פשוט עצוב: תובנות ממערכת הבחירות • טור שבועי

כמה דברים חשובים שאפשר ללמוד בתום מערכת הבחירות לכנסת העשרים (תשע"ה-2015):

...שחייבים, אבל חייבים, להתאחד. ויפה שעה אחת קודם.

נכון, עדיף להיות חכם מאשר צודק, אבל לצערי, הפעם דווקא צדקתי. אני לא מתבייש לומר זאת, כי אני לא היחיד: רבים אחרים חשבו כך, אך לא הצליחו לשנות את רוע הגזירה.

לפני תשעה שבועות פרסמתי בבמה זו קריאה לפלגים החרדיים להתאחד, ואם לא בין הפלגים, אזי לפחות בתוכם. קיבלתי ים של תגובות חיוביות, ובראשן מגדולי תורה וחסידות, אבל כל אחד מהפוליטיקאים והעסקנים, מייצגי הפלגים השונים, הסביר ש"אני מוכן לאחדות, אני מוכן לשבת עם כללללל הפלגים, חוץ מפלוני". כך, כל צד נקט בשמו של פלג אחר - פלג אחד בלבד - עמו הוא לא מוכן לנהל שיג ושיח כלל, והשאר היסטוריה. את התוצאות הלא מבורכות ניאלץ כנראה לאכול בשנים הקרובות.

בטור שפורסם בשבוע לאחר מכן, כתבתי את התחושה המסכמת את גניזת היוזמה: "לצערנו, למרות השאיפה הציבורית הרחבה, הנציגים עוד לא בְּשֵׁלִים למהלך של אחדות. נצטרך לסבול עוד קצת (ליתר דיוק: קצת-הרבה), כדי שזה יקרה. לא נעים לכתוב את זה, אבל אין מנוס: רק אם הנציגים החרדים – וממילא, הציבור החרדי כולו –יחטפו בקדנציה הבאה מכה כואבת עוד יותר מהקודמת (יש דבר כזה?), רק אז, יש סיכוי ליוזמת אחדות אמיתית בבחירות לכנסת ה-21".

זה בדיוק מה שקרה בלילה שבין שלישי לרביעי.

אומנם, כאילו דבר לא השתנה, במטות המרכזיים של שתי המפלגות החרדיות נשמעו 'נאומי ניצחון', והפעילים פצחו בריקודים סוערים, אבל אחרי שהעוגות נאכלו והאורות כבו, כולם (מלבד הקמפיינרים שעשו קופה, ועליהם להצדיק אותה) תהו, אם לא בקול, אזי בשקט: על מה החגיגה הגדולה? על איבוד חמישה מנדטים חרדיים, שהם כמעט שלושים אחוז מהכוח החרדי?

אין טעם לחפש אשמים, כי כולם אשמים. כל מי שלא הצליח להביא לאחדות, הריהו נאשם, מי פחות ומי יותר. אז נכון שעדיף 13 כסאות בממשלה מאשר 18 באופוזיציה ונכון שאם אכן המפלגות החרדיות יהיו בקואליציה, הנציגים לא ירגישו כל-כך רע והם עלולים לשכוח מה הפסידו בגלל הפלגנות, אבל דווקא עכשיו זה הזמן להכין את הקרקע לפעם הבאה: להבין שיש מספיק אויבים מחוץ, ופשוט להפסיק לירות בתוך הנגמ"ש החרדי, ויפה שעה אחת קודם, ואם לא עכשיו, אימתי.

...שלתקשורת יש כוח מוגבל, מוגבל מאד.

בטעות ייחסנו לתקשורת חשיבות רבה מדי. מיטב המוחות והכוחות בישראל ומחוצה לה, בגיבוי גס של כלי-התקשורת המובילים במדינה, התגייסו למען מטרה אחת: להשמיד את שלטון ביבי. אבל העם רצה אחרת - וביבי חזר ובגדול, עםהרבה יותר קולות מאשר בבחירות הקודמות.

והרי דווקא מסע ההסתה המתוזמן נגדו, הביא את העם להצביע 'הליכוד', שהרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם(והתחילו להרגיש רע בשביל ביבי) ופחדנים בני פחדנים הם (מהגרעין האיראני ו'המחנה ה[עלק] ציוני').

זה מוכיח שוב שרצון התקשורת אינו רצון העם, וזה מוכיח ש'ידיעות' מזמן כבר לא 'העיתון של המדינה'.

גם המתמודדים האחרים לא טמנו ידם בצלחת: נפתלי בנט ויאיר לפיד שפכו מיליונים על רשתות-חברתיות ושלטי-חוצות, אבל הבוחר הישראלי אינו פראייר, והוא יודע בדיוק מה הוא רוצה.

...שהעם חוזר לשורשים.

אז מה הבוחר הישראלי באמת רוצה? להיות מוגדר ולחזור הביתה.

כולם אומרים שזה לא מה שהיה פעם, שכולם מבולבלים ואנחנו בימי 'עקבתא דמשיחא'. נכון, זה לא מה שהיה פעם:ימין זה לא בדיוק ימין, שמאל זה לא שמאל, 'מיזרוחניק' זה לא 'מיזרוחניק' ומזרחי זה לא מזרחי, ודווקא בעת הזו, הבוחרים הרגישו צורך להגדיר את עצמם מחדש.

ליכודניקים חזרו בהמוניהם לבית של בגין; 'יש עתיד' הפכה סופסוף לביתם הרשמי של האנטי-חרדים בישראל, ללא ערך מוסף אחר; ש"ס הפכה להיות מפלגה חרדית-ספרדית (עם קבורתו של מרן הרב עובדיה זצ"ל, נקברו גם ארבעה מנדטים של מזרחיים-מסורתיים); 'הבית היהודי' הפך להיות בית של דתיים-לייט (מספרם הגבוה, מדאיג בהחלט); ו'יחד' כמעט הפך להיות הבית של החרדלי"ם, אך מה לעשות, שמספרם פחוּת מאחוז החסימה.

...שהמפתח לקואליציה נמצא הכי קרוב לבית.

חסידים מספרים על יהודי מקראקא ושמו אייזיק, הרואה בחלומו בת-קול המבשרת לו: מתחת לגשר המרכזי בעיר הרחוקה פראג, מסתתר אוצר גדול.

סע לשם אייזיק – קוראת בת-הקול – וחזור לביתך עם אוצר יקר-ערך.

בת-הקול חוזרת אליו בחלום לילה אחר לילה, ואייזיק מחליט לעלות על הסוס והעגלה ולהרחיק לפראג הבירה.

לאכזבתו, הוא מגלה כי אנשי משמר המלך, עומדים ומפטרלים תחת הגשר, ואין הוא יכול לחפור תחת עיניהם הפקוחות.

בצר לו, הוא הולך מדוכא אנה ואנה בסמוך לגשר. ראש השומרים מבחין בו ושואלו לפשר מעשיו. אייזיק מחליט לספר לו על חלומו. בתגובה, לועג לו השומר: גם אני חלמתי חלום –ולפיו בקראקא, מתחת לתנור בבית של יהודי בשם אייזיק מסתתר אוצר!

או אז מבין אייזיק שמטרת בואו לפראג הייתה רק כדי להבין: האוצר נמצא ממש מתחת לאפו.
חוזר לביתו, חופר מתחת לתנורו, מוצא את האוצר ו...מתעשר.

ובכן, לפני כשנתיים זכה ביבי בראשות-הממשלה. שיכור מהניצחון, החליט להחרים את עוזרו לשעבר, נפתלי בנט, שבחר לכרות 'ברית אחים' עם יאיר לפיד, מחרים-החרדים, נגד ביבי, שנאלץ להכניס את שניהם יחד לקואליציה ולוותר על הברית ההיסטורית עם החרדים. אבל יאיר היהיר המשיך לקדוח בראש של ביבי, עד שנזרק מהממשלה והוביל אותה לבחירות, בסיועם של אויבי נתניהו בארץ ובתפוצות, ששפכו מיליונים על מסע הסתה נגדו. והנה, כפי המסתמן, חבול ומצולק, חוזר ביבי הביתה, לממשלה הטבעית שיכול היה לבנות כבר לפני שנתיים.

הלו, ביבי, המפתח לקואליציה נמצא אצלך בבית, בשביל מה הלכת כל-כך רחוק? על מה נשפכו מיליוני דולרים, קמפיין ענק, וכוחות-נפש אדירים?

...שהסקרים הם הבל-הבלים, אבל אנחנו השוטים.

מישהו צריך להזכיר לכם כמה מנדטים בוז'י את ציפי קיבלו בסקרים האחרונים שפורסמו לפני שבוע בדיוק? וכמה קיבל ביבי? וכמה קיבל אלי ישי? בעצם, למה ללכת כל-כך רחוק? צריך בכלל להזכיר לכם מה היו ה'הדלפות' ביום שלישי האחרון, דקות אחדות לפני פרסום המדגמים?

ועדיין, הסוקרים הישראלים לא מתביישים להוציא את ראשם מהבית, כי הם עשו את שלהם, והכיסים נפוחים מהכנסות, והמדינה היתה על הרגליים ערב-ערב במשך כמה חודשים טובים. ואף אחד לא לומד לקח, וחזקה עלינו שנמשיך לפרנס את הסוקרים גם במערכת הבחירות הבאה, כי אנחנו השוטים, שנהנים מכל רגע במשחק הדמיונות.

...שפוליטיקה היא בסך-הכל פוליטיקה.

נו, באמת. מישהו צריך הסבר למשפט האחרון? זה הזמן לחזור למציאות ולהתחיל לתקן את עצמנו ואת כל מה שהרסנו בתקופת מערכת הבחירות. כי אנשים אחים אנחנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!