגם הגרעין החרדי של ש"ס יתחיל לערוק. בשלב מסוים היו סקרים שהעניקו לש"ס שישה מנדטים ולאלי ישי חמישה. אם זה מה שהיה קורה דרעי היה מתפטר במוצאי הבחירות וישי לא היה מסתגר בביתו בבוקר היום שלאחר הבחירות.

קרב הבלימה של דרעי היה, לדעתו של כותב השורות לפחות, לא פחות מרשים מהמסע המפורסם של 'הוא זכאי' בשנת תשנ"ט שנערך בתנאים אופטימליים: עם מרן הגר"ע יוסף לצידו, עם תנועה מאוחדת וחזקה, ועם דעת קהל אוהדת שהתמרדה נגד מסע הרדיפה המשפטי. למסע של בחירות תשע"ה יצא דרעי כמעט בידיים ריקות. שבעה מנדטים במובן זה הם לא כישלון אלא הישג אמיתי.

סולת נקיה
במהלך יום הבחירות נשאל דרעי על ידי אחד ממקורביו איזו תוצאה הוא מעדיף יותר במוצאי הבחירות. תשעה לש"ס וארבעה לאלי ישי, או שישה לש"ס ואפס לישי. בלי לחשוב ובלי להתבלבל דרעי בחר מיד באפשרות השנייה. אם אנחנו בקואליציה לא ממש חשוב מספר הח"כים, השיב, נעשה את שלנו בכל מקרה. אבל אם ישי ייכנס לכנסת יהיו שתי מפלגות ספרדיות שיהרגו זו את זו ואי אפשר יהיה לעבוד. עכשיו, כך דרעי, כולם יודעים שיש רק מרן אחד ומפלגה ספרדית אחת.

במובן זה דרעי צדק. אם ישי היה נכנס לכנסת הייתה מתפתחת מלחמת עולם על התפקידים בקואליציה. ביבי היה נקרע בין ההבטחה שלו לישי לתיק הפנים ובין הכוח היחסי הגדול יותר של ש"ס. לא מן הנמנע שישי היה מצטרף לליכוד כמפלגת לוויין ומקבל בתמורה את התיק הנכסף. מה שברור הוא שבתוך זמן קצר הוא היה מתרחב גם לרשויות המקומיות ומתמודד עם ש"ס על כל ראשות ישוב ומועצה דתית.

ומעל הכול היה נפגע המעמד האבסולוטי של מועצת החכמים גם בעיני הציבור החרדי הספרדי. בקווים כלליים ניתן לומר שמה שקרה לדגל התורה לאחר הסתלקות מרן הגרי"ש אלישיב והקמת הפלג הירושלמי היה קורה גם בש"ס, ובמימדים חמורים הרבה יותר. במובן זה אבדן ארבעת המנדטים של אלי ישי החליש אמנם את גוש הימין והחרדים (לא נורא, שישים ושבעה מנדטים מספיקים לקואליציה בהחלט יציבה) אך הוא החזיר לציבור הספרדי החרדי את האחדות והחוסן שיש לו כעת תחת הנהגה חזקה אחת.

הנפילה הגדולה
בחוכמה שלאחר מעשה קל להצביע על גורמי הכישלון של אלי ישי אך האמת חייבת להיאמר שרק מעטים צפו זאת קודם לכן (מהיחידים שצפו והתעקשו שישי לא עובר את אחוז החסימה הוא הכתב הפוליטי של המודיע והיועץ האסטרטגי מנחם גשייד) ישי לא ירד מתחת לארבעת המנדטים כמעט באף אחד מהסקרים, ובמרבית אלו שנערכו בשבוע האחרון הוא עמד גם על חמישה. בסוף השבוע שעבר שררה אצלו במטה אופוריה כזאת עד שאנשיו טענו לסחף מצביעים שיביא להם גם את השישי.

כמובן שבמטה ישי טוענים שנתניהו שתה להם את הקולות החסרים לרביעי או לחמישי. יתכן שהם צודקים, אבל שום דבר לא מסביר את הכישלון במגזר החרדי שהושקעו בו מרבית המאמצים והמשאבים של הרשימה בשבועות האחרונים. למרות כל ההבטחות שיתרכז בעיקר בהבאת קולות מבחוץ ולא יגזול קולות מחרדים, ישי עבד בשבועות האחרונים בעיקר בריכוזים החרדיים ישירות מול המפלגות החרדיות. בפועל הוא לא לקח קולות רבים אבל זו הייתה המטרה המוצהרת שלו לאחר שהבין שהמגזר הד"לי לבדו לא יעביר אותו מעבר לאחוז החסימה.

הסיבה האמיתית לכישלון היא שבשלב מסוים הבין הציבור הספרדי החרדי שישי מנהל מערכת בחירות מלוכלכת והפך בעצם מנרדף כביכול - לרודף. זה החל בפרסום הקלטת שהלבינה את פניו של דרעי ברבים, המשיך בפרסומי השקר על המשך דרכו של מרן למרות החיבור עם המרזלים והשטבונים, ולא נגמר בהפצה הבלתי פוסקת של שמועות על קלטת בה מורה מרן הגר"ע יוסף לאלי ישי להקים מפלגה מתחרה לש"ס. בשעתו נכתב כאן מספר פעמים שאם הייתה קלטת כזאת היא הייתה יוצאת לפרסום ביום בו הציג ישי את רשימתו. דבר כזה לא משאירים בבית.

כנראה שבתכל'ס היה ניסיון להקליט את מרן זצ"ל בבית החולים אך נסיבות הצילום - מחובר למכשירים ותחת השפעת תרופות - לא אפשרו למקליטים לפרסם אותה. מכל מקום הדיבורים על הקלטת הבהירו למי שהיה עוד צורך להבהיר שישי תכנן את הקמת המפלגה החדשה עוד בחייו של מרן. את העילה של רדיפה מצד דרעי הוא חיפש ומצא רק לאחר מכן. מכאן הברוגז ששיחק לאחר שלא ניתן לו לנאום בהלוויית מרן, ומכאן כל הדחיות להצעות הפשרה שקיבל עד שבוע לפני הגשת הרשימות. ישי סירב למקום שני ותיק בממשלה רק כי הייתה לו תכנית מגירה מוכנה להקמת מפלגה חדשה בראשותו. וכל היתר סיפורים ואגדות.

בדרך למפלגה החדשה לא בחל ישי בשום דבר, כולל חבירה לאורי אריאל שלבסוף הוא זה שדחה אותו. במבט לאחור ניתן להבין את פשר החיזור המוזר הזה. ביום הבחירות לא היו לישי כסף ופעילים בשטח לקטוף את פירות ההסברה שנעשתה. חבירה לאריאל הייתה מספקת לו את הנתונים האמורים והוא היה עובר את אחוז החסימה בקלות. החבירה למרזל לאחר מכן הייתה לאותה מטרה אך האחרון לא הצליח לספק את הסחורה.

האם ישי בדרך לפרוש מהחיים הפוליטיים? הנה הימור שנכתב יממה לפני מסיבת העיתונאים הצפויה היום בצהריים. ישי לא יפרוש כי אין לו לאן לפרוש. הוא יקים תנועה חוץ פרלמנטרית (כמו שהרב אמנון הבטיח אחרי הכישלון) שבמסגרתה ינסה לממש את עיקרון אחדות התורה, העם והארץ. נחיה ונראה.

ירידה אך לא תבוסה
עד לשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי עוד פיעמה התקווה ביהדות התורה לכניסתו של המנדט השביעי. היו מי שהזכירו את הבחירות הקודמות בהן המדגמים נתנו ליהדות התורה רק שישה מנדטים, ובבוקר כבר היו שבעה. אך ככל שחלף הזמן הלכה והתבררה העובדה המרה: אחד מטובי הח"כים החרדים בכנסת, הרב יעקב אשר, ייאלץ לחפש לעצמו תפקיד אחר בשירות המפלגה.

עד לפני שלושה שבועות לא הייתה בכך כל הפתעה. בניתוח שנעשה במדור זה נכתב כי לאחר שאבדו הסיכויים לקבל את קולות הפלג הירושלמי ולאחר הזליגה הצפויה של קולות חב"ד וברסלב וחוגים אגודאיים אחרים לאלי ישי -קלושים הסיכויים למנדט השביעי שהושג בשעתו רק בשל הסכם עודפים עם ש"ס. לכך חברה גם ההצתה המאוחרת של מערכת הבחירות ביהדות התורה שאמורה הייתה גם 'לתרום' את חלקה לירידה במספר המצביעים.

אבל יהדות התורה החלה לעבוד כמו שרק היא יודעת כאשר חרב מונחת על צווארה (מילה טובה לאנשי צוות ההסברה שחרף כל הקשיים הצליחו להנפיק סחורה שחיממה את הרחוב ברגע האמת). המטות יצאו לדרך וכמו יש מאין עד ליום הבחירות הגיעו מוכנים כמו במערכות בחירות קודמות שנפתחו כמה שבועות קודם לכן.

אבל החשש מאבדן קולות הפלג הירושלמי והזליגה לאלי ישי הכינו את הרקע למלחמת האשמות שהייתה אמורה לפרוץ ביום שלאחר הבחירות. היה צפוי שבאגודת ישראל יאשימו את דגל התורה בירידה במספר המצביעים בגלל החרם על הפלג הירושלמי ובדגל התורה יאשימו את אגודת ישראל, ובפרט את שלומי אמונים, בזליגה של החוגים החסידיים הקטנים לאלי ישי.

ואז הגיעו תוצאות הבחירות וטפחו לכולם על הפנים, בהיבט החיובי. מתברר כי הפלג הירושלמי כנראה הרבה פחות משמעותי מכפי שהוא מציג את עצמו. הנה כי כן בבחירות קודמות קיבלה יהדות התורה מאה תשעים ושישה אלף קולות. אם מוסיפים לכך גידול טבעי, היא הייתה אמורה לעלות לסביבות המאתיים וחמישה אלף קולות. נכון למועד כתיבת השורות מתקרבת יהדות התורה למאתיים ועשרה אלף קולות. להיכן אפוא נעלמו שלושים אלף קולות עליהם דיברו בקול רעש גדול אנשי הפלג הירושלמי?

אחת מהשתיים: או שאין מספר כזה או אפילו חציו - כאשר מדובר בלא להצביע - או שהבלבול של ההנהגה הפוליטית של הפלג הירושלמי גרם לכך שרבים מהתומכים בכל זאת הלכו לקלפי והצביעו ליהדות התורה. הנה נתון בולט אחד מעיר הקודש והמקדש הנחשבת גם כמעוז של הפלג הקרוי על שמה. בבחירות תשע"ג קיבלה יהדות התורה 53,631 קולות. בבחירות תשע"ה 53,948 קולות, כלומר עלייה נומינלית של כשלוש מאות קולות. כמובן שלא מדובר בעלייה ריאלית, יען כי יש תמיד גידול טבעי מסוים, אבל גם בחישוב זה לא איבדה יהדות התורה בעיר יותר משניים וחצי אחוז שאמור היה לתת הגידול האמור (וגם זה לא בטוח, בירושלים אין גידול טבעי בשנים האחרונות בגלל בריחת הזוגות הצעירים לפריפריה מחוסר אפשרות לגור בעיר, גם לא במחסנים). את קולות הפלג הירושלמי - שבבחירות לעירייה צבר שבעת אלפים קולות - צריך לחפש עם נר של בדיקת חמץ. בקלפיות כמעט שלא רואים אותם. אין גם שום זליגה של חוגים חסידיים. אם חסרו כמה קולות של הפלג הרי שהמטה הירושלמי בראשותם של ה"ה יוסי דייטש ואליעזר ראוכברגר השלים אותם ממקומות אחרים. זכרו את השניים האלה. באחת הכנסות הבאות כנראה תמצאו אותם שם.

גם בבני ברק, עוד מעוז של הפלג הירושלמי, קשה למצוא את הקולות שלהם. יהדות התורה עלתה שם בכאלפיים קולות. אף אם מדובר בגידול טבעי זה עדיין אומר שהשפעת הפלג בעיר, שבבחירות המקומיות זכה לשני מנדטים, מוגבלת להצבעה בעד מישהו ולא נגד אינטרסים חרדיים. כנראה ולזכותם ייאמר שהציבור שלהם שקול יותר ואחראי מאשר הדרג הפוליטי הארצי שלהם. מה שכן, הקיצוניים שבין פעילי הפלג הצליחו ככל הנראה לפסול כארבעת אלפים קולות.

ובאשר לזליגה המאיימת של החוגים החסידיים הקטנים לאלי ישי, מבחן הנתונים בקלפיות מגלה שהיה זה חשש שווא. למרות האווירה של זליגה הרי שברגע האמת כולם חזרו הביתה. המודל המוצק ביותר לבחינה הוא ללא ספק העיר ביתר עילית, מעוז של שלומי אמונים והחסידויות הקטנות. בבחירות תשע"ג יהדות התורה קיבלה שם כשמונת אלפים וארבע מאות קולות. בבחירות תשע"ה קיבלה שם התנועה כתשעת אלפים וארבע מאות קולות. זינוק של אלף קול שקשה להסביר אותו רק בגידול טבעי, יען כי מדובר בעיר עם אוכלוסיה צעירה יחסית. גם כך זינוק של אלף קול (עבודה נטו של הרב מאיר רובינשטיין ואנשיו) מלמד שלא היה אפילו אפס קצה של זליגה.

מודל נוסף לבחינה הוא העיר אלעד שבראשה עומד איש שלומי אמונים ישראל פרוש. בתשע"ג קיבלה יהדות התורה 5,124 קולות. בתשע"ה 5,001 קולות. ירידה מזערית של מאה ועשרים קולות הנזקפת לפסילתם של מאות קולות (כנראה על ידי אנשי הפלג) בקלפיות. גם כאן אין סימן לזליגה של חוגים חסידיים או אחרים. יש לזכור בהקשר לכך שהפלג הירושלמי רושם נוכחות בולטת בעיר ואחד מבכיריו הרוחניים אף קרא, באופן לא רשמי אמנם אך בולט, להצביע לש"ס.

הירידה הבולטת היחידה היא במגזר חסידי חב"ד. בכפר חב"ד הרוב המוחלט של הקולות עבר לרשימתו של ישי. גם כאן לא קשה להבין מדוע. החסידות עם הנטייה הימנית המובהקת לא ממש אהבה את ההצהרות על הליכה אפשרית עם הרצוג, והתייצבה כאיש אחד כמעט למען רשימת הימין הקיצוני של אלי ישי. אפרופו חב"ד: תוצאות הבחירות הוכיחו כי מייחסים לה הרבה יותר כוח אלקטוראלי מאשר יש לה באמת. הכישלון של ישי מוכיח זאת למעלה מכל ספק. מי שבשנת תשמ"ט הביאה לאגודת ישראל שלושה מנדטים חילוניים לא הצליחה הפעם להביא לישי יותר מכמה אלפי קולות בודדים.

ועדיין אבדן המנדט השביעי כואב, ועדיין אפשר להצביע על מי שגרם לו. עוד חמשת אלפים קולות ששרפו אנשי הפלג היו מכניסים את השביעי. עבור האחרונים זו סיבה למסיבה. עבור כלל הציבור זו הוכחה למטרותיה האמיתיות של הקבוצה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!