למה אסור לוותר על ילד שלא ממשיך בדרך המשפחה? | ידידיה מאיר

1. יסלחו לי אברהם פריד וישי ריבו, אבל השנה ההופעה שהכי עניינה אותי ב'צמאה' הייתה של כוכב בין־לאומי אחר. כמובן ששמעתי בהתרגשות את פריד שר את ניגוני חב"ד, וגם את ישי ריבו, וגם את נפתלי קמפה, וגם את זאנוויל וינברגר (מכירים, כן? אם לא, תכירו מהר). וכמובן שנהניתי מהעיבודים המקוריים של נאור כרמי, ומעל הכול מיריד ספרי החסידות המטורף, שמתעל את כל האקסטזה המוזיקלית ללימוד מעמיק. אבל כשהתחילו לצאת הפרסומים המעוצבים עם שמות המשתתפים ב'צמאה' השנה, השם הלוהט ביותר מבחינתי היה הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון, המרצה העולמי שהגיע מארצות הברית לחגיגות י"ט כסלו.

אני מאזין קבוע לשיעור של הרב ג'ייקובסון בעברית. לצערי יש רק אחד כזה בשבוע. יש לי פרוצדורה קבועה: כשאני יוצא בלילה מאולפן 'הפטריוטים', אני נכנס לרכב אבל לא מפעיל ווייז, מתוך תקווה להיתקע בפקק הארוך ביותר בדרך לירושלים. ואז אני נכנס ליוטיוב, מפעיל את השיעור של הרב ג'ייקובסון על פרשת השבוע, וכשהוא נגמר אני עובר לערוץ היוטיוב של הרב שניאור אשכנזי (ברוך ה', לו יש שיעורים ברשת בכמות שתספיק לכל העבודות הליליות בכל כבישי הארץ). האמת שהתמכרתי. לשניהם. קודם כול, אחרי כל האקשן של השידור והעיסוק האינטנסיבי בענייני השעה, יש משהו מאפס בלהתחבר אל דבר נצחי. אז בדרך הלוך אני מקשיב לתוכניות האקטואליה כדי לבוא מוכן ומעודכן לתוכנית, אבל בחזור זה סיפור אחר לגמרי (יש לי חלום שיום יבוא וגם בדרך הלוך אקשיב לשיעורים האלה במקום לתוכניות האקטואליה. יש מצב שזאת הכנה טובה יותר לתוכנית). 

2. גם הרב ג'ייקובסון וגם הרב אשכנזי הם חב"דניקים, אבל כל אחד מרקע שונה. ג'ייקובסון (52), בנו של העיתונאי והעורך גרשון ג'ייקובסון ז"ל, גדל בקראון הייטס שבברוקלין. את השיעור שלו הוא מצלם בביתו שבמונסי. לעומתו, אשכנזי (44) גדל בכפר חב"ד. אביו, הרב מרדכי שמואל אשכנזי זצ"ל, היה הרב של הכפר. השיעור השבועי שלו מצולם בבית כנסת בראשון לציון, העיר שבה הוא משמש כשליח.

יש הבדל גדול בין הדרשן ממונסי לדרשן מראשון לציון - בסגנון הדיבור, בשפה (אגב, הרב ג'ייקובסון נוטה להשתמש במילים גבוהות יותר, אבל זה רק בגלל שהוא יודע עברית פחות טוב) וגם בהומור. ובכל זאת יש בין שניהם דבר אחד משותף: שניהם חסידים. רואים להם את זה על הפנים. אני לא מדבר, כמובן, על הזקן או המגבעת, אלא על משהו שמוקרן מהם. איך כתב האדמו"ר רבי שלום דובער שניאורסון (הרש"ב) על י"ט כסלו, היום שבו תורת בעל התניא פרצה לעולם? "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". זה מה שהם משדרים: אור וחיות הנפש. וזה חזק לפעמים יותר מכל דרשה. הם בעצם הפרזנטורים של הרעיונות שלהם. לא פלא שעשרות אלפי יהודים בכל העולם, מכל המגזרים, מכורים כמוני. ולהערכתי המספרים עוד ילכו ויעלו.

3. כמה מנחם היה להסתובב בין האולמות הענקיים של 'צמאה' בבנייני האומה ולראות שהחסידות מצליחה לחבר בין שני המגזרים שכל כך מנסים לסכסך ביניהם בימים לא פשוטים אלה. עשרות אלפי דתיים לאומיים וחרדים שלא רק לא עולבים אחד בשני, אלא לומדים ביחד, מתוועדים ביחד, רוקדים ביחד. ברית הצמאים. כן, למרות המחלוקות העמוקות בהשקפה, שתמיד היו ותמיד יהיו.

ובחזרה לרב ג'ייקובסון: הוא אמר שם רעיון מכונן. חשוב שכל אבא ואמא יקשיבו לו. לכן טרחתי לתמלל את הדברים (וזה לא היה קל, כי תוכנת התמלול האוטומטית לא יודעת איך לתמלל את ההתוועדות של הרב ג'ייקובסון שעובר בין עברית גבוהה, כאמור, ליידיש עסיסית, ותוך כדי גם שר ניגונים חב"דיים עתיקים). בעצם, כל הרעיון שלו יושב על מילה אחת בפרשה. מילת מפתח: "וימאן". אותה מילה שהטעם שלה הוא שלשלת. טעם נדיר שמופיע ארבע פעמים בלבד בכל התורה ומסמן לבעל הקורא לסלסל ולהאריך במילה הזאת: "וימא־א־א־ן". יוסף ממאן. הוא עומד בפיתוי ברגע האחרון, ואומר לאשת פוטיפר לא. מה נותן לו את הכוח? כולנו מכירים את הפירוש של רש"י על "דמות דיוקנו של אביו" שנראתה לו בחלון. איך זה עבד בדיוק? למה זה הציל אותו?

ובכן, המילה "וימאן" כתובה בעוד מקום בפרשת וישב. מתי? כשיעקב מקבל את כתונת הפסים טבולה בדם. "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", אומרים לו הבנים, ויעקב זועק: "טרוף טורף יוסף". הוא קורע את שמלותיו, לובש שק, ומתאבל על בנו האהוב ימים רבים. ואז מגיע הפסוק הבא: "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו – וימאן להתנחם". רגע, מאיפה צצו פתאום בנותיו של יעקב? הכרנו רק את דינה בפרשת וישלח. מי שמע על "כל בנותיו"? איפה נולדו לו פתאום כל הבנות הללו? 

4. "לאור החיים הקדוש יש הסבר נפלא", אמר הרב ג'ייקובסון, "'ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו', אם לנסח את זה במילים שלי, משפחתו של יעקב אבינו אמרה לו: תסתכל על השולחן שבת שלך. יש פה אחד עשר ילדים מוכשרים, מבריקים, גאונים, עילויים. ראובן ושמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבולון וכו'. אחד עשר ילדים משהו־משהו. ואותו דבר 'כל בנותיו' – יש עוד שתים עשרה בנות הכי מוצלחות, הכי צנועות, הכי טובות שיש. אז בסדר, ילד אחד אבד, אבל בוא נודה בינינו לבין עצמנו, תמיד הוא היה תפוח רקוב, מסלסל בשערו, הוא לא היה ממש מתאים לאווירה פה. אז בסדר, זו טרגדיה, אנחנו מבינים, טרוף טורף יוסף, אבל איזה שולחן שבת לתפארת: יש לך 'י־ה אכסוף' שבוער עד לב השמיים! יש לך 'מנוחה ושמחה' ו'י־ה ריבון' שכל הנשמות מתענגות מזה! תסתכל על הדבקות, על הלימוד. תסתכל על התמונה הגדולה. 'ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו'. הבנים והבנות היו הנחמה עצמה. כלומר, ניסו להיות. הם אמרו לו: תראו אותנו, היו לך עשרים וארבעה בנים ובנות - הצלחת עם עשרים ושלושה, אז עם אחד לא הצלחת, ביג דיל. אברהם איבד את ישמעאל, יצחק את עשיו, ולהם היו רק שניים! אז, אבא, בוא לא נדבר יותר על יוסף, ופשוט נמשיך הלאה.

"אבל מה אומר יעקב? 'וימאן להתנחם'. למה? אומר רש"י: גזרה על המת שישתכח מן הלב, לא על החי. באמת, צריך להתבונן רגע על משפחות החטופים שחיים בימים אלה בספקנות הזאת, שהבן חי. אלה ייסורים מסוג אחר, כי אין קלוז'ר, אין סגירת מעגל. זה כאב בתוך כאב בתוך כאב".

5. מהסיפור ההיסטורי של יוסף ואחיו, או יוסף ואביו, עובר הרב ג'ייקובסון אל ההתמודדויות החינוכיות של זמננו: "יש היום משפחות יפות מאוד, עם הרבה בנים ובנות מוצלחים, אבל ילד אחד שנפל לבור. לא פיזי, בור רוחני. הוא בשאול תחתית. עם נחשים ועקרבים. והוא נמכר לעבד, לא בגשמיות, ברוחניות. הוא מכור, בהתמכרות. ואז מנסים לנחם את ההורים: אבא ואמא, יש לכם המון ילדים טובים, מקסימים, מבריקים, שנותנים לכם נחת. אז יש אחד שלא, בסדר, הלאה, תתייאשו ממנו. אומר יעקב אבינו: אתם לא מכירים את הבן שלי. הוא לא מת, הוא חי. וימאן להתנחם. הוא לא שוכח אותו לרגע. הוא מכיר את יוסף, הוא מאמין ביוסף, הוא לא מסתכל עליו מבחינה רוחנית כמו מת, אלא כמו חי. ובאותו הזמן יוסף נמצא רחוק מאוד מאוד, בתוך מצרים הטמאה שנאמר עליה 'ערוות הארץ', הוא לבד שמה, בתוך לוע הארי, בביתו של פוטיפר, ואשתו לא מפסיקה ללחוץ עליו. ומה קורה ברגע האחרון? דמות דיוקנו של יעקב אביו נגלית לו – ואז: 'וימאן'.

"אתם מבינים? ה'וימאן להתנחם' של יעקב אבינו הוא זה שיצר את ה'וימאן' של יוסף במצרים. מכיוון שיעקב אבינו האמין בבנו, זה העניק עוצמה וכוח ליוסף הצדיק להאמין בעצמו. אל תגידו לי שיש לי בנים אחרים ובנות אחרות מצליחים ומצליחות. וזה מה שהעצים את יוסף והעניק לו את העוצמה הפנימית. איך הוא יצר גבולות בריאים כל כך? כי היה לו אבא. דמות דיוקנו של יעקב ראה בחלון. הוא ראה אבא שמאמין בו. שרואה אותו".

אפרופו "גבולות בריאים", הרב ג'ייקובסון הביא רעיון נפלא בשם הרבי מקוצק: למה יוסף אומר לאשת פוטיפר "וחטאתי לאלוקים"? הוא היה צריך לומר לה "וחטאנו לאלוקים", לשון רבים, הרי איסור אשת איש חל גם עליה כי הוא אחד משבע מצוות בני נח. ההסבר הוא שיוסף לא רצה ליצור שום קשר איתה, אפילו לא במילים "וחטאנו לאלוקים". אנחנו לא ביחד. גם לא מתחזקים ביחד. אין בינינו שום קשר. וימאן. והכול בזכות האמון שמשדר לו אביו מרחוק.

6. כששמעתי את הדברים האלה של הרב ג'ייקובסון, נראתה לי דמות דיוקנם של ההורים של הבמאי והיוצר יהונתן אינדורסקי ('שטיסל'). הוא גדל בשכונת גבעת שאול, למד בישיבת פוניבז', עזב את הישיבה ואת העולם החרדי – ולאחרונה שב לשמור תורה ומצוות אחרי שנים, ואף זכה להקים בית נאמן בישראל. בריאיון שנתן ל'ידיעות אחרונות' הוא סיפר: "הרבה שנים נלחמתי בעובדה שאני חרדי, עשיתי עבודה מאוד קשה בלהיות חילוני, עד שפתאום הפסקתי. חזרתי אפילו להתלבש כמו חרדי ולגדל פאות. אמרתי, אבא שלי חרדי, סבא שלי היה חרדי, וגם הבן שלי יהיה חרדי, אם הוא ירצה. מאוחר יותר הבנתי שבמשך 18 שנה, אחת לשבוע, אמא שלי צמה יום שלם כדי שאני, הבן הקטן שלה, אחזור בתשובה. הנה, כנראה שזה עבד".

האמת? התלבטתי אם להזכיר כאן את הסיפור המרגש הזה. למה? קודם כול כי לא לכל הורה יש כוח לצום למען הבן שלו. מספיק קשה לנו לצום בשביל גדליה פעם בשנה. ובעיקר, כי לפעמים מעשה הרואי כזה עלול רק להלחיץ את הבן. להעיק עליו. אולי אפילו לגרום לו להתרחק עוד יותר.

אז למה בכל זאת אני מביא כאן את הסיפור הזה? כי בכל 18 השנים הללו, שבהן אמא של יהונתן אינדורסקי צמה למענו יום בשבוע, הוא בכלל לא ידע את זה. הדבר נודע לו רק אחרי שחזר בתשובה, וגם זה בעקיפין. למעשה, עד לרגע זה היא לא סיפרה לו על כך. מה שקרה הוא שאישה שמתמודדת עם בן שעזב את הדרך, באה להתייעץ איתה ושאלה אותה, איך היה לה סבלנות לחכות כל כך הרבה שנים - ואז היא סיפרה לה על התעניות, ומשם הסיפור הגיע איכשהו לאוזניו.

וחוץ מזה, זכיתי להכיר אישית אותו ואת ההורים המיוחדים שלו, הרב עמנואל וחיה אינדורסקי, והם בעיניי דוגמה ל"וימאן" הזה. עם כל הנחת מכל המשפחה המפוארת שלהם, הם לא הפסיקו לראות את בן הזקונים המוכשר שעזב את הדרך ולהאמין בו. הם לא ויתרו עליו. לפעמים זה קשה יותר מלצום יום בשבוע.

7. "אני משוכנע", מסיים הרב ג'ייקובסון, "שכל אדם גדול אמיתי בהיסטוריה – אני לא מדבר על גדול בצורה חיצונית, אלא על אדם שהקרין את זה לעולם סביב – היה לו מישהו בחיים שראה אותו. ראה אותו בפנימיות. וכשיש מישהו בחיים שרואה אותך, אתה יכול לראות את עצמך. ואם אין מישהו שרואה אותך, אתה אף פעם לא תראה את עצמך. אתה סתם תחקה אחרים. בכל בוקר, המילים הראשונות שאנחנו אומרים ברגע שאנחנו מתעוררים הן: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. מה זה 'רבה אמונתך'? רבה אמונתך שהאמנת בי, בורא עולם... תורת החסידות מגלה לנו את הרבדים הפנימיים של הנפש היהודית. החסידות מזכירה לכל אחד ש'נפשי חולת אהבתך'. ש'קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי'. לא רוצים להשתמש בך, רוצים לראות אותך. ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. איזו מתנה. אנחנו חיים היום בדור שכל כך הרבה צעירים מרגישים מנוצלים על ידי הסיסטם. מי זקוק לי בכלל? אני בורג במערכת. הרגש בהרבה מוסדות הוא: אנחנו לא זקוקים לך, אתה זקוק לנו. ולכן קל היום לגדול במסגרת ולהרגיש מנוצל. אף אחד לא רואה אותי. זו הטרגדיה החינוכית הכי גדולה, שאין לילדים שלנו מי שרואה אותם.

"וחוץ מזה, ההורים הרבה פעמים טרודים. והאמת שגם אותם עצמם, אף אחד לא בדיוק ראה, אז איך הם יראו את הילד שלהם? זאת העבודה הפנימית שמלמד אותנו הבעל שם טוב, לראות את עצמנו, לראות את ילדינו, שהם יוכלו לראות את עצמם ולגלות את האור האין־סופי שמאיר מהם. אז בואו עכשיו נשיר ביחד, מכל הלב, בשביל כל הילדים והילדות האלה, את הניגון החב"די 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד'".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!