בהתחלה זרקו עליה אבנים: מה שלמדתי מה'גיגטע'

סבא רבא שלי הכיר אותה מקראקוב. את שרה שנירר. היא למדה עם אחותו בכיתה.

הוא היה בא אלינו כל יום חמישי, וכשאני הייתי מגיעה בשלהי אדר עם "שיכפולים" על שרה שנירר ובהם שירים, סיפורים, ציטוטים והגיגים, הוא היה מחייך ומפטיר "די גיגעטע".

הייתי כבר דור רביעי שמתחנך במוסדות המפוארים שהקימה, מוסדות שאין מחלוקת על כך שהצילו את היהדות החרדית, והוא כבר הספיק לנדוד מקראקוב ל"פרנקפורט דמיין" ולהיות מראשוני בני ברק ובכל זאת עדיין כינה אותה בשם הגנאי שדבק בה שם בקראקוב: "די גיגעטע". הגרושה.

חלפו השנים ונולד לי בן שקרוי על שמו, והייתי גיגעטע בעצמי, וזכיתי לאותם מבטים מזלזלים ומבקרים, כן, גם ממורות ברשת "בית יעקב" - שהפרט שהכי הרבה ניסו להחביא ולהצניע היה שהאם המייסדת של "בית יעקב" הייתה גרושה - וברוך ה' נישאתי בשנית וכבר חשבתי שלעולם לא ישמיצו אותי עוד, עד שהחלטתי ללכת בדרכה של שרה שנירר להפסיק לעמוד מנגד ולעשות משהו למען נשים חרדיות בדור שלי.

פתאום שוב הייתי "די גיגעטע", וזה עוד היה הטוב שבכינויים ולפחות הייתה בו חצי אמת. שהרי אני גיגעטע גם אם במיל. היו גם אחרים שלא מתקרבים לאמת בשום צורה והכאיבו, פגעו, צרבו את הלב ואת הנשמה. המשכתי. חשבתי על האחייניות שלי ועל הנכדות שלי ועל הנכדות שעוד יהיו לי ואמרתי לעצמי שאין מקרה בעולם, וזה וודאי לא מקרי שיום הבחירות השנה הוא היארצייט שלה. ממש כמוה לבשתי שריון וירטואלי ושכפ"ץ דמיוני והמשכתי לפעול.

שרה שנירר הרימה יחד עם תלמידותיה את האבנים האמיתיות שזרקו עליהן ואמרה שתקים מהן את "בית יעקב". אני הרמתי את האבנים הוירטואליות שזרקו עלי ועל חברותי וגמרתי אומר להקים בהן כיסא לחברת הכנסת החרדית במפלגה שלי, במפלגה לה הצבעתי כל חיי ובמפלגות חרדיות נוספות קיימות וכאלה שקמות, להן הצביעו השותפות שלי לדרך.

בניגוד אליה לא הייתי לבד. הצטרפתי לקבוצת נשים מגילאים שונים, שיוכים שונים במגזר החרדי, סטטוס משפחתי שונה, אבל לכולנו לפחות פרט אחד משותף בביוגרפיה: כולנו בנות בית יעקב שיודעות בעל פה את המנון "בתיה": "עבריות אנחנו בנות עם ישראל".

כשקראתי מקצת הדברים שנכתבו עלי, כששמעתי דברים שנאמרו לאוזני, חשבתי לא אחת שמזל ששרה שנירר לא פגשה את הדוברים והכותבים. בניגוד למה שכתבו אז בשיכפולים שהבאתי הביתה, שרה שנירר לא זכתה לגיבוי מקיר לקיר בוודאי לא של גדולי ישראל שתמכו בה רק בדיעבד. גם הברכה שקיבלה בסופו של דבר "מהבעלזער רוב" הייתה ברכה פרטית ולא הייתה בה הסכמה גורפת למהלך.

וממש כמו שרה שנירר, גם אני סומכת את ידי על גדולי הדור שלי. יודעת בוודאות שכאשר יונח הנושא של חברת כנסת חרדית במפלגה חרדית על שולחנם הטהור והקדוש הם יקשיבו לצורך האמיתי ויסמכו ידם על המהלך.

ובינתיים כמו שרה שנירר אמשיך ללכת בית אלוקים ברגש. ברוח בגשם ובשלג. לא אכנע למילים המצליפות כרוח, לביקורת הניתכת כגשם לגידופים המקפיאים כשלג.

היום נדליק כולנו נר לזכרה של שרה שנירר שיום פטירתה כ"ו באדר. נזכור את עוז רוחה ואת המפעל שהקימה.

ולאורה נלך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!