הבחירה המגוחכת של השופט יצחק עמית | ידידיה מאיר

1. בחירתו המגוחכת של כבוד השופט יצחק עמית לתפקיד הרם של נשיא בית המשפט העליון, היא רגע היסטורי בתולדות המאבק לתיקון מערכת המשפט. אחרי שנים של מהלכים חשובים שלא התרוממו, אחרי הניצחון המוחלט של הבריונים על רפורמת לוין, זכינו סוף סוף לאירוע שיצר תפנית דרמטית. אני לא חושב שאחרי מה שאירע כאן השבוע יש ישראלי אחד שחושב שמערכת המשפט והשופטים - והמינויים שלהם - מתנהלים לפי החוק והיושר ונקיים משיקולים זרים. אז נכון, יש כאלה ששמחים בעובדה הזאת, שהשופטים מרגישים חופשי לעשות במערכת כראות עיניהם. אבל השקר נחשף. וכשמערכת המשפט מאבדת את אמונם של חלקים כה גדולים מהעם – היא מאבדת מכוחה. אין שופטים בירושלים.

כמה התקדמנו, ברוך ה', מימי הפגנת החרדים (שהיו ראשונים לזהות את הסכנה מאהרן ברק ומהאקטיביזם שלו) בשנת 1999 מול בית המשפט העליון. אני זוכר שהשתתפתי בהפגנה הענקית בתור בחור ישיבה צעיר, ואז אמרו לנו, אפילו בימין: גם אם יש לכם ביקורת על מערכת המשפט, וגם אם היא צודקת, איך אתם מפגינים מול בית המשפט העליון? אפשר להפגין נגד פוליטיקאים, מול הכנסת או מול בית ראש הממשלה, אבל לעמוד מול בית המשפט עם שלטים נגד שופטים? אנה אנו באים? אוי לה לחברה שמפגינה נגד שופטיה. היום כולם מבינים כמה מערכת המשפט היא פוליטית.

אני חושב על המינויים שנעשו במשך עשרות שנים במערכת המשפט בלי שבכלל נדע עליהם, גם של שופטים מחוזיים וגם של שופטים עליונים. מישהו מאיתנו הכיר את השמות שלהם בכלל וידע האם זה אקטיביסט יותר וזה אקטיביסט עוד יותר? לא עסקנו בנושא. היום לא רק שאנחנו יודעים מה שמו של נשיא בית המשפט העליון לפני שהוא מתמנה, גם את שם הנעורים שלו אנחנו יודעים.

אז נכון, בסוף, כצפוי, יצחק עמית מונה לתפקיד, למרות כל מה שנחשף עליו. חטפנו מכה. אבל בית המשפט העליון חטף מכה גדולה יותר.  

2. ואם כבר אנחנו במבט היסטורי, אין ספק שהסאגה המשפטית הבאה היא מהמקוממות ביותר, גם בפרספקטיבה של דורות: בתחילת השבוע ימלאו מאה ימים למעצרו השערורייתי של הנגד ארי רוזנפלד. מאה ימים שאיש מילואים יושב במעצר, בתנאים קשים, עוד בטרם הגשת כתב אישום. וזה אחרי ששלושה שופטים, בשלוש ערכאות שונות, כבר הורו לשחרר אותו למעצר בית. כן, אפילו להם השופטים זה היה נשמע מרחיק לכת. אבל הפרקליטות ערערה על כך שוב ושוב ושוב. ואז שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, קיבל את ערעור הפרקליטות, והורה להמשיך את המעצר, במין טענה משונה שאף משפטן לא מצליח להבין: אסור לשחרר את רוזנפלד מהכלא למעצר בית, גם לא בתנאים מגבילים מאוד, מכיוון שהוא יודע הרבה דברים בגלל ימי המילואים הרבים שעשה באמ"ן, ומי יודע אם לא ידליף עוד חומרים מסווגים. לפי ההיגיון הזה רוזנפלד צריך להישאר בכלא עד יומו האחרון, חלילה. הוא פצצת מודיעין מתקתקת. 

כבר כתבתי פה בעבר לא אחת (ולא מספיק!) על הפרשה המכוננת הזאת, שצריכה להיקרא לא פרשת "הדלפת המסמך לראש הממשלה", אלא פרשת "הסתרת המסמך מראש הממשלה". מסמך שיש לו השלכות על חיי חטופים, ואולי גם לוחמים, אינו מגיע לדרג המדיני. בעצם ממשיכים את אותו מחדל של ליל ה־7 באוקטובר: משאירים את ראש הממשלה מחוץ לתמונה. ואת מי שלמד את הלקח ורוצה לא לפגוע בביטחון המדינה אלא להיפך, פועל מתוך אכפתיות לגורל החטופים – עוצרים לפנות בוקר באלימות כמחבל מסוכן, ואז משליכים למעצר בבידוד במרתפי השב"כ עם עיניים קשורות וחוקרים במשך שעות וימים. ואז מסרבים לשחרר למעצר בית.

3. אבל יודעים מה? עזבו עכשיו אידאולוגיה. נגיד שרוזנפלד טעה, והוא לא היה צריך להדליף את המסמך לראש הממשלה, בסדר? האם אין גבול לרשעות של מערכת המשפט ולהתעללות שלה במילואימניק מסור שעשה למעלה מ-220 יום בצבא מאז שבעה באוקטובר? או אפילו בסתם אדם שלא עשה יום אחד של מילואים? או אפילו בחתול? השופטים פוסקים שאפשר לשחרר אותו למעצר בית – והפרקליטות מערערת. וכך, כאמור, כמה פעמים, באכזריות בלתי נתפסת. והנה לפני שבועיים, אור באפילה: ראש השב"כ מודיע שאין סכנה בשחרורו (תודה רבה באמת) – אבל הפרקליטות עדיין מתנגדת למעצר בית. הסנגורים וחברי כנסת שמבקרים את העציר מדווחים על התדרדרות במצבו הנפשי (איך לא?) – והפרקליטות בשלה. ואז השופט המחוזי עלאא מסראווה שולח את רוזנפלד לתסקיר אצל עובדת סוציאלית של השב"ס, שתבדוק שאין ממנו חשש למסוכנות (כי הרי אי אפשר לסמוך רק על חוות הדעת של ראש השב"כ). והכול לוקח ימים, שבועות, חודשים. בנחת. יש להם זמן. טחנות העוול טוחנות לאט.

אגב, אתם יודעים מה היה אחד הטיעונים של השופט לשקול אופציה של מעצר בית? "בהתחשב בדיווחים על הפוגה צפויה בלחימה". אתם מבינים? רוזנפלד הוא הרי מרדכי ואנונו, מרגל מסוכן שיכול לחבל במלחמה בעזה. אבל אם יש הפוגה במלחמה, נו, אז אפשר אולי לשקול חלופה במעצר בית.

אבל גם לזה התובעת, עדי ערד, מתנגדת. ואתה שואל את עצמך: איך היא ישנה בלילה? מה היא מספרת לעצמה? לילדים שלה? שהיא מצילה את המדינה מהחייל הפשוט הבא שיראה מחדל במערכת ואולי ידווח, ואנחנו הרי כאן בשביל לחפות על המערכת ובכיריה? זה בסדר, עורכת הדין ערד, תנוח דעתך, המסר המרתיע עבר מזמן. סתמתם כאן את הפה לדורות של חיילים ואנשי מודיעין. אז למה איש מילואים מסור, "נורמטיבי לחלוטין", אם להשתמש בשפה המשפטית, נשוי ואב לילד בן שנתיים וחצי שגדל כבר חודשים בלי אבא, עדיין במעצר? אני משתגע מהרשעות הזאת בכל פעם שאני חושב עליה. ואני חושב עליה די הרבה. לא רק בתפילות (אהרן בן הינדה אסתר גיטל. תזכו למצוות).

4. בניסיון להבין מאין צומחת אטימות כזאת, פשפשתי בקורותיה של התובעת ערד. החיפוש הוביל אותי לפייסבוק של פרקליטות המדינה. כן, יש דף כזה, שעולים בו קטעי יח"צ של הפרקליטות. בקאבר שבראש דף הפייסבוק, מופיע הסלוגן הבא: "פרקליטות המדינה. בנאמנות. בהוגנות. בנחישות". ושם לפני כמה חודשים, תחת התיוג #אחת_משלנו, התפרסמה תמונה של אישה מחייכת ולצידה הטקסט הבא: "איפה המופע של יהונתן גפן ז"ל ועולם המשפט נפגשים? ואיך ריקודים סלוניים נכנסים לתמונה? הכירו את עדי ערד, פרקליטה בפרקליטות מחוז מרכז – פלילי".

אחרי הפרומו הזה מופיע ריאיון קצר עם הפרקליטה המחייכת: "למה בחרת לעבוד דווקא ביחידה שלך?", היא נשאלת, ועונה: "בחרתי את מחוז מרכז לאחר שנועצתי במספר גורמים, מתוך ומחוץ לפרקליטות. כולם פה אחד, אמרו וצדקו, שאמצא הון אנושי איכותי, ערבות הדדית וחברות, לצד מקצועיות בלתי מתפשרת ביחידה הזאת. אני חושבת שהעובדה שהחלטתי להישאר בה לאורך השנים מדברת בעד עצמה".

עוד שאלה: "באיזה הישג שלך את מתגאה?". תשובה: "אני חושבת שעצם העובדה שאני עובדת בפרקליטות זו זכות גדולה והישג שאני מתגאה בו. יש לא מעט תיקים שמעוררים בי תחושת גאווה. אני בוחרת לספר דווקא על תיק שסגרתי, למרות שהחשודים (אחד מהם קטין) הודו במעשים ומדובר היה בעבירות חמורות. כשצללתי לתיק ובחנתי את כל העובדות, הגלויות והחסויות, נותר בי ספק בדבר אמיתות ההודאה שהתקבלה בחקירה, ובשל כך לא הוגש כתב אישום כנגד החשודים. ההחלטות שאנחנו מקבלים תמיד נסמכות על בסיס בחינה והערכה של חומר הראיות בתיק, והבחינה נעשית, בין היתר, תוך הפעלת תחושת הצדק הפנימית שלנו, שלא אחת מאירה את הדברים באור אחר, ולטעמי, לרוב, באור הנכון". וואלה. רשמתי לעצמי לבדוק באיזו פרשייה של עבירות חמורות, בעלת "תחושת הצדק הפנימית" שלנו, שתוקעת בכלא חייל מילואים עם עבר נקי לחלוטין, סגרה את התיק לחשודים אחרי שהודו במעשה חמור.

ולסיום: "עם איזו דמות היית רוצה לשבת לקפה?". תשובה: "הייתי שמחה לשבת לקפה עם יהונתן גפן ז"ל כדי לספר לו שאי שם בתחילת 2004 ראיתי את המופע שלו 'רק דגים מתים זורמים עם הזרם', ומאז וכמעט בכל בחירה שאני עושה בחיי האישיים והמקצועיים, אני חושבת על המסר הכל כך חשוב שהוא העביר – לחיות, לבחור, לחשוב ולהעז. לא לתת לזרם לסחוף אותך, לחתור (תרתי משמע) למקומות שאתה רוצה להגיע אליהם. הייתי שמחה להגיד לו כמה חומר למחשבה הוא נתן לי באותו המופע".

והפוסט נחתם במילים הבאות: "איפה נמצא אותך אם את לא בעבודה? 'רוקדת בסטודיו של אלי מזרחי ריקודים סלוניים'. תייגו עובדים מסורים נוספים!"

5. אז מה היה לנו פה? "הון אנושי איכותי", "ערבות הדדית", "חברות", "מקצועיות בלתי מתפשרת", "הפעלת תחושת הצדק הפנימית", "לחיות", "לבחור", "לחשוב", "להעז". וואו. כמה ערכים נאצלים יכולים להידחס לריאיון כל כך קצר של "אחת משלנו" (כשעל הכול חופף סלוגן השילוש הקדוש של פרקליטות המדינה: "בנאמנות. בהוגנות. בנחישות"). אילו דיבורים גבוהים – ואיזו עשייה אפלה. דמיינו את זה: הפרקליטה עדי ערד חוזרת בסיפוק מעבודתה, מעוד יום שבו הצליחה להאריך את מעצרו של המילואימניק האומלל, לוקחת נשימת אושר עמוקה, מוארת ב"אור הנכון", אולי פותחת את החלון, ומהרהרת לעצמה בזכות הגדולה שנפלה בחלקה, לשחות נגד הזרם, להאמין ב"צדק הפנימי" שלה, כמו שלימד אותה איש המוסר הגדול יהונתן גפן. ואז הולכת לרקוד ריקודים סלוניים בסטודיו ברמת השרון.

זה פשוט בלתי נתפס. לאילו תהומות של אטימות וחוסר מודעות יכול להגיע הטבע האנושי. סליחה, הטבע הפרקליטי. תייגו עובדים מסורים נוספים!