ושבו בנים לגבולם: הסטיגמות על "הילד הבעייתי" | טור דעה

החורף הוא אותו חורף - הצינון אותו צינון, השיעול אותו שיעול, הנזלת אותה נזלת, והשפעת אותה שפעת. מה כן השתנה? הטראומה! מאז קוביד-19, אנו חיים בצל טראומת "מגפת הקורונה" שפרצה לחיינו בשנת תש"פ, והיא זו שרודפת אחרינו.

משכך, די בכך שאדם אחד בקרבתנו יסבול מעט יותר, והוא וסביבתו כבר יחושו שהשנה המחלה חמורה יותר. כל שיעול נבחן בקפידה: האם הוא יבש או רטוב? האם נפגעו חושי הטעם והריח? נוסיף לכך סרטון מזויף מסין, שחסרי אחריות מפיצים - בדומה למה שקרה בתקופת הקורונה (אנשים נופלים ברחוב), שהתברר לאחר מכן שרובם הגדול היו פייק - וכבר יש לנו "הקורונה חזרה". והחרדה גוברת, והבהלה גדולה.

השבוע, בעודי הולך ברחוב, נגלה לעיניי מרחוק אדם לבוש חליפה לבנה ומכנסיים לבנים, שרוע על המדרכה בפישוט ידיים ורגליים. שמתי לב, שעוברי האורח סטו ממסלולם בכמה מטרים, מה שנראה שניסו לתפוס מרחק ממנו. למראה האיש בלבן והאנשים המתרחקים, עלה בדמיוני תמונות מימי הקורונה.

כהרגלי מאותם ימים, כשנתקלתי באנשים לבושי לבן (מחזה נדיר דאז), שלפתי את הטלפון ותיעדתי. הפעלתי זום כדי לקבל תמונה טובה יותר, ומה נגלה לעיניי? האיש אינו עוטה מסכה ולא כפפות. זה לא קורונה! התברר כי זהו אינסטלטור העמל על מלאכתו לפתוח סתימה בבור ביוב ראשי. זה לא קורנה - זו הטראומה שמדברת מגרוננו.

וכשמדברים על כוחה של טראומה:

יום ראשון, פרשת ויחי. האווירה בחיידר היא שונה ומיוחדת. התרגשות ניכרת באוויר. משהו בפניהם של המלמדים מעיד שהשבוע לא כתמול שלשום. הפרשיות החגיגיות והסיפוריות של מכירת יוסף וחלומותיו הסתיימו, ובקרוב ייכנסו לפרשת משפטים האהובה עליהם. אך נותר חוב קטן - 'ואני און איך יעקב' - שעל המלמדים להעביר לילדים עם כל ה''טייטש'' בשפה היידישאית של ה'צאינה וראינה' - מאמע לשון.

המלמדים, מקדימים לבוא ומתקבצים בחדר המלמדים. הם מכינים לעצמם כוס תה מהביל, חלקם עומדים בחוץ ומשוחחים עם המנהל הרוחני והמפקח הראשי. המלמדים מעבירים ביניהם דפים חומים נוסטלגיים משנים עברו, בראש הדף נכתב: ''ניגון ואני - 'ואני און איך יעקב' נערך על ידי  מייסד החיידר, המלמד המומחה ר' מנשה גוטליב''. אין מספיק דפים לכל מלמד, ולכן הם יחלקו ביניהם בתורנות. הילדים, כמובן לא יקבלו את הדפים - הם ישמעו את ה'טייטש' מפי המלמד, ומה שלא יבינו הוא יכתוב על הלוח השחור בגיר לבן.

צביקי הוא ילד מתוק, אך מלא מרץ. כך הוא נכנס לחיידר עם חיוך על פניו ואנרגיה שופעת, מדלג במדרגות התלמוד תורה, פושט את מעילו במהירות ומוריד את תיקו. ילד שובב במקצת, שמעסיק רבות את המלמדים והמחנכים, הוא מתקשה בהבנת הנקרא, קשה לו להתרכז, ולעיתים מוצא את עצמו שקוע בכל מיני תחבולות שונות, מה שבעיני המחנכים נראה כ''חוצפה''. בשל כך, הוא נענש שוב ושוב, ומידי פעם טועם צביקי את טעמו המר של מקל הרבי הנוחת על גופו, ואף נשלח הביתה לא פעם. צביקי נושא סטיגמה של ''ילד בעייתי'', פחות אהוד בעיני המלמדים והמנהלים, והם מעדיפים לשמור ממנו מרחק. 

והנה היום, עוד בטרם נכנס לכיתה, רק הגיע, הוא מופתע לשמוע 'בוקר טוב' מהרבי. מה קרה? הרי אינו הילד שהרבי נוהג לפתוח עמו בשיחת בוקר, הוא תוהה לעצמו.

"גוט מארגן צביקי", אומר הרבי בחביבות, "אתה יודע שזו הפרשה שלך השבוע?" "הפרשה שלי? איזו פרשה השבוע?" שואל צביקי בתמימות, מאיפה נפל עליו זה? "נו, פרשת ויחי!" "ואני און איך יעקב... ווען נבוזראדן הרשע?" המלמד צוחק, ושאר המלמדים העומדים לצדו פורצים אף הם בצחוק גדול לשמע הבדיחה הצינית על הילד, בעודם מסדרים את החאלעטלעך שלהם. וכל הילדים שהיו שם נסחפים אחריהם, וצועקים אחרי צביקי: "צביקי נבוזראדן הרשע!"

שנים רבות, אולי עשרות, חלפו מאז. צביקי ויתר חבריו גדלו והתחתנו והקימו משפחות. מפעם לפעם הם נפגשים ומעלים סיפורי נוסטלגיה. בין היתר עולה הסיפור ''המצחיק כביכול'' שכל כך הצחיק את המלמד דאז.  צביקי אולי אין בליבו כלום על אותו מלמד, ''נעבעך'', שלא ידע דבר וחצי דבר בחינוך ילדים, אבל הוא וחבריו לא זוכרים - לא את ההתרגשות, לא את האווירה המיוחדת של יום ראשון פרשת ויחי, לא את הגישמאק של ה'ואני' - אלא את הציניות, את חוסר הסבלנות לילדים שונים, ואת הסטיגמות על ''הילד הבעייתי". פרשת ויחי זו טראומה עבור צביקי, "זו הפרשה שלך" מזכירים לו מידי שנה חבריו.

שם טוב קנה לו בעולם ה'חיידרים' חיידר 'אמרי שפר' במונסי. שם משקיעים בילדים הרכים ומנגישים להם את החומר הנלמד בצורה טובה, מובנת ומותאמת לצעירי הצאן - בפרט בדורנו אנו. דוגמה לכך נתקלתי השבוע בקליפ שנערך בחיידר על הפסוק 'ואני בבואי מפדן ארם': במרכז הקליפ עומד המלמד, עם גיטרה בידו, אברך עם חן חסידי על פניו המקרין אור ואהבה לילדים, וסביבו התלמידים הרכים.

לכל ילד יש תפקיד בקליפ - מחולק למספר סצנות: יעקב אבינו, הגלות, רחל אמנו, נבוזראדן הרשע - והילדים הם השחקנים. הם מתחפשים ומחליפים בגדים התואמים לכל סצנה. המלמד פורט על הגיטרה והילדים שרים, ויחד הם מוציאים יצירה מופלאה - את הצוואה של יעקב אבינו עליו השלום הנאמרת בפרשתנו - 'ואני און איך יעקב' - שבוודאי תיחקק להם כחוויה מהנה וכיפית לדורות.

אם כבר בחינוך צאצאינו אנחנו עסקינן, אספר לכם על רגע מיוחד שצד את עיני באסיפת הורים השבוע בישיבה שבה בני לומד, המדרשה החסידית. לא ארחיב בדברים, אך אשתף בנקודה אחת מעניינת - רגע קטן אך צעד גדול של חינוך:

האסיפה מתפרשת על פני כחמש שעות, כשלכל הורה מוקצות עשר דקות קצובות למפגש עם המחנך, ראש הישיבה והמדריכים. והנה, בהגיע השעה, יוצא ראש הישיבה הרב מנחם בומבך מחדרו, צועד אל מול החדר של שיעור ג', שם מתחנך בנו, ומתיישב בתורו לצד יתר ההורים, ממתין לפגישה עם המחנך.

הרב בומבך יכול היה לשוחח עם המחנך בכל עת - הרי הם נפגשים מדי יום, משוחחים בענייני הישיבה, ובוודאי יכול היה לברר על בנו בכל הזדמנות. אך יש הקונה עולמו בשעה אחת - וזו השעה הזאת בשנה שהוקדשה לשם כך. בפעולה פשוטה אך עמוקה, הוא מסיר מעליו את כובעו כמחנך וחובש את כובע האב, ובהגיע תורו, נכנס לפגישה כאחד ההורים - זוהי דוגמה אישית של מחנך אמיתי - מחנך שיודע לשים לב לפרטים קטנים אך גדולים בטווח הרחוק.

"ושבו בנים לגבולם - און דיינע קינדער וועלן זיך אומקערן צו זייער גרעניץ קיין ארץ ישראל".  - במילים אלו מסתיים השיר הנוסטלגי 'ואני' בפסוק ''ואני בבואי מפדן ארם''. השבוע, כשהתבשרנו על שתי גופות חטופים שחולצו, מילים אלו קיבלו משמעות כואבת במיוחד. תפילתנו היא שכל החטופים והחטופות ישובו במהרה חיים לגבולם - בריאים בגופם ובנפשם לחיק משפחותיהם.

ואולי גם בתחום החינוך, הגיע הזמן שנשוב לגבולנו - אל עצמנו. שנשחרר את טראומות העבר ונאמץ את הגישה החדשה: המכילה, האוהבת והמחבקת. חינוך מתוך אהבה, הבנה ואכפתיות. גישה חינוכית שתשאיר זיכרונות טובים בילדינו, שילוו אותם לדורות.