דרך אמונה בחרתי: התקשורת לא חיללה שבת עבור שחרורה

יום חמישי, ראש חודש שבט, שנה וארבעה חודשים לפרוץ המלחמה 'השבעה באוקטובר'. לאחר 482 יום בשבי החמאס, החטופים אגם ברגר, ארבל יהוד וגדי מוזס זכו לצאת מאפלה לאורה ולחבק את יקיריהם. עמם זכו לחירותם מחדש עוד חמישה תאילנדים. כמו בכל יום שבו משתחררים חטופים, זה היה יום משמח במיוחד, יום מרגש, יום של בשורה. יום שבו עוד חטופים חוזרים הביתה אל חיק משפחותיהם, יום שבו עם ישראל מתאחד סביב דבר אחד - לחבק את בנינו ובנותינו - אזרחים שנחטפו מביתם באותה שבת שחורה, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר.

ברגעים אלה, כשיוצאות התמונות הראשונות של החטופים ששרדו והם בחיים, והתיעודים הראשוניים שהם כבר ברשות עצמם, אלו רגעים של אושר ושמחה בלב כל האומה. כולנו שמחים - שמחתם שמחתנו. זה לא יום של פוליטיקה, זה יום של שלום ושלווה, יום של אחדות, יום של תקווה למדינה כולה, יום של אור באפלה.

כן, גם מתנגדי העסקה, אלה שהפכו את הפתגם 'מוח שליט על הלב' (ספר התניא) לאחד מעשרת הדיברות, ומצטטים אותו שוב ושוב בהקשר העסקאות כטיעון שצריך להפעיל את השכל ולא את הרגש - ביום הזה המוח נכנע ללב היהודי החם והפועם בקרבם. הפעם, למרות ה"מורכבות", הם מתרגשים יחד עם כולם לראות עוד יהודי חוזר לחיק משפחתו. ולגבי החשש הכבד שבעסקה? סומכים על ה', כנאמר: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג).

זהו יום שבו גם התומכים הגדולים בעסקה מהשמאל הפוליטי מתאחדים נגד האויב המשותף, אל מול מראות הזוועה של ארגוני הטרור - חמאס והג'יהאד האיסלאמי ימח שמם - שעדיין שולטים בעזה ומעבירים את חטופינו לידי הצלב האדום בין המון זועם ואספסוף משולהב. ביום הזה יש רק דעה אחת ושמחה משותפת - להחזיר את כל החטופים והחטופות, ואז לחזור ולהביס את האויב.

יחד עם זאת, לצד השמחה הגדולה, אי אפשר שלא להרגיש את הצביטה בלב, את תחושת הטעם לפגם. לא יודעים אפילו על מי לזעום - על עצמנו, על הממשלה, על הצבא, על התקשורת, על קפלן שדחפה לעסקה, על ערוץ 14 שהתנגד. אלו מראות קשות, קשה לצפות בהן - שנה וחצי אחרי שנלחמנו בעזה וטובי בנינו נפלו במלחמה עקובה מדם - והארגון האכזרי והשפל עדיין עומד על רגליו ומצליח מלהפיק אירוע ראוותני של "מעמד חלוקת תעודות שחרור", כביכול החטופים סיימו בהצטיינות אתגר כלשהו. למעשה, כן.

השבוע ביקרתי באחת מערי הפריפריה לצורך פגישה מסוימת. היו לי כמה דקות פנויות עד מועד הפגישה, והחלטתי לנצל את הזמן כדי לטעום דבר מה ולהרגיע את רעבוני. לא הכרתי את המקום, אז עצרתי עובר אורח ברחוב שנראה מקומי. "סליחה", פניתי אליו, "אתה יודע אולי איפה יש מקום כשר שאפשר לשבת בו לשתות ולאכול?"

הוא הצביע לעבר רחוב סמוך: "תראה, בפינה ימינה, יש שם מרכז מסחרי קטן עם פיצרייה כשרה. מקום נחמד, עם שולחנות בחוץ לישיבה. אתה תיהנה שם" - הוסיף כאחד  שמכיר את המקום היטב.

שמתי פעמיי לרחוב הסמוך. מרחוק כבר ראיתי את "המרכז המסחרי" - מדובר בשלוש חנויות הצמודות זו לזו. מסתבר שבפריפריה זה נקרא "מרכז מסחרי". בחוץ ישבו כמה פנסיונרים ונהגי מוניות, חלקם עם כלבים. "רבנו, תברך אותי רבנו!" צעק אחד מהם לעברי. האיש, גלוי ראש, החזיק ברצועת כלבו. הכלב, נאמן לבעליו, נבח גם הוא לעברי והוציא לשון כמבקש שאברך גם אותו. החבורה ישבה יחד, כולם די מבוגרים, מעין פרלמנט מקומי שדן בענייני השעה - תופעה נפוצה בערי הפריפריה.

משם המשכתי ליעד - לפיצרייה הכשרה, הזמנתי לי משולש פיצה - לא שהיה שם משהו אחר, כך זה בפריפריה - בניגוד לערים המרכזיות, שם חנויות הפיצה מציעות מגוון מאכלים: צ'יפס, פסטות, לזניה, משקאות חמים וקרים - קפה, שוקו, סחלב, ברד וכיוצא באלה - בפריפריה אין דבר מכל אלה. כשמה כן היא - פיצה ותו לא. נטלתי את המשולש והתיישבתי לאכול.

לצידי ישבו כמה מנשות השכונה. המקום כה קטן עד ששמעתי כל הגה היוצא מפיהן, גם אילו אטמתי אוזניי. בדיעבד - טוב שכך, שכן אחרת הייתי דן אותן לכף חובה בלשון המעטה. הייתי מביט בעין ביקורתית על מראן החיצוני, על אורחות חייהן, על מכלול אישיותן, ודי למבין.

הן שוחחו בכנות על התחזקותן בענייני הבית ושמירת שבת. אחת מהם שיתפה בדאגה על בעלה שאינו שותף לדרכה בענייני טהרת המשפחה והתייעצה מה לעשות בנידון, חברתה סיפרה על חיפוש שיעורי תורה באזור מגוריה. הן דיברו על השינויים שחל בחייהן מאז שהחלו לשמור מצוות הכל למען ולזכות החטופים והחטופות שישובו במהרה לארצנו. הן מדליקות נרות שבת, מפרישות חלה, אחת השכנות סיפרה בהתרגשות כיצד מחזק אותה לשמוע על העסקה שקרמה עור וגידים בזכות ההתחזקות, בתקווה שגם השלבים הבאים יֵצאו לפועל וכל החטופים והחטופות ישובו לביתם.

בדרכי חזרה מהפיצרייה הכשרה והקטנה בפריפרייה חשבתי לעצמי, על גל עצום של התחזקות רוחנית בעם ישראל - לכך אנו עדים מאז אותה שבת שחורה, שמחת תורה תשפ"ד - השבעה באוקטובר - בכל שכבות העם, בכל המגזרים, תופעה ברוכה זו ניכרת: בהיכלי הישיבות, בהם הבחורים הוסיפו שעות לימוד; אצל נשות הבית שם קיים התחזקות בענייני צניעות, בהלכות שמירת הלשון, בהפרשת חלה; משפחות חטופים קיבלו על עצמן לשמור שבת כהלכתה; חיילים בשדה הקרב שהתחילו להניח תפילין; ובמשפחות שכול שקיבלו על עצמן קבלה טובה לזכר נשמת יקיריהן הי''ד.

קידוש השם עצום עשתה שבוע שעבר מירב ברגר, אמה של החטופה אגם. בפנייתה לכלי התקשורת אמרה: "מכם אני מבקשת, מי שעוטף אותנו ועושה איתנו את כל כברת הדרך ומגיע לכם הזכות הגדולה בהשבת כל הילדים שלנו הביתה – אם אפשר לא לחלל את השבת". "אחכה לאגם בעזרת ה' כשתגיע עם כמה שפחות חילול שבת", הוסיפה. הלכה למעשה - היא קיבלה היתר מהראשון לציון הגר"ד יוסף, אך בסופו של דבר הבת לא שוחררה בשבת ולא נזקקה לכך, לשמחת המשפחה.

אין ספק שתפילותיה של האם לא שבו ריקם, וכבקשתה, התקשורת לא חיללה שבת עבור שחרורה. אגם ברגר שוחררה, כאמור, ביום חמישי יחד עם ארבל יהוד, גדי מוזס והתאילנדים. בניגוד לשחרורים האחרים בעסקה זו שנפלו בשבת, השחרור של אגם ביום חמישי התאפשר בעקבות מאמצי מדינת ישראל לשחרר את ארבל יהוד (אזרחית) מחוץ לעסקה, וכך גם אגם ברגר וגדי מוזס שוחררו בפעימה נוספת.

השחרורים בשבת אינם קלים עבור הציבור החרדי, הדתי והמסורתי בפרט, וציבור שומרי שבת בכלל, ובמיוחד עבור קרובים ומכרים של משפחות החטופים. אבל במקרה זה עם ישראל כולו משפחה אחת, וראינו זאת לכל אורך המלחמה גם כשיש מחלוקות אידיאולוגיות (גיוס וכדומה). הדאגה בשבתות לשלום החטופים והחיילים אינה סקרנות חדשותית בעלמא, אלא דאגה אמיתית, פנימית ועמוקה מהלב. כולם מרגישים חלק מזה - כשמגיעות שמועות משמחות על חילוץ חטופים השמחה גדולה עד למאוד, ולעומת זאת, כשמגיעה ידיעה על לוחם שנפצע בקרב, או חלילה חייל שנפל במלחמה, הכאב גדול ומשתתפים בצער המשפחות.

את הדאגה הזו ראינו בשבת האחרונה - אנשים צעירים לצד מבוגרים, בעלי הלכה ומוסר, לצד חסידישע אידן, יראי השם ולומדי תורה, כולם מחפשים כל פיסת מידע על שובם של החטופים. ובאותה נשימה, כשעולה על השולחן שיח של מעשה חול, מיד כאינסטינקט - 'נישט אום שבת גערעדט' - וחוזרים לסדר לימודם ולסידורו של שבת קודש. נראה שבהשבת החטופים יש בזה עניין של פיקוח נפש ודוחה שבת.

'בן שמונים לגבורה'. שעה מורטת עצבים, כולם עוקבים בדאגה אחר האיש המבוגר מקיבוץ ניר עוז - "מה איתו? עוד לא נכנס לרכב... כן נכנס..." הוא כמעט עובר לינץ'. זה מקום מסוכן לצעיר להיות שם, קל וחומר לאדם מבוגר בגיל זה - לחץ מטורף. והנה, מתוך ההמולה, מתוך התופת בעזה - בין מעגל טרוריסטים עם קסדות וסמרטוטים על הראש, מכוערים מבחוץ ומבפנים, אנשים שפלים וחשוכים, צץ אדם אחד בראש מורם, זהו גדי מוזס, חיוך בזווית הפה, כולו טוהר. אין לו פחד. וכך הוא צועד - ולאן הוא צועד? למקום ממנו נחטף לפני שנה וחצי. "אעשה הכול כדי לשקם את ניר עוז" - אלו המילים הראשונות שיאמר לבני משפחתו. התקווה שהחזיקה אותו בשבי.

"בדרך אמונה בחרתי, בדרך אמונה שבתי" - משפט זה כתבה אגם ברגר על לוח מחיק במסוק צה"ל בדרכה לבית החולים לפגוש את משפחתה. מסר אמונה שליווה והחזיק אותה וחברותיה לאורך תקופת השבי, שם השתדלו לשמור על קיום המצוות ככל האפשר - לא לאכול חמץ בפסח, לצום ביום כיפור. אגם אף נמנעה מלאכול בשר לא כשר, דבר שהתקבל אמנם בביקורת מסוימת, בהיותו מנוגד לכאורה לשכל הישר, אפרופו ל'מוח שליט על הלב'. אך דווקא בשבי, במקום החשוך ביותר, האמונה היא זו שהאירה את הדרך. שנזכה!