בכוסו, בכיסו ובכעסו • על שמחה וחג הפורים

א.
אני עוד מחפש את המילה הנכונה ולא כל כך מוצא. תקופה נוראית עוברת עלינו. מכת הסרטונים והעלאות ברשתות ובאפליקציות המסרונים, גורמות לכולנו להיות חשופים יותר ומציצניים יותר.

שני סרטונים הסתובבו ברשת בשבוע האחרון. סרטון השוקולד וסרטון החניה. תודו שלא הייתם שמחים להיות בצד השני של המתרס. זה לא נראה טוב ולא מצטלם טוב. אך האם שאלנו את עצמנו כמה פעמים היינו במצבים דומים ונהגנו כך או לא רחוק מכך ...? והסיבה שאיש לא יודע על כך היא כיוון שלא הייתה מצלמה באזור שתתעד?

הרבה תגובות הגיעו על הסרטונים הללו. התגובה הטבעית והמתבקשת של רוב האנשים המקיפים אותנו היא: "הנה נחשף פרצופו המכוער של הישראלי". אך האם זה נכון? האם זוהי פרצופה של החברה בה אנו חיים?

חז"ל מגלים לנו כיצד ניתן לבחון אדם במידותיו. מובן מאליו שברגעים בהם האדם מדוד במעשיו ושקול בהליכותיו קשה עד בלתי אפשרי לדלות פרט ממעשיו שיחשפו את פרצופו. ישנם שלושה מצבים בהם האדם נמדד. "בכוסו, בכיסו ובכעסו" ולא העת לפרטן.

השאלה המתבקשת אם כן, וזאת בעקבות חג הפורים הקרב ובא, האם בכל השנה אנו עוטים על עצמנו מסיכה ומחופשים למי שאנו לא באמת, ורק בזמנים מסוימים האמת שלנו יוצאת החוצה, או שההיפך הוא הנכון, בכל השנה אנו מתנהגים כפי שאנו באמת, ורק בכעס, בשתיית היין או כל תופעה קיצונית כזאת או אחרת אנו הופכים למשהו אחר בהשפעת גורמים חיצוניים?

שאלת השאלות!!!

האופטימיים יגידו שכל השנה אנו אמתיים והתחפושת זה כשאנו כועסים או שנוגעים לנו בנקודה רגישה. אחרים יגידו שאנחנו שחקנים כל הזמן. והתשובה האמתית היא שיש באדם כוחות משולבים, והשמחה הגדולה בפורים היא שהמחיצות מול האמת הפנימית מתפרקות, ויוצאים ונהיים האדם האמיתי.

ב.
דווקא הסרטונים הללו מתקשרים עם ה"אוצר" שנחשף בשבוע שעבר מ"הכנסייה הראשונה" של "אגודת ישראל" שנערכה בווינה באלול תרפ"ד.

הנה הוא נראה על המסך ל-11 שניות בודדות. מרן ה"חפץ חיים" בן ה-84, צועד בפשטות, מסרב להיעזר בידי מלוויו. הטוהר נסוך על פניו. איש האלוקים שהקדיש את כל חייו לכלל ישראל – בהנחלת דרך חיים ובבשורת שמירת הלשון – נכנס לכנסייה שמטרתה אף היא – טובת הכלל.

שנים אחדות קודם לכן, כאשר סיפרו ל"חפץ חיים" בהתפעלות על המצלמה הראשונה, הגיב במפתיע: "העולם לא מתקדם. העולם נסוג אחורה".

וכך הסביר: "בדורות הקודמים היו אנשים בעלי אמונה, וכאשר למדו במקורות ש"עין רואה ואוזן שומעת", ידעו והפנימו כי אמנם כן הוא. אך בזמנינו קמו להם ספקנים המיתממים "מה פירוש עין רואה? וכי מחר יראו את העבירה שעברתי אתמול? ומה פירוש אוזן שומעת? אם דיברתי אמש שלא כהוגן, מחר ישמע קולי?" לפיכך באה לעולם המצאת המצלמה והוכיחה: "הנה, המעשה שעשית הונצח. אין רואה, אוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים".

כמה חבל שהסרט קצר, כמה חבל שהוא נטול-קול, כמה חבל שהוא שחור לבן...

הרגעים המרטיטים הללו שהבליחו לאוויר העולם, הם כחמצן לנשימה בתקופות סוערות מעין אלו שאנו חווים. הנה, היו להם ימים אחרים, בהם הרדיפה אחר החומריות הייתה תחומה בגבולות הטעם.

היום לא שייך שמישהו יאמר שהוא אינו מבין את אמרת חז"ל "עין רואה ואוזן שומעת". אולי הוא יכול לשאול מדוע צריך גם עין וגם אוזן אם אפשר הכל בסמארטפון...

ואגב, המלצה שלי מכל מי שלא רוצה לככב בסרטון הבא, שיקח נשימה עמוקה בטרם הוא מאבד עשתונות בפעם הבאה.

ג.
חג הפורים שחל השבוע הוא הזדמנות מעולה לדון באחת השאלות המרתקות ביותר המעסיקות כל האדם באשר הוא. מהי השמחה? וכיצד זוכים להיות שמחים?

בכדי לענות על שאלה זו, יש לערוך תחילה הבחנה ברורה בין שמחה לבין הוללות. אנשים המחפשים כל העת סיבות לשמוח, יהיו אולי שמחים באותם רגעי השמחה. הם ישכחו מכל הצרות, יכנסו אל תוך מעגל של דמיונות, אך כשהכל ישקע הם יגלו כי הם כלל לא שמחים. השמחה מתחילה בתוך הלב פנימה. שמחה היא רגש של שלווה, אושר ומנוחת הדעת. לא ניתן לזכות לשמחה רק על ידי מטאפורה חיצונית בלבד.

מקובל לחשוב שהשמחה היא תוצאה של השגה רוחנית או גשמית והיא מגיעה בעקבות מצב מסוים, אך התבוננות בדברי חז"ל מגלה שהשמחה היא תוצאה של עבודה עצמית בלבד.

נתבונן לרגע בתופעה ייחודית מאד הקיימת דווקא בדורנו. מחד – העולם מלא בשפע שדורות קודמים לא ידעו. הכל הרבה יותר נגיש וקל. ההתקדמות הטכנולוגית לכאורה הייתה אמורה להיטיב עם חיינו ולגרום לשיפור משמעותי באיכות החיים. אך העובדה המצערת היא שבשורה התחתונה אנשים פשוט לא שמחים! כנראה שהנאות העולם הזה אינן מביאות שמחה על האדם...

חז"ל אומרים: "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה". חז"ל מתארים שני קטבים שליליים, ואמצע חיובי. קוטב אחד שלילי - עצבות ועצלות. קוטב שני שלילי - שחוק וקלות ראש. ובאמצע - שמחה של מצוה. האלטרנטיבה לעצבות איננה השחוק וקלות הראש, מפני שהשחוק וקלות הראש אינם פחות שליליים מהעצבות. הם אינם מעניקים לאדם שמחה פנימית. האלטרנטיבה היא שמחה של מצוה - שמחה הנובעת מפעילות ערכית ומעשייה אידיאליסטית. היא מעניקה לאדם שמחה פנימית יציבה ואושר קבוע.

רק שמחה המביאה לאדם סיפוק אמיתי, היא זו אשר מטביעה את חותמה עלינו וגורמת לנו להיות מאושרים. מי שאינו יודע ליהנות ממה שיש לו ומחפש את האושר והשמחה במקום אחר, יגלה לצערו ולדאבונו כי לא רק שאינו שמח, אלא הוא מגיע לידי עצבות.

קחו למשל את המן. האיש שהיה לו הכל, אך לא הסתפק במה שקיבל אלא רצה עוד. המן מתואר במגילת אסתר במלוא הדרו. משופע בעושר ובנכסים. הוא הגיע למעמד רם וכל מי שרואה אותו צריך להשתחוות בפניו. אך לנוכח העובדה שמרדכי אינו משתחווה לו הוא מכריז: "וכל זה איננו שווה לי..."

הדרך לשמחת אמת היא להיגמל מהרדיפה אחר הישגים מדומים. לדעת להשתמש עם הכוחות והיכולות שלנו ואתם להגיע לשלמות האמיתית.

פורים שמח- שמחה פנימית ואמיתית

ושבת שלום ומבורך

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

הכותב משמ כמנכ"ל "מפעלות הרב גרוסמן" יו"ר "מדעים ויהדות" וחבר הנהלת העיר - חדרה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!